מערכת COL
|
יום י"ח חשוון ה׳תשס״ה
02.11.2004
ח"י שנים לבית-חב"ד קריית-ארבע-חברון
השבוע, חוגג הרב ויקטור עטיה, ח"י שנים להגעתו למקום. בעקבות כך, יוצא בית-חב"ד בקריאה לאנ"ש להתנדב ולעזור למען השלמת הפרוייקטים: השלמת מרכז חב"ד, שיפוץ והרחבה של כולל מנוחה רחל, ובית הכנסת של האדמו"ר האמצעי. פרוספקט מרהיב בן ארבע עמודים, יצא לאור, ובו מתמצתים בקצרה את פעולותיו של הבית-חב"ד.
לפני כשנה, ראיין שבועון 'כפר חב"ד' את הרב ויקטור עטיה, שם גולל את מסכת חייו והגעתו למקום בדרך רצופה השגחה-פרטית. הכתבה על הרב ויקטור עטיה והפרוספקט המרהיב ב'כתבה מלאה'.
האברך שעמד ליד דוכן התפילין ביום שישי שגרתי, לא חלם על מה שעמד לחולל בלב הנער שחלף על פניו. הוא הציע לו להניח תפילין, אך הנער ענה ספונטנית "אני ממהר". האברך לא ויתר ושאל את הנער "מה תפסיד אם תניח תפילין", ובדיעבד התברר שהשאלה עוררה בנער סערה נפשית. מצד אחד "מיהר", אך מצד שני, דווקא באותו תקופה חיפש תשובה רוחנית לתהיותיו, וכשזו הוצעה לו הרגיש שאין להחמיצה. תוך רגע קיבל את החלטתו והניח את התפילין, ומאז עבר דרך ארוכה. כיום אינו אלא שליח הרבי נשיא דורנו בקריית-ארבע-חברון.
זהו הרב ויקטור עטיה שפעולותיו להפצת תורתו של הרבי, כמו תכונותיו האישיות, הולכות לפניו. כל מי שרואיין לצורך הכתבה, לא הפסיק מלהלל ולשבח את מגוון פעולותיו ובהמשך אף הרעיף עליו שבחים - "יהודי חם שמעולם לא נראה כועס"; "אחד שתמיד עוזר לשני בחיוך"; "רב שמסייע לכל יהודי בלי לשאול מיהו", "מנהיג קהילה שמקרין סביבו ביטחון בה' והרבה שלווה אפילו ברגעים הקשים ביותר" ועוד. אילו היה מדובר בכפר כלשהו בגוש דן, ניחא. אבל כשמדובר בקריית-ארבע העומדת כה סמוך לקו-האש ולעתים ממש בתוכו, יש לכל מחמאה כזו משקל כפול ומכופל.
"האותיות האירו לי"
הרב ויקטור עטיה נולד בבת-ים למשפחה מסורתית. בילדותו למד בבית-ספר ממלכתי בעיר וכשבגר למד בתיכון, הצטיין בתחרויות ספורט ועתידו היה כביכול סלול לפניו, אלא שמשהו לא נתן לו מנוח: "בתוך-תוכי הרגשתי מין ריקנות, הרגשה שקשה מאוד להסביר למי שלא חווה אותה בעצמו".
באותו זמן, כאמור, חיפש ויקטור 'רוחניות', וכמו הרבה בעלי-תשובה בתחילת דרכם, הספיק להתגלגל למסגרות שונות, אך בכולן הרגיש ש"זה לא זה". פעם כמעט נתפס לכת של מיסיונרים, רחמנא-ליצלן, אבל כשסיפר זאת לאימו, הייתה נחרצת מאוד בהתנגדותה והוא עזב.
* ובערך אז פגשת את אותו חב"דניק.
"כן, זה היה ביום שישי אחר-הצהריים במצבה בבת-ים. לאחר שסירבתי להצעתו להניח את התפילין והוא חזר ושאל אותי מה אפסיד אם אניח - ברגע הראשון לא יכולתי לענות. איזה קול פנימי ממש צעק בתוכי - ואני לא מגזים - ויקטור, אתה הרי יודע מה האמת ומה שאתה מחפש בזמן האחרון - אז עכשיו זה הזמן. כעבור רגע הסכמתי, למרות שהבנתי שאני בעצם מבטל בכך את כל כוונותיי באותה שעה. אתה מבין, הייתי אז בדרך למסיבת יום שישי עם חברים...".
