מערכת COL | יום ט"ז חשוון ה׳תשס״ה 31.10.2004

ח"י שנים ליציאה מרוסיה

"דרך הרב קוגן שמעתי לראשונה גם על הרבי. אני זוכר, לדוגמה, שבהתחלה התקשיתי לקבל את דברי הרב קוגן שהרבי מתנגד להפגנות נגד הממשל הקומוניסטי לטובת יהודי רוסיה - דבר שהעסיק אותי מאוד, כפי שתכף אספר. הוא הביא מדברי הרבי שגם בני-ישראל יצאו מארץ מצרים בלא מלחמה... לקח זמן עד שקיבלתי את הדברים בהבנתם המלאה, אבל מיותר לומר שלמעשה קיבלתי עמדה זו - כיוון שכך הרבי אמר...". השבוע ציינו 18 שנה ליציאתו של הרב יצחק קוגן , (או בכינויו הידוע "הצדיק מלנינגרד"), ממסך-הברזל הסובייטי והגעתו לארץ-הקודש. הרב קוגן, או כפי שנקרא בפי חבריו ר' איז'ה, זכה לקירובים רבים מהרבי. עם יציאתו. היה איש מסירות-נפש במלוא מובן-המילה. בימים ההם, כאשר השחיטה הכשרה התבצעה במחתרת, כמו גם אפיית המצות וכו'. המשך ותמונות: בכתבה מלאה
 ח
הרב יצחק קוגן
כיום משמש הרב קוגן כחבר אגודת חסידי חב"ד בחבר העמים, וכרב בית-הכנסת "בלשייא-ברוניא" במוסקבה. לקראת ציון התאריך, ח"י שנים, col מתכבד להגיש את סיפורו של אחד הנשמות שהביא ליהדות הרב יצחק קוגן – הרב שמעון אש. באדיבות שבועון 'כפר חב"ד'. לנינגרד, רוסיה, סוף שנות המ"מים. כל יהודי המבקש לקבל היתר-יציאה לעלות לארץ-ישראל, נדחה בלך-ושוב חודשים ושנים, עד שברוב המקרים יקבל הודעת סירוב סופית. אחד שלא השלים עם התואר 'מסורב עלייה' והמשיך להיאבק הוא ר' שמעון אש, מהמעטים שמאמציו נשאו פירות וזכה לקבל את האשרה. היום הוא כבר מבין ואומר, כי כל שעשה היה מלווה בהשגחה פרטית שאין לכנותה אלא 'מופלאה'. מצה של חמץ ההתחלה לא בישרה את הבאות. ר' שמעון נולד בלנינגרד בשנת תשי"ז ולמד בבית-ספר של גויים, גם משום שבבית לא שמרו על זיקה ליהדות וגם מפני שבאותה תקופה לא היה בכל רחבי רוסיה בית-ספר יהודי. הוא עבר אמנם ברית-מילה, אך הוריו הסכימו לכך רק בעקבות דרישתו הבלתי-מתפשרת של אבי סבו. בבית-הספר הממלכתי למד כדבר מובן-מאליו גם בשבתות, והמושג היחיד שהיה לו ביהדות הגיע אליו מחבריו היהודים, שאליהם הצטרף כשהיו הולכים ל'בתי-כנסת של יהודים' בשמחת-תורה. נוסף לכך, במשפחתו נשמר איכשהו המושג 'סדר ראשון'. "בפסח הייתה מסתובבת בינינו השאלה 'איפה אתה ב"סדר ראשון"' ובבית, על השולחן בסלון, הייתה מונחת מצה. כל הבית היה מלא חמץ, אבל בסלון הייתה מצה שהוכנה מבצק של ... חמץ". כשבגר הלך ללמוד באוניברסיטה בלנינגרד, ואז גם החל אצלו המפנה שהוביל להתקרבות ליהדות. "תהליך ההתקרבות שלי היה אטי - לא סתם היהודים נמשלים לזיתים - כאלה שרק כשלוחצים עליהם יוצא משהו... ועלי לחץ המשטר. התחלתי לחבוש כיפה רק כשראיתי שזה ממש מרגיז את השוטרים והבלשים. דבר מוביל לדבר, וכעבור זמן-מה כבר הייתי משתתף בהרצאות שונות בנושאי יהדות שהתקיימו בבתים שונים בעיר. פעם השיעור התקיים בביתי והגיעו שמונים איש - כולם בחדר אחד. פתאום נכנס לחדר איש ק-ג-ב וראה את כולם. חשבנו