מערכת COL
|
יום ד' כסלו ה׳תשע״ד
07.11.2013
מה העסיק את השלוחים בשובם ארצה? ● בנימין ליפקין
פגשתי בהם, בשלוחים, השבים מחצרות קודשנו. שרווליהם מופשלים, הם נכונים למשימות שכבר אורבות להם ● טורו השבועי של בנימין ליפקין מה העסיק את השלוחים?
(צילום: י. בלינקו, COL)
בנימין ליפקין
זה היה בכינוס השלוחים בשנת תשנ"ד. כשנה וחצי לאחר כ"ז אדר (הראשון), חודשים אחדים לפני ג' תמוז. ליוויתי את הכינוס כולו ככתב 'כפר חב"ד' ואת הרגשות המעורבים שהיו אפופים בו.
אחד הרגעים הבלתי נשכחים שהיו מבחינתי באותו כינוס, לא היה בעת התמונה הקבוצתית האדירה בחזית 770 (היא הייתה אז הרבה פחות נרחבת ולא גלשה מעבר למדרכה הצמודה לבניין; אך עוצמה הייתה בה בהחלט כבר אז). אף לא בבאנקעט על כל מה שמתחולל בו, לרבות הכרזת ה'ראל קאל' המחשמלת (כתבתי בהזדמנות אחרת כי דומה שמיתרי קולו של הרב קוטלרסקי לא נבראו אלא לרגעים הללו; ומי שהיה שם פעם אחת יזדהה עם הדברים).
אפילו לא בריקוד הסוחף שפורץ בשנייה שבה מסתיימת הכרזת כל השלוחים (אין אדם אחד שנותר על מקום עומדו, גם אם הוא נקלע בטעות למקום; קל וחומר אם הוא שליח או תומך של שליח).
מה שתפס אותי באותו כינוס היו דברי הנעילה בצהרי יום שני, עם תום ארוחת הצהרים שנישאו מפי אחד השלוחים. הוא דימה את המעמד לשעת הבדלה של מוצאי שבת. אין כמו השבת שבה מתנתק יהודי מכל השגרה הדחוסה והמטלות המעיקות. בשבת, כל מלאכתו עשויה, ולא נותר לו אלא להתענג על ה'.
ואז, באה שעת הבדלה, אור ניצת בנר השעווה, בשמים מונפים ועוברים מיד ליד, יין נשפך על גדותיו וכולם מכריזים: שבוע טוב.
לא אחת, כדי לצלוח את המעבר החד הזה, מהשלווה בטהרתה אל הסלולרי הרוטט, אל הטלפונים, אל הדד-ליין ואל כל המשימות הדחופות יותר ופחות שנדחו אל פרק הזמן הלא נודע של "אחרי שבת" – נדרשים לתעצומות נפש ולתושייה בלתי רגילה. "צוריק צו די געלט, צוריק צו די וועלט", משורר אברהם פריד על עת כזו, בשיר ישן הנושא את השם "א גוטע וואך" וטעמו הטוב לא פג.
"כעת", היישיר אותו שליח, רב-אמן בפתוס שלו, "זוהי שעת הבדלה". ובמבט שהעברתי על עיני אחיו, עמיתיו לצבא השלוחים, הבחנתי בלחלוחית שמבצבצת מזוויות עיניהם. עלינו לקחת עמנו את הכוחות ששאבנו כאן, מעצם ההתראות בינינו לבין עצמנו, מהשהייה המשותפת שלנו בצל הקודש ולהעביר הכול, מהאור אל החושך, מהקודש לחול.
● ● ●
פגשתי בהם השבוע, בשלוחים השבים מחצרות קודשנו עם שובם. שרווליהם מופשלים, הם נכונים למשימות שכבר אורבות להם. אחד מדבר עמי בלהט על התוועדות י"ט כסלו שתהיה השבוע בעירו "והפעם תהיה חזקה יותר מכל פעם".
רעהו מדבר על סדרת שיעורים שהוא פותח בתנופה, "ואני בטוח שהפעם נצליח יותר מכל הסדרות הקודמות של השיעורים".
