אנשי תקשורת חב"דיים מסכמים את תשע"ג ● פרויקט ענק
אחיי, גיבורי חוסר התהילה
מוני אנדר
אגף דוברות חב"ד
לפני שלושה חודשים כמעט, זכיתי להיות פעיל בכתבה על האוהל הק'. כתבה שב"ה קידשה שם ליובאוויטש ברבים וזכתה לתהודה רבה. גם בתוך חב"ד: אנשים שמעולם לא פגשתי התקשרו כדי להחמיא ולשתף, שלוחים סיפרו על האימפקט במקום שליחותם, וכמעט בכל אחד היא נגעה.
אבל באותה נסיעה פגשתי על יד הציון הק' עוד מאות שלוחים. שלוחים שחלקם לוו גמ"חים כדי להגיע לרבי, שלוחים שכנראה לא הופיעו בשום גלריה, ושלוחים שעבורם להתפלל על יישובם הקטן והפריפרי זה הדבר הכי מרכזי שיש בעולם.
אף אחד לא יודע על מסירות הנפש שלהם כדי לגרד שקל לשקל לעריכת התוועדויות ביומי דפגרא, כשיעשו פרויקט סיכום שנה אף אחד לא ישאל אם יש להם משהו לספר, והפעם האחרונה שהם לבשו עניבה הייתה בבר מצווה. שלהם. כשהם תוקעים בשופר או עושים מבצעים של הרבי, אגב, לא מלווה אליהם צלם צמוד.
דבר שבהחלט יגרום להרמת גבה בבואם לזכות את אחיהם מאנ"ש במצוות החזקת בית חב"ד, עד כדי השתוממות חצי מעושה בסגנון של "מה אתה אומר. לא ידעתי בכלל שיש חב"ד ב-xyz".
אז בואו בבקשה נשתדל בשנה החדשה לזכור שהתמונה, תרתי משמע, היא הרבה יותר רחבה. ונכון שיש מי שפועל תחת אור הזרקורים, אבל הרבה יותר קשה לפעול בעלטה.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
רגע חב"די
אריה ארליך
סגן עורך מגזין 'משפחה'
אני חייב לשתף אתכם, גולשים יקרים, בסיפור המלא שהתרחש מאחורי הקלעים של הטור שאתם עומדים לקרוא בחמש הדקות הקרובות.
לפני יומיים פנה אליי מנחם כהן, עורך האתר שבו אתם גולשים כרגע, בבקשה שאכתוב סיכום אישי קצר לתשע"ג החולפת, לצורך פרויקט שהוא מתכוון להעלות לאוויר. נו, בקשה שגרתית ומתבקשת.
אני מודה ומתוודה: קשה לסרב למנחם, אבל מכיוון שהתקופה הזו, העמוסה בהפקת מוספי חגים, בקושי מותירה לאוכלוסיית העיתונאים החרדיים זמן לנשום, שכחתי מהבקשה רגע לאחר שהיא הופנתה אליי. שקעתי שוב בים המטלות הרובצות על שכמי.
לפני מספר שעות התקשר מנחם שוב. "מה עם הטור שהבטחת?", שאל-תבע מנחם. זה היה הרגע שבו עשיתי מעשה קלאסי של עיתונאי עצל: פתחתי את קובץ הטקסט של הטור שאני מפרסם השבוע בחדשות 'משפחה' ובו סיכום שנה מזווית פוליטית, גזרתי מתוכו קטע שנראה לי רלוונטי, ושיגרתי למנחם, בתקווה שהשיחה הבאה שלנו תהיה רגע לפני כניסת ראש השנה, לצורך איחול הדדי של שנה טובה.
כעבור מספר דקות אני מקבל שיחה מאוכזבת. על הקו היה מנחם, שנשמע המום, על גבול הפגוע. "אריה", הוא אמר כשכולו המום, "ביקשתי רגע חב"די. אירוע עם הקשר חב"די שהיית מעורב בו השנה".
הייתי מעורב השנה בלא מעט אירועים עם הקשר חב"די. חלקם שמחים יותר, חלקם שמחים פחות. קצתם מרגשים, מהם נוגעים ללב.
