"ס'גייט אף א מלחומע" ● מיומנו של של שמואל בן צבי
שמואל ריבקין
בערב יום כיפור ה'תשל"ד נסעתי עם רעייתי, ומנחם לרר ורעייתו לבסיס חיל האוויר תל נוף להנהיג את תפילות יום כיפור בבסיס ולהיות יחד עם החיילים ביום הקדוש.
כשהגענו לבסיס, האווירה היתה רגילה לחלוטין. לא היתה שום תכונה מיוחדת בבסיס. רק מאוחר יותר הבנו שהשאננות זעקה מכל פינה בבסיס.
תפילת 'כל נידרי', התנהלה כסדרה, החיילים היו נרגשים מהתפילה והיום הקדוש. לאורך כל תפילת מעריב של יום כיפור, מפקד הבסיס האלוף (שווה לבדוק מה היתה הדרגה שלו) רן פקר ישב בבית כנסת והתפלל איתנו, הכל התנהל על מי מנוחת תוך אווירה של קדושת יום הדין. לימים הוא סיפר על אותו יום כיפור והחב"דניקים שהיו אז בבסיס.
כשהסתיימה התפילה הלכנו בנינוחות לכיוון החדרים שהוקצו לנו בבסיס. בדרך לחדרים עברנו דרך משרדי הבסיס שהיו כולם סגורים למעט משרד אחד שדלתו היתה פתוחה ודלק בו האור. הופתענו לגלות שיש מי שממשיך לעבוד למרות היום הקדוש, לא חשבנו לרגע על מצב חירום.
ישב שם אחד המפקדים הבכירים של הבסיס, יהודי שנולד וגדל בבית חרדי ועזב את הדת. הוא היה ידיד של ר' מנחם לרר. כשמנחם לרר ראה שלמרות שהיום הוא יום כיפור, הוא עדיין יושב במשרד, הוא קרא לו "אלישע, וואס טוסטו? היינט איז יום כיפור!"
אותו מפקד הביט רגע לעברנו וצעק למנחם לרר "ס'גייט אף א מלחומע".
כשהתקרבנו למשרד שלו, הוא סיפר לנו שהוא מנסה – ללא הצלחה - להשיג את האחראי על הבונקרים בבסיס שנסע לביתו בנתניה להיות יחד משפחתו בשעות הצום.
הוא הוסיף שהוא ניסה אפילו להתקשר למשטרת נתניה שיעזרו לו לאתר את האיש, אבל גם שם לא ענו לו. לא הבנו, למה הוא כל כך מתאמץ ביום כיפור, יותר הבנו את אנשי משטרת נתניה שלא ענו לו.
בשעה 7 בבוקר שמענו אזעקה ראשונה בבסיס. הופתענו. אבל למרות זאת ולמרות שהיה נראה שמתחילה תכונה כלשהי, מתחילים לעשות הכנות, לא נבהלנו ולא לקחנו את זה ברצינות. חשבנו שזאת אזעקה שהופעלה בטעות. לא חשבנו שברגעים אלה ממש פורצת מלחמה.
סימנים שמשהו לא בסדר, התחילו להגיע על הבוקר. בתפילת שחרית, מפקד הבסיס כבר לא הגיע לבית הכנסת. לאט לאט התחילו להגיע עוד ועוד מילואימניקים, ובית הכנסת התחיל להתמלא במתפללים שהיו בבגדים אזרחיים.
בשעות הבוקר הבסיס התחיל להיות פעיל בצורה שאינה אופיינית ליום כיפור. רק בשעה 14:00 בצהריים, התחילו להמריא מטוסים בזה אחר זה, ועדיין לא הייתה תכונה רצינית ואיש לא פחד ממלחמה. כולנו חשבנו שמדובר בתקרית נקודתית, אולי הופל מטוס – אבל לא יותר מזה. הרוגע היה מנת חלקת של כל חיילי הבסיס.
רק כשיצא הצום, שמענו ברדיו שפרצה מלחמה. כשיצאנו לדרכנו שמענו את כוחות הג"א (פיקוד העורף בשמו הקודם) מכריזים על "האפלה", הרחובות היו חשוכים ושוממים. את הדרך חזרה לכפר חב"ד עשינו כשאורות הרכב אינם דולקים.
בי"א תשרי, בבוקר שלמחרת יום כיפור, עברתי ליד 'הצרכניה של מענדל', ראיתי את אחת מנשות הכפר, יוצאת מהמכולת ובידיה שקיות מלאות בלבניה, לחמים ומוצרים בסיסיים. שאלתי אותה: "פארוואס קויפסטו א סאך ברויט מיט לבניה?" (תרגום: למה את קונה כאלה כמויות של לחם ולבניה?)
היא ענתה לי: "אוי מיין קינד, דו ווייס נאך נישט וואס איז מלחומע, איך וייס שוין וואס איז דאס מלחומע" (תרגום: אוי ילדי, אתה לא יודע מה זה מלחמה, אני יודעת). עברנו מלחמה ולא היה לנו מה לאכול ואנשים מתו מרעב.
המשך יבוא.
מאפשרים לכם לקבל