שזהו-זה. הם לקחו אותי לחקירה, והשופט-חוקר דופק על השולחן בזעם רב וצורח, 'איך אתם מעיזים להתאסף שמונים איש בחדר אחד!', אבל אני לא לקחתי את זה ברצינות ושאלתי אותו, 'מה אני אשם שאני מספר שמונים?' ה'חוצפה' הזו עלתה לי בעונש של שבועיים מאסר - אבל לא רק החוצפה. השופט הדגיש שהוא מעניש אותי גם על ההשתתפות בשיעור..." * מה היו נושאי ההרצאות? "יהדות נטו. כבר אז נשאתי עמי תמיד חומש. בהרצאות אלה נפגשתי לראשונה גם עם הרב יצחק קוגן, קודם-כל כיוון שביתו היה פתוח לרווחה לפני כל יהודי לצורך לכל עניין, ובהמשך בגלל אישיותו וחסידותו - הוא היה הצינור שלי ושל אחרים להתקרבות ליהדות של תורה ומצוות. "דרך הרב קוגן שמעתי לראשונה גם על הרבי. אני זוכר, לדוגמה, שבהתחלה התקשיתי לקבל את דברי הרב קוגן שהרבי מתנגד להפגנות נגד המימשל הקומוניסטי לטובת יהודי רוסיה - דבר שהעסיק אותי מאוד, כפי שתכף אספר. הוא הביא מדברי הרבי שגם בני-ישראל יצאו מארץ מצרים בלא מלחמה... לקח זמן עד שקיבלתי את הדברים בהבנתם המלאה, אבל מיותר לומר שלמעשה קיבלתי עמדה זו - כיוון שכך הרבי אמר...". הפגנה משפחתית במרכז העיר הרצון לצאת מרוסיה היה חזק, ור' שמעון ובני משפחתו הגישו בקשות רבות שנענו תמיד בסירוב. "לאחר שראיתי ששלטונות משרד-ההגירה מתחילים לתת אישורי יציאה אך מעכבים דווקא אותנו, נכנסתי ללחץ והגשתי בקשה נוספת. באותם ימים הנוהג היה כזה, שכל מי שרצה לצאת לארץ-ישראל, היה צריך קודם-כל להציג הזמנה (אמיתית או בדויה) ממישהו שחי בה, ורק אז הואילו בכלל לדבר אתו. לנו לא היו קרובים בארץ, אבל ידידים הצליחו לאתר בארץ אדם העונה לשם אש, סיפרו לו על העניין והוא הסכים לציין בטופס שהוא אחיו של אבי ומזמין אותנו לביתו. היינו ממש מאושרים והגשנו את הניירות עם ההזמנה, אבל אז הפקידה אומרת לי, 'אני מצטערת, אבל הוא לא קרוב שלך אלא קרוב של אבא שלך', ואז הוסיפה, 'כשאביך יקבל אישור ויגיע לארץ, הוא ישלח לכם הזמנה מצדו', וכאן אמרה את המשפט המרגיז ביותר - 'חיכיתם שמונה שנים - תחכו עוד כמה'... "ראיתי שכך זה לא יכול להימשך והחלטתי לפעול בנחישות. שלחתי להם מכתב ובו כתבתי שאם לא ייתנו לי אישור, אקיים הפגנה במרכז העיר עם אשתי ושני ילדיי. תבין: לא ביקשתי אישור להפגנה אלא העמדתי אותם לפני עובדה: אם לא תעשו כך וכך תהיה הפגנה! - דבר מסוכן ביותר כיוון שזה היה 'משחק' של הצלחה מלאה מול כישלון גמור - אך ניסיתי. * על-סמך מה חשבת שיש גם סיכוי שההפגנה תצליח? "כי תכננתי לבצע הפגנה משפחתית עם האישה והילדים - וזה כבר חידוש. הייתי בטוח שאם באמת נגיע לכך ונפגין, הדבר יעשה רעש גדול. הנוהג היה שאם רוצים להפגין, מבקשים רישיון ומקבלים אישור להפגין באיזה מקום מושלג בקצה העיר. בכל מקרה כזה, המפגין מוקף עשרות אנשי ק-ג-ב שבאים לפקח עליו, ועל סיקור תקשורתי אין מה לדבר. לא מגיע אף עיתונאי. אני החלטתי להפגין במרכז העיר, במרכזה של רשות-הרבים, וידעתי שהם כמובן לא