* ומה הרגשת?
"שהאותיות בסידור שהאברך הגיש לי פשוט מאירות אליי. אני עדיין נחנק מהתרגשות כשאני נזכר בכך. ואז, לאחר שחלצתי את התפילין, החב"דניק שאל אותי מה אני הולך לעשות לאחר כניסת השבת, ועניתי לו כדבר מובן-מאליו שאני הולך למסיבה אצל חברים. האברך לא התייחס לכך ופשוט הציע לי לבוא ולהשתתף בסעודת שבת.
הסכמתי מיד. חזרתי הביתה ובכניסת השבת הגעתי למקום שהורה לי וראיתי שם הרבה בעלי-תשובה. כל אחד מהם אמר בתורו רעיון קצר מהפרשה ואני זוכר שהתלהבתי מאוד. למחרת הייתי בהתוועדות של 'רעווא דרעווין' ושוב התרגשתי מאוד. כשאחד המשתתפים חזר על שיחה של הרבי, הבחנתי פתאום שהרבי מסביר את הקשר בין עבודת ה' לפרשה באופן מדהים, והדברים ממש דיברו אלי. התחברתי לכך לגמרי. באותו ערב הייתי אמור ללכת לסרט עם חברים ולא הלכתי. הייתה לי תחושה שאין לי בזה כל עניין. התהליך נמשך זמן כשהרב זמרוני ציק עוזר לי בכל שלבי החזרה בתשובה".
* ואיך הגיבו ההורים, האנשים בסביבתך?
"בסביבה הקרובה, אנשים ממש לא יכלו לקבל את השינוי שחל בי, אבל אני השתדלתי לשמור איתם על קשרים. עם-זאת, מטבע-הדברים כל הבילויים ה'רגילים' שלי התבטלו וכתוצאה מכך הסביבה שלי השתנתה.
"להורים היה יותר קשה. הם אמרו לי 'תיקח את המסורת אבל אינך צריך לחבוש כיפה שחורה ולגדל זקן' וכו'. השינוי שחל בי הרתיע אותם. מטעמי כשרות, הייתי אוכל בצלחות חד-פעמיות וההורים קצת נפגעו.
"לאחר תקופה ממושכת של הסתגלות, החלה התעוררות גם בהם. אימא החלה לחבוש כיסוי-ראש ואבי שראה כי אני הולך לבית-כנסת, התחיל גם הוא ללכת. הצעד הבא היה ציצית וכיפה, שלוש תפילות במניין ועוד. אחי, הנמצא עדיין ב'אופוזיציה', החל גם הוא להראות סימנים של התקרבות. בקיצור, לאט-לאט כל המשפחה הולכת אחריי".
"אני חב"דניק!"
לאחר תקופה קצרה הגיע שלב הגיוס לצה"ל ועמו הבעיות הידועות של קיום יהדות באופן מלא, אבל ויקטור כבר היה נחוש בדעתו שלא יזוז ימינה ושמאלה: "כבר הגדרתי את עצמי חב"דניק", הוא מחייך ומביא מעשה: "באחד המסדרים בצבא, כשהחניך התורן בדק את ההופעה שלנו במסדר והגיע אלי, נעצר וצעק: 'חייל, למה הדברים האלה בחוץ?!' - הוא התכוון כמובן לציציות - אך אני עניתי לו, 'מה-זאת-אומרת, אני חב"דניק וחב"דניק הולך עם ציציות בחוץ!' - וכשהבחין בתוקף שלי, ויתר והמשיך הלאה. בקשר לאוכל – היו ימים שאכלנו רק עגבניות ולחם עם מרגרינה וגבינה..."
* מי זה 'אכלנו'?
"עוד שני חב"דניקים שהיו אתי ביחידה. היינו מוצבים בבסיס חיל-האוויר בתל-נוף וכיוון שכבר אז חשבתי על מבצעים, חברתם עזרה לי מאוד לקיים אותם בבסיס. אתן לך דוגמה. היינו אוכלים ומסיימים לאכול מוקדם מהרגיל, ובזמן שהרווחנו היינו מקימים מחוץ לחדר האוכל דוכן תפילין, וכך איפשרנו לחיילים היוצאים מהארוחה להניח תפילין. חוץ מזה, ארגנו שם שיעורי תורה שנמסרו בפי מרצים שהבאנו מבחוץ".
