מערכת COL
|
יום י"ג חשוון ה׳תשע״ד
17.10.2013
אירוע יוצא דופן בישיבה בלוד ● בנימין ליפקין
הבוקר, עם תום התפילה בהיכל ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בלוד, התרחש אירוע יוצא דופן. היה זה פרץ של התרגשות שביטא היטב את התחושה העוברת על תלמידי התמימים בלוד ● בנימין ליפקין בטורו השבועי ב-COL הישיבה בלוד
(צילום אילוסטרציה: אליהו לוי, COL)
בנימין ליפקין
הבוקר (חמישי), עם תום התפילה בהיכל ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בלוד, התרחש אירוע יוצא דופן. זה היה מיד בתום קדיש בתרא. כל ה'תמימים' הגודשים את ה'זאל' פרצו בספונטניות בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה". השירה הכובשת הפכה עד מהרה לריקוד סוחף שנמשך עשרים דקות.
היה זה פרץ של התרגשות שביטא היטב את התחושה העוברת על תלמידי התמימים בלוד, לקראת המעמד שעומד להתרחש בערבו של יום, בשיכון. מעמד סיום כתיבת האותיות והכנסת ספר התורה שנכתב לעילוי נשמתה של אשת החיל, הגב' פייגה צפורה ויגלר ע"ה, שנקטפה מעמנו לפני שנה וארבעה חודשים ובשנותיה האחרונות הייתה אם בית מסורה לתמימים ודאגה לכל צרכיהם – לצד הוריה יבלחט"א, הרה"ח רבי יצחק יונה וזוגתו מרת שרה מנדלזון שליט"א, העומדים על משמרתם, לאורך ימים ושנים טובות.
ההתרגשות המיוחדת שאותה חשים התמימים הגיעה גם למחוזות רחוקים. בישיבה בקריית גת התארגן היום, מיוזמתם של 'התמימים' ומרצונם האישי, אוטובוס מיוחד שיביא עמו את 'בוגרי לוד' שדבר קיומה של השמחה הגיע לאוזניהם והם חשו צורך להיות שותפים בה.
רבות כבר נכתב במקומות ובהזדמנויות שונות על הדרך המופלאה שבה מתועלים האבל ותחושת האובדן הקשה והבלתי נתפס, בקרב יהודים חסידיים ויראי שמים. מדהים לחוש ולהיווכח בכך באופן אישי ובלתי אמצעי. החיים שלנו, כבני משפחה, השתנו לבלי הכר מאז האסון הגדול בפטירת חמותי הגדולה. אין יום שהחלל הגדול שהותירה אינו ניכר, אינו מורגש, בכל קנה מידה, בכל פרמטר.
אלף טורים ותיאורים לא יכילו את עוצמת העשייה והתכונה, בכל יום ובכל רגע, של בעלה הדגול, חמי הרה"ח רבי שלמה יהודה ויגלר, לאורך ימים ושנים טובות, לעילוי נשמתה ולזכרה. הדמעות הזולגות ללא הרף; הרגשות העצומים המובעים בינינו לבין עצמנו ללא הרף; הפעולות הקטנות והגדולות הננקטות על ידי אנשים נשים וטף במשפחה המורחבת כולה לעילוי נשמתה הטהורה – כל אלו העפילו אל שיאם במסכת ההכנות והעשייה שקדמה למעמד הגדול שנחגוג היום.
המילים המוכרות כל כך, עד כי כמעט לא שמים לב למשמעותן, "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה", מקבלות לפתע משמעות אחרת ומדהימה. כי רק בכוח התורה ונותן התורה, הקדוש ברוך הוא, מי שאמר והיה העולם, ניתנים לנו העוז והאורה להמשיך הלאה, לשאת את המורשת החסידית של אהבת התורה שטיפחה בנו, וביתר שאת וביתר עוז.
●
וכה מצאנו במכתב אישי, מרגש ונוגע ללב, שנשלח מיד לאחר הפטירה, אחד מני רבים מספור, על ידי אחת מתלמידותיה לשעבר: "...זכורה לי עובדה מהכנסת ספר תורה באור לה' טבת תשס"ו (המזכרת עדיין אצלי). היא ניגשה אליי בעדינותה ובאצילותה ונתנה לי כמזכרת, בד מהכנסת ספר התורה. בלי לדבר. היא רצתה שאוושע. הכל בחן, בעדינות, בטוב טעם"...
●
הערב, אור לי"ד בחשוון, כשכתיבת ספר התורה תושלם בידי הסופר המומחה, בנה ומקור גאוותה, הרה"ח ר' שניאור זלמן ויגלר, והאור ישתלהב בידי הילדים הצועדים - המון עם ימחא כף, וכולנו נצעד ברחובה של השכונה עם ספר התורה ההדור והמפואר מאין כמותו אל היכל בית המדרש.