ירצו בכך, מאחר שהפחד מפרסום היה אחד החששות הגדולים של הק-ג-ב". שינה קלה במשרדי הק-ג-ב ידוע הסיפור על חסיד שהיה ברשותו בית-מרזח ויום אחד הופיע אצלו מנהיג אנטישמי מקומי והתחיל לצעוק ולגדף אותו לעיני כול. החסיד לא איבד את שלוותו, ובמקום להגיב אמר למלצר, "תמזוג לי בבקשה עוד תה". ההוא המשיך לצעוק, והחסיד אומר למלצר, "אם אפשר, עוד חצי כפית סוכר"... וזה בעצם מה שעשה ר' שמעון. "באותה תקופה לא היה לי טלפון, ולאחר משלוח המכתב הגיעו אליי הביתה שליחים רשמיים שונים שדפקו על השולחן והודיעו לי שמזמינים אותי לעירייה, למשטרה וכו' - אך אני התעלמתי ולא באתי. קיבלתי גם הזמנה לבוא למשרד-הפנים האזורי ולא הגעתי, כי ידעתי שאין להם שום קשר עם היתרי-יציאה, עד שיום אחד מגיע אליי באחת-עשרה בלילה איש ק-ג-ב - אחד שהגיע אלינו בפעם הראשונה - והוא דופק על השולחן ואומר לי: 'אתה צריך לבוא מחר בשעה זו-וזו למשרד הגדול'. "שמעתי, ובפנים ממש צהלתי. זה היה בדיוק אותו משרד שכל-כך חיכיתי לבוא אליו, כי כל שאר המקומות שהוזמנתי אליהם היו חסרי כל יכולת לפתור את הבעיה שהעיקה עליי. זאת ועוד: הבלש גם נקב בדיוק בשעה בה הייתי אמור לבצע את ה'הפגנה'. ואז סיים ואמר בהדגשה: 'תבוא לפני שאתה עושה את ההפגנה'. הוא אמר את זה במין הבעה של אחד שמסתיר את פחדו, ואני הרגשתי שהם באמת חוששים מקיומה של ההפגנה... "היום הגיע. אני ואשתי הגענו למקום שבו היינו אמורים להפגין, וכמו שאמרתי, הייתי צריך להיכנס קודם לבניין. פניתי להיכנס כשאני אומר לעצמי שאולי הפעם ייצא מזה משהו... "את אנשי הק-ג-ב הכרתי כבר אחד-אחד. כשהגעתי לשם ראיתי שיש שם המון מהם והבנתי שהוזמנו כדי למנוע אותי בכוח מביצוע ההפגנה. "אשתי המתינה מחוץ לבניין עם שני הילדים, כשכל אחד מהם מחזיק שלט. הבת שלי הייתה בת שמונה ובשלט שלה כתבנו: 'אני מחכה כבר שמונה שנים לאישור'. העוברים-ושבים, שמטבע-הדברים הסתקרנו לראות מה כתוב, שמו-לב לכך שהילדה הזו הניצבת מולם ואוחזת בשלט כה קטנה - בסך-הכל בת שמונה - והדבר נגע בלבם. על השלט שהחזיק הבן שלי דני, נכתב דבר שמשך עוד יותר תשומת-לב, 'אני הייתי אמור להיוולד בארץ-ישראל'. הם המתינו לי שאצא, לא לפני שסיכמתי עם אשתי על שעה מסוימת שבה ניפגש. אם לא אצא עד אותה שעה - אשתי ושני הילדים יפתחו בהפגנה בלעדיי. "עברתי את אנשי הק-ג-ב ונכנסתי לאולם המשרדים. הוא היה כמעט ריק מאדם - רק מזכירה אחת ישבה בו - וחוץ מזה ראיתי שם גם מצלמת טלוויזיה במעגל סגור והבנתי שהם בעניינים ואני לא לבד. אמרתי למזכירה שביקשו ממני לבוא והחלטתי להפעיל עליהם קצת לחץ. "יש לי תכונה מעניינת - אני יכול להחליט לישון מתי שאני רוצה ואפילו בעמידה. ברגע שהמזכירה יצאה לברר מה עושים איתי, מיד נרדמתי כדי להראות שאני אדיש ולא שם-לב לסובב אותי. "המדינה" נכנעת במשרדי המשטרה המקומית שירתה באותה תקופה קצינה בכירה אכזרית במיוחד, שיהודי העיר קראו לה 'אלזכוח' - האל"ף בניקוד סגול - על-שמה של משגיחה נאצית אכזרית שלא שכחו את שמה גם אחרי ארבעים וכמה שנים. הייתה לה דרגה בכירה וכולם פחדו ממנה מאוד. "כשנכנסתי לחדר", מספר ר' שמעון, "הופתעתי לראות שהם שלחו אליי את הבכירה בהם, אותה ניצבת שכינינו 'אלזכוח'. היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת, וכעבור רגע נכנס לחדר איש ק.