הפעילות שהרב ויקטור קיים עם שני החב"דניקים הנוספים הייתה רצינית עד-כדי-כך, שהשלושה זכו לקבל מהרבי נשיא-דורנו מכתב שהחל במילים הבאות: 'לכבוד צעירי אגודת חב"ד בתל-נוף... בנוגע לעניין הפעילות...' ובהמשך הרבי שיבח אותם על פעילותם. "ההשפעה על החיילים הייתה חזקה מאוד", מדגיש הרב עטיה.
לאחר שחרורו מהצבא, נסע הרב ויקטור אל הרבי נשיא-דורנו, ושם אירע דבר "מעניין מאוד" כדבריו: בחדר שבו התגורר עם כמה מחבריו פרצה שריפה והחדר כולו עלה באש. אנ"ש שהגיעו למקום בניסיון להציל משהו, שאלו את ויקטור וחבריו אם יש להם אישור מהישיבה לגור באותו חדר. "הם טענו שבעבר כבר אירע שם מקרה דומה והרבי שאל אם היה לאברכים אישור מהישיבה להתגורר בחדר. ואולם הפעם הגיב על השריפה במילים: 'אחרי שריפה מתעשרים'..."
במהלך שירותו הצבאי הספיק ר' ויקטור גם להתחתן. "גיסי ר' ארז קרלנשטיין הוא איש חיל-האוויר ששירת כמוני בתל-נוף וכשנפגשנו פעם בכפר-חב"ד, הציע לי את השידוך עם רעייתי, בתם של הצייר הרב ברוך נחשון ורעייתו שרה, ממקימי היישוב היהודי בחברון. את ה'ווארט' עשינו במקום-מגוריה של הכלה בקריית-ארבע-חברון, ואז עלה בי לראשונה הרעיון לצאת לשליחות במקום, רעיון שברוך השם יצא לפועל בשנת תשמ"ו".
ילדים נקבצו עליי
לכל בית-חב"ד ייחוד משלו, אך ייחודו של בית-חב"ד בקריית-ארבע-חברון נובע מעצם מקומו: הקריה סמוכה להרבה כפרים ערביים, ובשנים האחרונות נהרגו במקום מספר אנשים ע"י מחבלים; הפיגוע הבא תלוי תמיד באוויר; במקום חיילים רבים - עוד סיבה טובה להגברת הפעילות.
"ההתחלה הייתה מאוד לא-קלה", אומר הרב עטיה בלשון-המעטה. "התלבטתי מאוד בהתחלה במה לפתוח את הפעילות, כי יש במקום חיילים, ילדים, נשים ונוער. התייעצתי עם מקורבים, והם אמרו לי שכדאי להתחיל עם ילדים. אספתי קבוצה קטנה, כינסתי אותם בזמנים קבועים והייתי משמיע להם סיפורי צדיקים, מלמד אותם לומר פסוקים וכו'.
"באותה תקופה הייתי מופנם במקצת, אבל כשנשבר הקרח, הכל זרם. הפעילות הראשונית עם הילדים הובילה להמשך טבעי - הילדים שנהנו מאוד סיפרו על כך להוריהם, ואלה מצידם דחפו אותי לפעול גם בגן-הילדים ובבית-הספר. גם מצד מוסדות הקהילה זכינו להערכה ועזרה. הם התקשרו אלינו ביוזמתם וביקשו שנפעל בבית-הספר, וכשלא היה לי מקום להקים בו מאפיית-מצות, הציעו את אולם הספורט של בית-הספר - ואלה רק שתי דוגמאות מרבות.
"היום בית-חב"ד מקיים פעילות קבועה עם ילדים כמה פעמים בשבוע כל ימות השנה. בקייטנת חב"ד שמנתה בשנתה הראשונה שלושים ילדים, השתתפו השנה 230 כן-ירבו - לא רק בזכות האמון ששידרנו לאנשים, אלא גם כיוון שאנו הולכים לקראת אלה שקשה להם בעניין דמי ההשתתפות בקייטנה. חשוב לי לציין שהרב נפתלי אסטולין מלוס-אנג'לס עזר לי מאוד בגיוס הכסף שנדרש לארגון הקייטנה.