אבל הרגע הזה, שבו מבהיר לי עורך של אתר חב"די שטור פוליטי מושחז ככל שיהיה אינו כלול בשום אופן תחת ההגדרה "אירוע עם הקשר חב"די" - הוא רגע מאוד חב"די בעיניי. זהו אירוע עם הקשר חב"די להפליא. 
לנגד עיננו עומדות הוראותיו המפורשות של הרבי זי"ע, שלימד אותנו כי חב"ד איננה תנועה פוליטית
מאחורינו שנה סוערת עד מאוד ברמה הפוליטית. נדמה לי, שהאירועים הפוליטיים שמילאו את עמודי העיתונים במהלך שנה החולפת יכולים היו לפרנס בשקט כמה שנים טובות: הבחירות הכלליות, עליית יאיר לפיד, נסיקת הבית היהודי צלילת מפלגת קדימה, חילופי גברי בהנהגת ש"ס, הרכבת הממשלה, הפניית העורף הממשלתית לציבור החרדי, חוק הגיוס, הבחירות לרבנות הראשית. כל כך הרבה אירועים פוליטיים מסקרנים. זו הסחורה הכי חמה בשוק העיתונאי. יש לה ביקוש עצום.
אבל עבורנו, החב"דניקים, אלה רגעים לא חב"דיים בעליל. אנטי חב"דיים, אפילו. אנו יכולים להתעניין בהם עד לזרא, לבחוש בהם על גבול הבחילה - אבל לרגע לא נשכח שאלה אינם רגעים חב"דיים. שאין להם כל הקשר חב"די, יהיה זה הקלוש ביותר. עד כדי כך, שעורך של אתר חב"די ייעלב עד עמקי נשמתו ברגע שאל תיבת המייל שלו ינחת טור סיכום שנה בעל ניחוחות פוליטיים.
כי חב"ד ופוליטיקה הם כמו אש ומים. לפחות כך זה צריך להיות.
אז מכל האירועים והאנשים והרגעים החב"דיים שעולים בראשי כרגע ושחבשתי לכתוב עליהם - אני בוחר לכתוב דווקא על הנושא הזה. הנה, אני בוחר אירוע שנה חב"די: אירוע השנה החב"די שלי הוא שיחת הטלפון המתוארת.
נדמה לי שבשנה החולפת טושטשו מעט הגבולות שאמורות לחצוץ בין חב"ד לפוליטיקה, להבדיל.
בשנה הזו, יותר מדי דמויות מאנ"ש בחשו עמוק מדי בקלחות הפוליטיות; תמונות של אנ"שים עומדים בפתחי מטות בחירות, לאו דווקא חרדיות, הופצו בתפוצת נאט"ו; מפגשים שונים בין פוליטיקאים ממפלגות משונות לאישים חשובים ממחננו גרמו לרמת גבות קולקטיבית. מישהו שכח שמפגשים שבשנים עברו יכולים היו להיות מתוארים כחשאיים, כבר מזמן אינם כאלה בעידן הוואטסאפ.
ועוד לא נאמרה מילה על הבחירות לרבנות הראשית, שחלק מההתנהלות החב"דית סביבה מצריכה, לעניות דעתי, הפקת לקחים מיידית. רק מי שקרוב לקלחת יודע כמה נזקים התחוללו בשל צעדים נעדרי מחשבה לטווח רחוק.
מול כל אלה עומדות לנגד עינינו הוראותיו המפורשות של הרבי זי"ע, שלימד אותנו כי חב"ד איננה תנועה פוליטית. את התזכורת לכך קיבלתי באותה שיחת טלפון נעלבת שבה הבהיר לי עורך האתר, שסיכום שנה פוליטי יכול להיקרא מעל דפי עיתון, אך בשום אופן אינו ראוי לעלות על שולחנם של חסידי חב"ד בערב ראש השנה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל.