ג.ב נוסף ונעמד שם. "ואז זה התחיל. היא שאלה אותי, 'אתה יודע למה לא נותנים לך אישור לצאת?' ואני הופתעתי מהשאלה והשבתי לה, 'לכי לעשות שיעורי-בית לפני שאת מגיעה אליי. תבדקי בעצמך למה אני כאן ולא נותנים לצאת'... ואז היא אומרת לי, 'אתה מבין שאני לא יכולה לתת לך אישור מידי. יש צורך בדיונים ויש גם צורך לבדוק את האינטרסים של המדינה'. היא חוזרת על המשפט הזה כמה וכמה פעמים ואני יושב מולה ושותק. לפתע אמרתי לה: 'זה הרי מובן מאליו שיציאת אנשים מהמדינה מנוגדת לאינטרסים של המדינה, אבל מי אמר שהאינטרסים של המדינה קודמים? אני עומד על שלי מפני שיש מקום לדון גם באינטרס שלי ולא רק בשלכם' - ועל טענות אלה לא הייתה לה תשובה. אני לא התווכחתי אתה על החוק כי מטבע-הדברים היא בקיאה בו פי כמה ממני, אבל קבעתי עובדה לפי זווית-הראייה שלי, ופתאום הבחנתי שאין לה מה להגיד... "הבנתי שהיא צריכה כמובן לצאת עם כבוד עצמי - שחס-וחלילה לא תרגיש שמישהו ניצח אותה - וידעתי שדבר זה מכריע, כי רק בעובדה כזו היה כדי להזיז את העניינים לכאן או לכאן והייתי לחוץ מאוד, ובכל-זאת החלטתי לפעול. תמיד החזקתי אתי שעון-כיס גדול עם שרשרת. הוצאתי אותו וראיתי שהשעה שתי דקות לפני השעה המיועדת שסיכמתי לגביה עם אשתי שתפתח בהפגנה במקרה שלא אצא. פחדתי שאשתי תפתח בהפגנה כאשר אין כל סיכוי שההפגנה תשיג את המטרה, אבל ה' עזר לי. הוצאתי את השעון מהכיס ופלטתי אנחת רווחה, כאילו אני אומר 'חבל על הזמן, דיברנו מספיק - עכשיו להפגנה...' - ואז קרה דבר מפתיע מאוד. פתאום השתרר בחדר שקט - דממה של דקה וחצי - ואז הפקידה הבכירה התיישבה בתקיפות במקומה, אחזה כמה ניירות והכריזה, 'אתמול דנו בבקשתך והתקבלה החלטה חיובית'. "לאחר המשפט הקצר הזה השתררה בחדר שוב שתיקה. אני כבר למדתי על בשרי שלא להאמין להם ולא ידעתי מה היא טומנת לי, אך בעוד אני חושב וחושב איך לצאת מזה, היא אומרת לי פתאום, 'אתה צריך לסדר את זה ואת זה' וכו'. "ידעתי שאלה שטויות והיא ידעה שאני יודע, כי ידעתי טוב-מאוד מה צריך לעשות כיוון שעזרתי להרבה אנשים בכל הנוגע לאשרות-יציאה. ואז פתאום היא מוסיפה, 'אני לא לחוצה, אתה לחוץ' - סתמה ולא פירשה. ברגע זה קלטתי שאני יכול לקבל כאן ועכשיו את הטפסים הדרושים ואמרתי לה בתקיפות רבה, 'טוב, אז איפה הניירות הדרושים'. "היה נראה עליה שהיא נבהלה מאוד מהתקיפות שלי. היא הצביעה לעבר איש הק-ג-ב שנכנס אחריה ואמרה: 'עכשיו לטינן ייתן לך את הכל'. התחלתי לצאת ואמרתי לה בתוך כך, 'עכשיו אני צריך לבטל מיד את ההפגנה'. "ביציאה מהבניין היו הרבה מדרגות וראיתי