"בשלב הבא ייסדנו שיעורי-תורה לציבורים שונים. אישה מבת-עין מגיעה אלינו מדי חודש ומוסרת את השיעורים לנשים, ומלבד זאת, יש גם שיעור קבוע לנשים שנמסר בפי מיכל נחשון.
"בד-בבד עם אלה, פיתחנו את פעילויות החסד - סיוע כספי למשפחות במצוקה; סימון כל משפחה נזקקת כדי לעזור לה לאלתר ועוד. התחלנו גם לעסוק בבדיקת תפילין ומזוזות בבתים, וכשהפעילות התרחבה, פניתי למדרשיית חברון וזו החלה לשלוח אלינו תלמידים לסיוע בפעילות. בתוך כך, חשבנו איך אפשר להקל על אנשי הקריה ופתחנו גמ"חים להשאלת מערכות הגברה, כיסאות לשמחות משפחתיות ואפילו מסרטות וידאו, ובד-בבד פתחנו גם ספרייה שימושית לשירות התושבים.
"תושבים ונדיבים משתתפים במימון ההוצאות של מפעלי החסד, ואתן לך דוגמה אופיינית. יום אחד אני מקבל טלפון מאדם יקר, אדריכל במקצועו, שהקים מפעל לייצור כיסאות. הוא הכין 4500 כיסאות עץ בוק לילדים וניסה למכור אותם אך לא הצליח. הוא שאל את עצמו למה זה קורה לו ולבסוף בא אליי. תוך-כדי שיחה ראה על הקיר בחדרי תמונה של הרבי מעניק דולר לצדקה ואמר לי: 'אני חושב שאם אני צריך ברכה, אני צריך לתת את כל הכיסאות בחינם אף שעבדתי על הייצור חצי שנה רצופה. אני חושב שאתה תחלק אותם בחינם לנזקקים - וכך אהיה ראוי לברכה'.
"והנה עוד מקרה. יום אחד לפני שבע שנים אני מקבל טלפון מיהודי מדרום-אפריקה, בני דויטש, שהתארח בארץ. הוא מספר לי על תכנית להדפיס תניא בשבי-חברון ומבקש ממני לסייע להשיג רכב ממוגן ונשק ומלווים כדי להביא את מכונת ההדפסה ולשמור על המדפיסים והקהל בשעת ההדפסה. באנו וליווינו אותם מהיישוב תלם לשבי-חברון - דרך מועדת לפיגועים ל"ע - והגענו בעז"ה בשלום.
"כשהתחילו להדפיס את התניא, שאלתי את האיש שהתקשר אלי אם הוא מכיר אדם מקהילתו בדרום-אפריקה שיכול לתרום לספרייה לרכישת ספרים. הוא שאל אותי בכמה מדובר, וכשאמרתי 'באלפיים דולר' השיב לי 'קניתי'. כשהלכנו לסגור את העניין, הבחין ברכב שלי ושאל אותי בתמיהה איך אני מעז לנסוע ברכב כזה, ולאחר-מכן תרם לי רכב חדש. עבר זמן, והוא שאל אותי מה הלאה... שאלתי אותו בתמיהה למה הוא מתכוון, ואז הוא אומר, 'נו, אז לאן אנחנו מתקדמים?'. סיפרתי לו על האורחים המגיעים לקריה ואין להם היכן ללון, והוא תרם לאלתר את דירת האירוח...".
* איפה אתם מתפללים?
"היום יש לנו בקריה שני בתי-כנסת-חב"ד. האחד בית-כנסת-חב"ד רשמי ומתפללים בו קרוב לשני מניינים של עולים מרוסיה. הם נהנים מאוד להתפלל במקום בעיקר הודות לאווירה החמימה שמעניק בית-חב"ד. בית-הכנסת השני ממוקם בבית חמי ובאים אליו בין-השאר הרבה אישי-ציבור, ביניהם ראש-המועצה, ראש 'ישיבת ניר' ועוד. האווירה במקום חמה מאוד. בלילות שבת, חמי מעביר בדרכו-שלו את דברי הרבי בצורה מושכת ונעימה, ואני אישית 'מתפצל' בין שני בתי-הכנסת... אני רוצה לציין שהתחלנו לכתוב ספר-תורה, אבל עוד לא סיימנו מחוסר תקציב ונודה מאוד למי שיעזור".
דואגים לחיילים
כאמור, בקריית-ארבע ובחברון עצמה שוהים ועוברים חיילים רבים, והרב עטיה עושה מאמצים רבים לדאוג גם להם.