התהלוכה תהיה באותה הדרך בה צעדנו תחת החמה הקופחת של יום שני י"ב תמוז תשע"ב, אחר מיטתה, המומים, כואבים, אפופי יגון ודמע. גם הפעם יהיו דמעות בעינינו ודמותה תרחף ממעל ובחיוכה הקסום כמו תאמר: אשריכם שזכיתם, אשריי שזכיתי.
הבוקר (חמישי), עם תום התפילה בהיכל ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בלוד, התרחש אירוע יוצא דופן. זה היה מיד בתום קדיש בתרא. כל ה'תמימים' הגודשים את ה'זאל' פרצו בספונטניות בשירת "שישו ושמחו בשמחת תורה". השירה הכובשת הפכה עד מהרה לריקוד סוחף שנמשך עשרים דקות.
היה זה פרץ של התרגשות שביטא היטב את התחושה העוברת על תלמידי התמימים בלוד, לקראת המעמד שעומד להתרחש בערבו של יום, בשיכון. מעמד סיום כתיבת האותיות והכנסת ספר התורה שנכתב לעילוי נשמתה של אשת החיל, הגב' פייגה צפורה ויגלר ע"ה, שנקטפה מעמנו לפני שנה וארבעה חודשים ובשנותיה האחרונות הייתה אם בית מסורה לתמימים ודאגה לכל צרכיהם – לצד הוריה יבלחט"א, הרה"ח רבי יצחק יונה וזוגתו מרת שרה מנדלזון שליט"א, העומדים על משמרתם, לאורך ימים ושנים טובות.
ההתרגשות המיוחדת שאותה חשים התמימים הגיעה גם למחוזות רחוקים. בישיבה בקריית גת התארגן היום, מיוזמתם של 'התמימים' ומרצונם האישי, אוטובוס מיוחד שיביא עמו את 'בוגרי לוד' שדבר קיומה של השמחה הגיע לאוזניהם והם חשו צורך להיות שותפים בה.
רבות כבר נכתב במקומות ובהזדמנויות שונות על הדרך המופלאה שבה מתועלים האבל ותחושת האובדן הקשה והבלתי נתפס, בקרב יהודים חסידיים ויראי שמים. מדהים לחוש ולהיווכח בכך באופן אישי ובלתי אמצעי. החיים שלנו, כבני משפחה, השתנו לבלי הכר מאז האסון הגדול בפטירת חמותי הגדולה. אין יום שהחלל הגדול שהותירה אינו ניכר, אינו מורגש, בכל קנה מידה, בכל פרמטר.
אלף טורים ותיאורים לא יכילו את עוצמת העשייה והתכונה, בכל יום ובכל רגע, של בעלה הדגול, חמי הרה"ח רבי שלמה יהודה ויגלר, לאורך ימים ושנים טובות, לעילוי נשמתה ולזכרה. הדמעות הזולגות ללא הרף; הרגשות העצומים המובעים בינינו לבין עצמנו ללא הרף; הפעולות הקטנות והגדולות הננקטות על ידי אנשים נשים וטף במשפחה המורחבת כולה לעילוי נשמתה הטהורה – כל אלו העפילו אל שיאם במסכת ההכנות והעשייה שקדמה למעמד הגדול שנחגוג היום.
המילים המוכרות כל כך, עד כי כמעט לא שמים לב למשמעותן, "נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה", מקבלות לפתע משמעות אחרת ומדהימה. כי רק בכוח התורה ונותן התורה, הקדוש ברוך הוא, מי שאמר והיה העולם, ניתנים לנו העוז והאורה להמשיך הלאה, לשאת את המורשת החסידית של אהבת התורה שטיפחה בנו, וביתר שאת וביתר עוז.
●
וכה מצאנו במכתב אישי, מרגש ונוגע ללב, שנשלח מיד לאחר הפטירה, אחד מני רבים מספור, על ידי אחת מתלמידותיה לשעבר: "...זכורה לי עובדה מהכנסת ספר תורה באור לה' טבת תשס"ו (המזכרת עדיין אצלי). היא ניגשה אליי בעדינותה ובאצילותה ונתנה לי כמזכרת, בד מהכנסת ספר התורה. בלי לדבר. היא רצתה שאוושע. הכל בחן, בעדינות, בטוב טעם"...
●
הערב, אור לי"ד בחשוון, כשכתיבת ספר התורה תושלם בידי הסופר המומחה, בנה ומקור גאוותה, הרה"ח ר' שניאור זלמן ויגלר, והאור ישתלהב בידי הילדים הצועדים - המון עם ימחא כף, וכולנו נצעד ברחובה של השכונה עם ספר התורה ההדור והמפואר מאין כמותו אל היכל בית המדרש.
התהלוכה תהיה באותה הדרך בה צעדנו תחת החמה הקופחת של יום שני י"ב תמוז תשע"ב, אחר מיטתה, המומים, כואבים, אפופי יגון ודמע. גם הפעם יהיו דמעות בעינינו ודמותה תרחף ממעל ובחיוכה הקסום כמו תאמר: אשריכם שזכיתם, אשריי שזכיתי.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