הופעת הספר 'סודו של הרבי'
זלמן רודרמן
כותב ספרים, עורך בטאונים
לא-מעט התרחשויות חשובות אירעו בחצרנו בשנת תשע"ג. אך ככל שהנני מצליח לסוקרן רטרואקטיבית ולדלותן ממגירות זיכרוני, החשובה והמשמעותית שבהן (מנקודת מבט כלל-חב"דית) היא, הופעת הספר 'סודו של הרבי'.
לראשונה זה שנות דור נתמלא חֶסֶר גדול כל-כך ונוצר כלי שימושי חדש, רב תוכן, רציני ומחכים, בשדה הקירוב לחב"ד ולנשיאה-נשיאנו.
והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן: בפרק זמן קצר, יחסית, נחטפו עשרות אלפי עותקים של הספר מחנויות הספרים ועתה הם מאירים כמספר הזה של בתים בישראל.
הספר מגיע למחסן 'ידיעות ספרים'
מה שהופך את העניין למיוחד עוד יותר הוא סיפורו של האיש שמאחורי היצירה – ד"ר יחיאל הררי. צעיר ישראלי משכיל, מהאגף השמאלי של המפה הפוליטית, הנחשף יום אחד לספר התניא קדישא וכתוצאה מכך עושה את דרכו לחיי תורה וחסידות ובהמשך אף יוזם ומחבר את הספר.
בעיניי, אפוא, הופעת הספר היא 'מאורע השנה' ומחברוֹ ראוי בהחלט לתואר 'איש השנה'.
יום של חג
אהרן-דב הלפרין
עורך ראשי של 'כפר חב"ד'
האירוע של השנה, מבחינתי, הוא הזינוק הגדול של שבועון חסידי חב"ד, השופר של הרבי. יום הופעת גיליון האלף וחמש מאות של "כפר חב"ד" היה יום של חג למערכת, לכותבים ולקוראים הרבים בארץ ובעולם.
"כפר חב"ד" יצא השנה בתנופה חדשה, עם הפנים לדור הצעיר, דור העתיד, כאשר לצוות הוותיק והמסור המלווה ומנווט את העיתון בהצלחה רבה עד היום, הצטרף עורך צעיר, רב-כשרון ובעל מרץ, שמדי שבוע מצליח להפתיע מחדש.
(צילום: מאיר אלפסי)
השנה הנוכחית מסתיימת כשבבתי אנ"ש מונחים שלושה גיליונות - 'חזקה' – של 'קינדרלאך', המוסף החדש של 'כפר חב"ד' לילדים, כשמאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים, יושב בסתר חסיד צנוע, שרק כדי לכבד את רצונו לא ארחיב על תפקידו המרכזי בעיתון, בהתפתחותו ובמוספיו.
לקראת השנה החדשה, אני מייחל ומתפלל שבכוחו של הרבי, המשלח, נזכה להוסיף ביתר שאת ויתר עוז במשימה הקדושה של הפצת המעיינות והפצת היהדות, ונזכה במהרה ל'קאתי מר', תיכף ומיד ממש.
סגירת מעגל
בנימין ליפקין
עורך יומון 'המבשר'
בכ"ף חשוון השנה, יום הולדתו של הרבי הרש"ב נ"ע, נכנסתי בסייעתא דשמיא לתפקידי כעורך עיתון 'המבשר'.
מעבר לסגירת המעגל האישית העבורי, עם תחילת השנה ה-20 שלי בעולם העיתונות, אין לי ספק שזו עובדה רבת משמעות.
לראשונה בתולדות היומונים החרדים, מתמנה חסיד חב"ד לתפקיד עורך של יומון רב תפוצה והשפעה, שהוא גם בטאונו האותנטי של הציבור הכלל-חסידי בארץ ישראל, בתוככי רבבות שלומי אמוני ישראל. 
ליפקין במשרדו ב'המבשר'
אני מודה לה' הטוב על הזכות הגדולה שהתגלגלה לידי ומשתדל בכל לבי, נפשי ומאודי להצדיק את התפקיד רב האחריות שניתן בידי. הדבר בא לידי ביטוי דבר יום ביומו, הן בעיתון הפופולרי על חלקיו השונים והן בטורי היומי המופיע בו מדי בוקר תמידים כסדרם.