"קודם-כל, אנו מקיימים עם החיילים פעילות שגרתית. אני לוקח אתי תמיד ברכב תפילין ומוצרי מזון, וכשאני פוגש חייל או קבוצת חיילים אני נעצר, משוחח, מניח איתם תפילין ומכבד במשהו לטעום.
"בימי שישי מגיעים בעקביות בחורים מישיבת 'תורת אמת', עוברים בכל הגזרה ומניחים תפילין עם החיילים. הרב דניאל כהן, שנתמנה אשתקד לשליח קבוע בחברון, עוזר לי בארגון המבצע ומספר החיילים שאנו מגיעים אליהם ממש גבוה. בכלל, חשוב לי לציין שאנחנו, הרב כהן ואני, עובדים בשיתוף-פעולה הדוק, תוך תיאום מלא בכל פעילות.
"מובן שיש לנו גם עזרה מבית. ראש המרכז הקהילתי בקריית-ארבע הרב יגאל קוטאי המשמש אחראי על הגופים התורניים בעיר, עוזר לנו מאוד. כאן כדאי לציין שהוא זכה לברכה של הרבי לאחר שלא נפקד בזחו"ק מספר שנים, ושנה לאחר הברכה נולד לו בן" (ראה מסגרת).
יש סיכוי!
ובחזרה לפעילות בקרב החיילים. "כשיצאנו למבצע ארבעת המינים בסוכות לפני כמה שנים, הצעתי לחיילים לקיים את המצווה ורובם הסכימו, אך כשפניתי בהצעה לשומר שעמד בעמדה העליונה במוצב, הגיב: 'אני? אין לך בכלל סיכוי'. אמרתי לו שהציווי זהה לפקודה בצבא והתחלתי להסביר לו את עניין 'צוותא וחיבור' וכו'.
הוא לא הסתיר את תמיהתו איך פעולה של נטילת ארבעה סוגי צמחים גורמת חיבור עם הקב"ה והסברתי לו שכדי להתקשר לה' צריך לעבוד קשה מאוד ואין לכך סוף כי לה' אין סוף - אבל ה' רצה שנתקשר אליו דווקא על-ידי המצוות. כששמע את הדברים האלה, ירד מהעמדה שלו ובירך כמו כולם...
"יש לי כאן מכתב שקיבלתי מחייל ששירת באזור שלנו, בו הוא מודה לנו על כך שהענקנו לו תפילין ועזרנו לו בענייני אידישקייט. תודות לא חסרות...".
הסופגנייה שהצילה
סיפורי המבצעים בקרב החיילים כוללים גם אירועים לא-שגרתיים. אחד השותפים הבולטים למבצעים אלה הוא הת' מנדי אופן, ולהלן תיאור מקרה הקשור בו ובאחיו: "באחד מחגי פורים התפצלנו בגזרת חברון כדי לקרוא את מגילת אסתר במוצבים רבים כל האפשר. אני ואנשי צוותי נסענו לכיוון תל-רומיידה והקבוצה של מנדי לאזור תרקומייה. כמה מטרים לפני שהגיעו למקום, ירו עליהם מחבלים. הם דיווחו לי מיד בקשר על האירוע ואני נלחצתי מאוד כי אחיו הצעיר של מנדי היה ברכב שלי ולא רציתי שישמע על הירי וייבהל. כתבנו לציון הק' של הרבי לברכה וברוך ה' הפצועים החלימו בניסי ניסים. בדיעבד, העובדה שגם לאחר אותו אירוע המשכנו ואנו ממשיכים להגיע לאותם מקומות, הנה קידוש ה' ופעולה של מסירות-נפש ממש מצד האברכים.
"ועוד סיפור מעניין: במהלך חג החנוכה לפני מספר שנים, נסעתי לירושלים כדי להביא סופגניות. בדרך, ליד מקום הקרוי בית-עומאר, הרגשתי שחפץ גדול מתנפץ על הפרצוף שלי. לאחר כמה רגעים התברר לי שמישהו התחבא מאחורי חומת בית-הקברות הסמוך לבית-עומאר וזרק עלי אבן-סלע גדולה. בהתחלה סברתי שניצלתי ממוות רק משום שחלון הרכב היה ממוגן. רציתי להמשיך, אך לא ידעתי מה יקרה בשעה שאדם אחר יעבור במקום - האם גם הוא יחטוף שם אבן, ובנוסף לכך אני מודה שהרגשתי מעין השפלה על שאיני יכול להגיב ולפגוע במיידה האבן.