ראיתי את הברק בעיניהם, את הלהט הקורן מפניהם, את אמונת האומן הזורמת בעורקיהם ומשדרת חוסן לכל מי שבא עמם במגע. ראיתי במו עיני כיצד ננסכו מחדש הכוחות של המשלח ביד השלוחים. וידעתי אל נכון כי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים!
זה היה בכינוס השלוחים בשנת תשנ"ד. כשנה וחצי לאחר כ"ז אדר (הראשון), חודשים אחדים לפני ג' תמוז. ליוויתי את הכינוס כולו ככתב 'כפר חב"ד' ואת הרגשות המעורבים שהיו אפופים בו.
אחד הרגעים הבלתי נשכחים שהיו מבחינתי באותו כינוס, לא היה בעת התמונה הקבוצתית האדירה בחזית 770 (היא הייתה אז הרבה פחות נרחבת ולא גלשה מעבר למדרכה הצמודה לבניין; אך עוצמה הייתה בה בהחלט כבר אז). אף לא בבאנקעט על כל מה שמתחולל בו, לרבות הכרזת ה'ראל קאל' המחשמלת (כתבתי בהזדמנות אחרת כי דומה שמיתרי קולו של הרב קוטלרסקי לא נבראו אלא לרגעים הללו; ומי שהיה שם פעם אחת יזדהה עם הדברים).
אפילו לא בריקוד הסוחף שפורץ בשנייה שבה מסתיימת הכרזת כל השלוחים (אין אדם אחד שנותר על מקום עומדו, גם אם הוא נקלע בטעות למקום; קל וחומר אם הוא שליח או תומך של שליח).
מה שתפס אותי באותו כינוס היו דברי הנעילה בצהרי יום שני, עם תום ארוחת הצהרים שנישאו מפי אחד השלוחים. הוא דימה את המעמד לשעת הבדלה של מוצאי שבת. אין כמו השבת שבה מתנתק יהודי מכל השגרה הדחוסה והמטלות המעיקות. בשבת, כל מלאכתו עשויה, ולא נותר לו אלא להתענג על ה'.
ואז, באה שעת הבדלה, אור ניצת בנר השעווה, בשמים מונפים ועוברים מיד ליד, יין נשפך על גדותיו וכולם מכריזים: שבוע טוב.
לא אחת, כדי לצלוח את המעבר החד הזה, מהשלווה בטהרתה אל הסלולרי הרוטט, אל הטלפונים, אל הדד-ליין ואל כל המשימות הדחופות יותר ופחות שנדחו אל פרק הזמן הלא נודע של "אחרי שבת" – נדרשים לתעצומות נפש ולתושייה בלתי רגילה. "צוריק צו די געלט, צוריק צו די וועלט", משורר אברהם פריד על עת כזו, בשיר ישן הנושא את השם "א גוטע וואך" וטעמו הטוב לא פג.
"כעת", היישיר אותו שליח, רב-אמן בפתוס שלו, "זוהי שעת הבדלה". ובמבט שהעברתי על עיני אחיו, עמיתיו לצבא השלוחים, הבחנתי בלחלוחית שמבצבצת מזוויות עיניהם. עלינו לקחת עמנו את הכוחות ששאבנו כאן, מעצם ההתראות בינינו לבין עצמנו, מהשהייה המשותפת שלנו בצל הקודש ולהעביר הכול, מהאור אל החושך, מהקודש לחול.
● ● ●
פגשתי בהם השבוע, בשלוחים השבים מחצרות קודשנו עם שובם. שרווליהם מופשלים, הם נכונים למשימות שכבר אורבות להם. אחד מדבר עמי בלהט על התוועדות י"ט כסלו שתהיה השבוע בעירו "והפעם תהיה חזקה יותר מכל פעם".
רעהו מדבר על סדרת שיעורים שהוא פותח בתנופה, "ואני בטוח שהפעם נצליח יותר מכל הסדרות הקודמות של השיעורים".
ראיתי את הברק בעיניהם, את הלהט הקורן מפניהם, את אמונת האומן הזורמת בעורקיהם ומשדרת חוסן לכל מי שבא עמם במגע. ראיתי במו עיני כיצד ננסכו מחדש הכוחות של המשלח ביד השלוחים. וידעתי אל נכון כי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