ערב ראש השנה ה'תשע"ד, הנני מרשה לעצמי לברך ולהתברך בכתיבה וחתימה טובה, בכל המובנים.
מסע הבריחה מהאויב הטכנולוגי
יוסי אליטוב
עורך עיתון 'משפחה'
תחל שנה וברכותיה על אותם יהודים טובים המתנזרים מנפלאות הטכנולוגיה ומסרבים להשתעבד אליהן בכל הלהט וההתמסרות שבני הדור החדש והצעיר עושים זאת. שהלא אם יש משהו המתקרב כיום לשעבוד - הרי זהו עוּלה המכביד של הטכנולוגיה הרובץ כריחיים על צווארם של הנתונים תחת שבטם.
ואין כאן רק אמירה כלפי הזהירות המתבקשת ממילא, כלפי ההרחקה מן הכיעור ומן הדומים לו - כי אם אף יותר מכך: שלוות נפש. יכולת הכלה עצמית. כל אלו נמנעים ממי ששמו עצמם עבדים לפלא טכנולוגי קטן קומה ואדיר כוח המשתלט על חייהם ועל יומם. 
יבורכו אלו מתוכנו המשאירים את הטלפונים הניידים - על שלל צליליהם ורינגטוניהם - בבתיהם, לצד שאר הצעצועים האלקטרוניים שאין מקומם בחיקו של יהודי ירא שמים.
השקט הנפשי שאבד בלהט התמכרות ההמון לכל אותם פלאים קטנטנים, חי ופורח אצל מי שמלכתחילה לא הכניס לביצה טובענית זו.
תחל שנה וברכותיה. שנה ופלאותיה.
*
תכלה שנת ההרס הפנימי של משפחות וידידים, של שיחות וכינוסי המונים.
תכלה מחלת הדור שתכליתה היא: אבו ובנו, בני זוג, או סתם חברים העומדים או יושבים זה סמוך לזה, אלא שכל אחד מהם ראשו ורובו שקוע בטלפונו, בלי יכולת להחליף ולו משפט אחד כסדרו, ברִצְפּו.
הרגיעות והיכולת של כל אדם להתכתב עם עצמו - תחת גלגלי הטכנולוגיה נרמסו. יכלו המכשירים הרודפים אחרינו לכל מקום, עוקבים, מתעדים, ומזמזמים ללא הרף ויוצרים עבורנו את אבדן השקט הפנימי.
תכלה שנה וקללותיה. תכלה שנה וקללותיהם.
הפעילות עם נפגעי הטרור
אליעזר שולמן
עורך מגזין 'משפחה'
זה קרה ביום חמישי, ג' בניסן תשע"ג, קרוב לשעה 19:00 בערב. באותה עת השתנו חייהם של בני משפחת ביטון. הנסיעה השגרתית של אדווה ביטון מבית הוריה באריאל ליישוב יקיר שבו היא מתגוררת הופרעה במטר אבנים כבד שגרם לאדווה לאבד את שליטתה על הרכב ולהיתקל במשאית נוסעת, שנהגה אף הוא בלם.
שתי הבנות הגדולות, בנות שבע וחמש שישבו במושב האחורי של הרֶנו נפגעו באורח קל. "ניצלתי בנס", היא מספרת. "הייתי אמורה להיות מבותרת לשתיים. החלק האחורי של המשאית הגיע עד למושב האחורי של הרכב שבו נסעתי. כשחילצו אותי, לא הרגשתי את הרגליים שלי אבל אחר כך הכל חזר. זה נס גדול. לא יוצאים מדבר כזה בחיים".
לעומת זאת מצבה של אדל בת השנתיים וחצי שהיתה בכיסא הבטיחות מקדימה בעת התאונה היה חמור פי כמה. היא נלקחה במהירות אל בית החולים בילינסון. שם נותחה כשמצבה מוגדר קשה מאד. בחודשים שחלפו הועברה אדל לשיקום בבית לווינשטיין, ולפני חודש וחצי, כשהיא בהכרה חלקית בלבד, החלו בני הזוג ביטון להביא אותה לביתם לשבתות.