"הייתה לי ברכב סירנה. הפעלתי אותה והסתובבתי בחזרה כדי לראות מי הפוגע. אני מסתובב ורואה חבר'ה עם קסקט ונשק ב'הצלב' [=רצועה על החזה והנשק מאחור במצב של רגיעה], וכשראו אותי פונה אליהם, אמרו לי, 'זה בסדר, אנחנו מהשב"כ ושלחנו כמה אנשים לתפוס אותו'. ובאמת, אנשי השב"כ לכדו אותו למרות שזרק את המעיל שלו כדי שלא יזהו אותו וניסה לברוח מבית-הקברות. כשחשבתי על כך יותר מאוחר ונזכרתי בגודל הסלע, הבנתי כי היו אלה הסופגניות שנסעתי להביא שחיזקו את הזכוכית והצילו את חיי.
"לפני שנה בערך קיימנו התוועדות ביומא-דהילולא של הרבנית מנוחה-רחל ע"ה בצומת 160 סמטת-ערב והארכנו מעבר לשעה הרגילה, כיוון שחמי האריך בסיפורי חסידים. לא היו לנו רכבים ממוגנים, לכן היינו צריכים לעבור בסמטה מסוימת. בדיעבד התברר לנו, שבאותו זמן בו תכננו לעבור בסמטה על-פי התכנית המקורית של ההתוועדות, היה במקום פיגוע ל"ע.
"בשנה שעברה, ממש בשעת הדלקת נרות חנוכה בקריית-ארבע, השליכו עלינו מחבלים בלוק ענק כדי לפגוע בנו. הבלוק חלף ממש מעל ראשינו ואף אחד לא נפגע ב"ה. הנה עוד נס של חנוכה...
"אנחנו שואבים עידוד, כמובן, מהברכות החוזרות ונשנות של הרבי. קיבלנו כמה וכמה מכתבים בנוסח 'תשואות חן על פעילות עם חיילים' ועוד. קרה פעם שתושבים יהודים מסוימים חששו להמשיך לגור פה, והרבי הגיב 'לא לפחד ולא להפחיד' - ודבריו הק' חיזקו את כולנו מאוד".
מתנ"ס של איש אחד
עבודתו של הרב ויקטור עטיה זוכה לשבחים רבים ביישוב ומחוצה לו. ראש-מועצת קריית-ארבע צבי קצובר הגדיר את פעילותו של בית-חב"ד "מתנ"ס של איש אחד".
* ולא קשה להיות שליח יחיד במקום כה סבוך הן מהבחינה הכספית, הן מבחינת האוכלוסייה והן מבחינת הביטחון השוטף?
"בכל מצב שאתה נמצא בו - גם אם אתה מרגיש שהמבצע 'לא הולך' כפי שרצית או אין לך כסף לפעילות - אתה אומר לעצמך שהרבי רוצה ומעוניין בפעילות הזאת, ואז אתה מתעודד מיד ויודע שה' יעזור. מלבד כל אלה, אתה יודע שאסור לך להרפות אפילו רגע מהנושא של פרסום בשורת הגאולה, כי זו הרי כל תכלית הפעילות..."
מגדלור של חסד
בשיחה אקראית עם תושב ותיק של קריית-ארבע - יהודי המעורה מאוד בחיי הקהילה מימיה הראשונים (שבחר להישאר בעילום-שם) - אמר את הדברים הבאים: "הרב ויקטור עטיה הוא איש נעים-הליכות ובעל מסירות-נפש של ממש בכל המובנים. הוא אדם שנעים לעזור לו, ולכן אני-עצמי יוצא מגדרי כדי להוסיף ולעזור לו שוב ושוב. הוא מונע מחלוקות ומריבות ועוזר לכל אחד בכל זמן.
"אשתו דבורה למשפחת נחשון, ראויה גם היא להערכה ולשבח גדול מאוד, כיוון שיש לה יד של ממש בכל פעילות החסד של בעלה השליח. בקיצור, בני הזוג עטיה הם מגדלור של חסד לקהילה כולה..."
"המפקד, מי הביא אותו לכאן?"