את אשתי מנסה להיכנס כדי לראות אם אני יוצא. כעבור רגע ראתה אותי. היא לא הבינה מה קורה פה ופרשה לעברי את ידה לעבר הכיכר כאילו היא אומרת, הרי עכשיו צריך לצאת להפגנה!... היא לא העלתה בדעתה שקיבלנו את האישור וכשהתקרבה לעברי עם הילדים מיהרתי לחלוק עמה את הבשורה הטובה. "היה לי סיפוק עצום. לקבל משהו לאחר עשר שנים של סירובים... היה זה כאילו קיבלתי לא רק את אשרת היציאה אלא גם פרס על כל המאמצים". כך זכה ר' שמעון זכה לעלות לארץ עם אשתו ושני ילדיו. "כשהגעתי לארץ קיבלו את פנינו בשדה-התעופה בלוד קרובי משפחתי, שהמתינו לביאתנו כבר עשר שנים. הם גרו בכפר-סבא ואחד מהם כבר הכין לנו עבודה ודירה וכו' ואמר לי 'רק תבואו', אבל אני ידעתי שיש לי עוד הרבה ללמוד ביהדות ואמרתי לו שאני נוסע לפני-הכל לירושלים, כדי להשלים את לימודיי ביהדות. באותם ימים ידעתי, למשל, שיש רק שלושה סוגי אנשים: גוי, יהודי ויהודי עם כיפה. את כל סוגי הפאות והכובעים ראיתי בפעם הראשונה רק בארץ..." היום ר' שמעון אש עובד במחלקה למאבק במיסיון של 'יד לאחים'. לגביו מדובר במעגל שנסגר, כשהוא עוסק בעיקר בשידורי רדיו ביהדות בשפה הרוסית. רוממות בלתי מוסברת * מתי היית אצל הרבי בפעם הראשונה? "כבר בשנת העלייה לארץ, אבל כל אותו ביקור הייתי מבולבל מאוד. התלהבתי. לא האמנתי שאני באמת נמצא אצל הרבי נשיא-דורנו. לא ידעתי עדיין מה המשמעות של 'רבי', אבל הייתה לי הרגשה של רוממות בלתי-מוסברת. "אחד המקרים המעניינים שנחרטו במוחי מאותו ביקור אצל הרבי, קרה בהתוועדות. בדרך-כלל עמדנו שם ביחד, כמה חבר'ה מיוצאי רוסיה, ומי שרצה לראות את הרבי היטב, היה מבקש מחבריו שירימו אותו בידיהם עד שהרבי יהיה בטווח-הראייה שלו, אחר-כך היינו מתחלפים. "באותה התוועדות עמדתי קרוב מאוד לבמה שעליה עמד הרבי, כיוון שהרבי נתן הוראה לאחראים-הממונים לדאוג לעולים מרוסיה למקום מתאים. כיוון שרצינו להיטיב לראות את הרבי, מדי פעם שניים מאיתנו היו מרימים ביחד את השלישי ואחר-כך מתחלפים. "לפתע ניגש אלינו אדם בגיל-העמידה שרצה גם הוא שנרים אותו כדי שיוכל לראות מקרוב את הרבי. בתחילה חששנו שהדבר מסוכן - הוא לא היה צעיר - אבל לבסוף הרמנו אותו לגובה. הרגשתי שיציבותו לא נראית לי, אבל פתאום חל בו שינוי והרגשתי כאילו הוא תופס בידית מסוימת, וחשתי בהקלה גדולה. "בדיעבד הסתבר לי שבדיוק באותו רגע האיש הגיע לשדה-ראייה טוב, התמקד ברבי ונעשה מקושר לרבי... ואילו לי הייתה הרגשה שזו גם התקשרות בגשמיות..." שלוש שנים במתנה "כשהגעתי אל הרבי בפעם הראשונה, הייתי ממש בעננים. באותה תקופה סבתא שלי לא הרגישה בטוב - היא הייתה בת 91 וסבלה מהמחלה הידועה. אמרתי לאבא שלי שיכתוב את המכתב כי הוא בנה ויותר קרוב אליה ממני. הפ"נ היה בכיסי אך בכל פעם שעברתי אצל הרבי, לא העזתי להזיז את ידיי ועוד לתת את המכתב. ולבסוף נתתי את המכתב למזכירות. כשחזרתי לארץ, ראיתי שסבתי חדלה לקחת תרופות. היא קיבלה במתנה שלוש