בימים הקשים שלאחר האסון, כאשר בני המשפחה שהו בבית החולים, נעים בין תקווה ליאוש סביב מצבה של אדל הקטנה, שהה לצידם ר' מנחם קוטנר, מי שפועל מטעם צעירי אגודת חב"ד למען נפגעי הטרור.
בתקווה שאיש מהקוראים לא חווה באופן אישי את פעילותו של קוטנר, לא נותר לי אלא לצטט את מה שסיפר לי השבוע רפי ביטון.
נפצעה אנושות בתאונה שנגרמה כתוצאה מיידוי האבנים. אדל (צילום: ניב אהרונסון)
"לאחר השיחה הראשונית שלנו עם הרופאים, בה הם היו פסימיים, התקשרתי אל הרב קוטנר והוא התקשר בשיחת ועידה לחבר שלו, שהיה על ציונו של הבעש"ט במז'יבוז'.
"ביקשתי ממנו לשים את הטלפון על ציונו של הצדיק ונזכרתי במה שלמדתי כמה שבועות קודם לכן במסכת ברכות. שם נאמר שזימון נערך רק כשיש שלושה יהודים מסביב לשולחן, כי לשלושה יש כוח מיוחד. כשהטלפון על הציון פתחתי בבקשה לבעש"ט ואמרתי 'בכוח שלושה יהודים שנמצאים על הקו, אנו מסמיכים את הצדיק שיציל את הילדה שקרויה על שמה של בתו של הצדיק'.
"העברתי לבעש"ט את ה'טיפול' באדל. מעתה ואילך, ידעתי שיש לנו נציג בשמיים שיפעל לרפואתה".
כאשר אדל נמצאת בבית לווינשטיין, רפי ישן לצידה. לפני שבועות ספורים ויתר על שתי לילות במחיצת ביתו הקטנה כדי לנסוע לציונו של הבעל שם-טוב במעז'יבוז', שם ביקש מהצדיק שימשיך לפעול לרפואתה.
"ר' מנחם קוטנר, מנהל מטה 'צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור מטעם צעירי אגודת חב"ד שעזר לנו כל כך, שמע בשעתו את השיחה שבה הסמכנו את הבעש"ט ל'פטרונה' של אדל. לפני כמה שבועות הוא סיפר לי שהשיג מימון לנסיעה לציונו של הצדיק ושאל לדעתי. אמרתי לו שזה חייב להיות קצר, כי אני לא יכול להשאיר את אדל ללא השגחה.
"נסענו לאוקראינה, וביום הראשון נסענו להאדיטש, לציונו של בעל התניא. למדנו על ציונו של הצדיק את פרק ל"ב בספר התניא, טבלנו במקווה והמשכנו לציונו של האדמו"ר האמצעי בעיר ניעז'ין. משם עשינו את דרכנו לאומן, וגולת הכותרת של המסע הייתה ביקור בציון הבעש"ט הקדוש".
כשעמד שם, סמוך לציונו של אבי תנועת החסידות, התקשה רפי לא להזיל דמעות. "זה לקח לי ארבעים שנה, אבל בסוף הגעתי לציון של הצדיק", הוא משחזר. "עמדתי שם וביקשתי ממנו שהמצב ישתנה. תמיד היה לי חיבור מיוחד לבעש"ט ולכן קראתי גם לאדל על שם בתו של הצדיק. לבעש"ט הייתה דרך מיוחדת מאד. מה שמאפיין אותו בעיני זה היכולת שלו לראות ולהתייחס לכל אדם - גם אם הוא הכי פשוט בעולם - כאילו הוא האדם החשוב ביותר עלי אדמות. וזה גם מה שאני מצאתי במנחם".
האמת היא שמנחם קוטנר ופעילותו אינם זקוקים לציונים מכותב השורות. אבל כאשר מחפשים נקודת שליחות של פעילות שמאגדת בתוכה חסד, הארת פנים, הפצת המעיינות, עזרה, פעילות רווחה, הבאה של שמחה ותקווה, ניתן בהחלט למצוא אותן אצל אלפי השלוחים הפרושים ברחבי העולם, וניתן גם למצוא אותן אצל מנחם קוטנר שמייצג אותנו נאמנה בקרב נפגעי הטרור.