כשלושה שבועות לפני תחילת הקייטנה של בית-חב"ד בקריית-ארבע, קיבל הרב ויקטור צו-קריאה לשירות מילואים של חודש בחיל-התותחנים. "הייתי בלחץ נורא - בעוד שלושה שבועות פותחים את הקייטנה. הגעתי לבסיס וביקשתי מהם לדחות את השירות, אך המפקד המתין בקושי עד שאסיים את דבריי ופקד עליי, 'תעלה עכשיו למשאית!'
"ניסיתי שוב להסביר לו שיש לי קייטנה בעוד שלושה שבועות, אך הוא התרגז והודיע, 'אם אתה לא עולה מיד על המשאית, תועמד למשפט ותקבל 14 יום מחבוש. האם אתה מוכן לכך?' - עניתי לו שכן.
"במשפט המהיר שערך לי מיד, שאל אותי, 'נו, מה יש לך להגיד?' והסברתי לו את נימוקיי בעניין הקייטנה. הוא אמר לי שהדבר לא מעניין אותו בכלל והוא מטיל עליי 14 ימי מחבוש על סירוב פקודה.
"לפני שהגעתי לכלא, הסוהרים פקדו עליי להוציא את השרוכים. לשאלתי מדוע, אמרו 'כדי שלא תתאבד'... כשהם הוציאו מהנעליים שלי את השרוכים, הגיע כבר זמן שקיעה וניגשתי להתפלל תפילת מנחה. הוצאתי את הגרטל כדי לחגור אותו מעל החליפה כמנהגנו, ולפתע הסוהר הסתכל בי ושאל בבהלה מה זה. הסברתי לו, ואז פקד עליי שבסיום התפילה אתן לו גם את זה, 'כי גם בזה אפשר להתאבד'...
"לאחר שהוציאו את כל החפצים מכיסי המעיל, הכניסו אותי למכלאה ותוך כך שאלו אותי במה אני עוסק. עניתי להם שאני עוסק בתורה. 'אם אתה לומד', אמרו לי, 'יש כאן בית-מדרש ותוכל ללמוד בו. מי שרוצה ללמוד יכול ללמוד ומי שלא, אוסף בדלי סיגריות'. שמחתי מאוד על האפשרות הזו. לאחר מספר שניות שאלתי אותו, 'סליחה, אבל איפה אני שם את הנשק שלי', ולפתע הסוהר החל לצעוק, 'היי, המפקד, יש פה אסיר עם נשק - אני ממש לא מאמין! המפקד, מי בכלל הביא אותו לכאן?...' ואז הסברתי לו כי מאחר שאני תושב קריית-ארבע, אני נושא עליי נשק. ואז חשבתי לעצמי, הם הוציאו לי שרוכים מהנעליים אבל את הנשק לא לקחו..."
כמו בכל מצב, הרב ויקטור ניצל גם את זמנו בכלא להפצת יהדות. "הייתה זו שנת 'הקהל'. מהר מאוד האסירים למדו מי אני וביקשו שנדבר. מובן שהשמעתי להם דברי תורה, וכך השפעתי בכיוון של התקרבות גם על עמיתיי החדשים - האסירים..."
ילד של הרבי
הרב יגאל קוטאי, שבנו נולד בעקבות ברכת הרבי נשיא דורנו, מספר על היחידות שבה קיבל את הברכה:
"אני ואשתי זכינו להיות אצל הרבי ביחידות ובמהלכה דיברנו על עניינינו הפרטיים והכלליים. היחידות הייתה לגבינו מפגש גדול ועצום - חוויה שלא שוכחים לעולם.
"אחד הדברים המיוחדים שראיתי במהלך היחידות היה כוח ההקשבה של הרבי - יכולתו לכבד את האדם היושב מולו. לרבי יש כוח עצום של הקשבה שקשה לי להסביר. גם זה דבר שנחרת בזיכרוננו באופן עמוק.
"כשיצאנו מהיחידות, למדנו עוד פרק בחיים: לדעת להקשיב ולא רק לשתוק כשהשני מדבר. ידענו שרשת השלוחים של הרבי פרושה בכל העולם, ובכל-זאת הרבי נותן לך הרגשה שאתה האדם היחיד בעולם. זה דבר עצום.
"כשביקשנו שנזכה בילדים, הרבי אמר לנו, 'אתם מתכוננים' - ותוך שנה נולד לנו בן - הילד של הרבי..."
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