שנות חיים נוספות..." שכרה של שמירת שבת מספר ר' שמעון: "ימי העבודה שלי בלנינגרד היו מיום רביעי עד יום שני ובכלל זה השבת, ובשבוע שלאחר-מכן היה לי חופש בשבת. כשהתחלתי להתקרב ליהדות, כאבה לי מאוד העובדה שאני נאלץ לחלל שבת אבל בשלב ראשון לא היה בי העוז לשנות את הסדר הזה. לאחר שהגשתי בקשת-יציאה וקיבלתי 'סירוב עלייה', פוטרתי מעבודתי ונשלחתי לעבוד ב'בית מרחץ' בתור בלן. העבודה הזו החלה בשבע בבוקר ונמשכה עד חצות גם בשבת, אך המשכורת הייתה גבוהה מאוד - 500 רובל לחודש - סכום גבוה בעיקר בהשוואה למשכורת הקודמת שעמדה על 120 רובל בחודש. "התלבטתי אם לעזוב את עבודת הבלנות בגלל חילול שבת אך אשתי לחצה עליי מאוד לעזוב. היא סיפרה שראתה מודעת 'דרושים' שדיברה על קניון הזקוק לשני אנשים. ידעתי שעבודה כזו מכניסה הרבה והייתי בטוח שאין שום סיכוי שאקבל אותה כיוון שלא היו לי כל קשרים, אבל אשתי לחצה וניסיתי להתקבל. "כשהגעתי למשרד, אמרו לי שהמקום הראשון כבר נתפס ואני אהיה השני, 'ושניכם תתחלקו בשעות העבודה'. כשנפגשנו, אמרתי שבשבתות אני לא עובד אף פעם, אך בימי ראשון, ימי החופש הרשמיים, אני עובד תמיד. כך ידעתי כי מעכשיו לא אחלל שבתות. "לא עיכלתי שהתקבלתי עד שראיתי על לוח-המודעות ששמי מופיע שם. כבר ביום חמישי הקרוב הייתי צריך לעבוד, וכך היה. בשבת הקרובה הייתי כולי מאושר כיוון שהייתה זו השבת הראשונה שבה לא עבדתי, וידעתי שזה סופי. מעתה לא אעבוד אף שבת כל חיי. "ביום שלישי באותו שבוע - יום קבלת הקהל במשרדי הממשלה - אבי הלך לסדר את הניירות הקשורים בעבודה החדשה, והנה הפקידה שואלה אותו 'איזו משפחה יש לבן שלך?' השיב לה אבי, 'משפחה עם שני ילדים', והיא הוציאה מיד טפסים של היתרי יציאה... שכרה של שמירת שבת". שלוש חופות בחורף תשמ"ז התחילו ר' שמעון ורעייתו להתקרב, ובאחד הימים הודיע לו חבר שהוא עומד להתחתן ומתעקש שהחופה תיערך בביתו של שמעון. "החלטתי 'לקחת על זה טרמפ' ולערוך באותה הזדמנות גם את החופה שלי עם זוגתי. במקרה שמע על כך חבר נוסף, והחליט גם הוא להתחתן איתנו באותו יום אצלנו בבית, וכך עשינו את שלוש החופות באותו יום באותו מקום. היה זה אחד הימים המרגשים בחיי. "אגב, כשפתחתי את הדואר באחד מאותם ימים בשנת תשמ"ז, אני מגלה פתאום איגרת-ברכה, 'מזל-טוב - שמיר' ולא הבנתי במה מדובר - האם ראש-ממשלת ישראל מאחל לי 'מזל-טוב'?... אחר-כך התברר לי שחבריי הודיעו לרב בצלאל שיף מ'ארגון שמי"ר' [=שומרי מצוות יוצאי רוסיה] על החתונה שלי, והארגון מיהר לשלוח לי את הברכה...". אך היה לפרשה המשך. לפני שהגיעו ר' שמעון ובני משפחתו לארץ, המשטר החליט להכניס את חברו לבית-סוהר. הדבר נודע לחבריו לפני ביצוע המאסר והם הציעו לו לברוח - וכך עשה. הוא הצליח להגיע בדרך-לא-דרך לארץ-ישראל וגר בביתה של משפחת אש מספר חודשים, עד שגם אשתו הצליחה לצאת ובני הזוג שבו והתאחדו. מנחם גורן
הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.