המענה לכל יהודי
נועם זיגמן
עורך אתר 'לדעת'
רגע השנה שלי כעיתונאי חבדניק חוזר על עצמו בכל שנה, כשאני מגיע לכינוס השלוחים. אותו רגע נמצא אי שם על שפת נמל ברוקלין, כאשר כל השלוחים מכל העולם מתקבצים יחדיו, וברגע אחד פורצת השמחה והשלוחים יחדיו פוצחים בריקוד שסוחף אליו כל אחד מבאי הכינוס.
בכל שנה זה נחמד לראות את האדישים של אותה שנה, שגם הם לא עומדים בריקוד ומתחילים לקפץ. בכל שנה זה מרגש מחדש.
בכל שנה זה הרגע שמבחינתי מוכתר לרגע השנה. אין דבר גדול יותר מלראות את כל השלוחים יחדיו, את המעצמה הגדולה הזו באולם ענק אחד, ואת המפעל הזה של הרבי שממשיך לעבוד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה.
במרכז: השליח הרב סגל
ואולם השנה הייתי בוחר ברגע נוסף, רגע שבו אתה מגלה את מפעל השליחות בקצה העולם. זה קרה באזרבייג'ן, בשעה שנסעתי עם משלחת עיתונאים, כשאני מצויד בקרקרים ובשאר מוצרים יבשים שנועדו להספיק לשבוע.
ביום השני לשהותנו במדינה המוסלמית - חילונית, מצאנו עצמנו יושבים בביתו של השליח הרב שניאור סגל, ורעייתו מכינה לנו - העיתונאים הדתיים, אוכל כשר למהדרין.
שם, אתה מגלה עד כמה לא פשוטה היא עבודת השליחות, אך מנגד עד כמה היא מצליחה לתת את המענה לכל יהודי.
שם אתה רואה את השליח הרב מתי לואיס שנותן את כל כולו למען המפעל הזה של הרבי. הרגעים האלו שאתה מגלה את הנקודה היהודית, החב"דית, היא מבחינתי רגע השנה שלי.
שלושה רגעים מרכזיים
חיים גיל
עורך ב'מרכז העניינים'
למרות ששנת תשע"ג הייתה שנה קצרה במיוחד, הייתה זו שנה גדושה באירועים. כאשר נדרשתי להתמקד ב"רגע השנה" שלי, התקשיתי לעשות זאת. היו רגעים שמחים יותר ופחות. היו רגעים סטנדרטיים והיו רגעים דרמטיים. היו רגעי צחוק ורגעי עצב. מהו רגע השנה שלי?
כל ניסיונותיי לצמצם את כל הרגעים לרגע אחד מיוחד, התנפצו אל מול גודש האירועים. בסופו של דבר החלטתי להתמקד בשלושה רגעים מרכזיים. רגע אחד עצוב. מאוד עצוב. רגע שני עצוב בתחילתו אך משמח בסופו ורגע שלישי שכולו ערגה ותקווה.
הרגע הראשון הוא זה שהתרחש בבוקר יום חמישי ר"ח כסלו – היום הבהיר שהתכהה השנה בדמם של שלושת הקדושים שעלו על קידוש השם בנחלת-הר-חב"ד, הי"ד. הרגע הזה נחרת בזיכרוני בעיקר בשל תחושת חוסר האונים ובשל חרושת השמועות שפרנסו אותנו בתקשורת בדקות הראשונות. אמרתי, רגע עצוב. מאוד עצוב.
(צילום: שמוליק סופר)
הרגע השני קשור גם הוא בקידוש ה'. זהו הרגע בו קיבלתי את ההודעה על ניסיון הרצח של שליח כ"ק אדמו"ר בדרבנט.
היה זה לפנות בוקר והטלפון לא הפסיק לרטוט שעה ארוכה. הזעם והתסכול לצד הגאווה בהתגייסות החב"דית המהירה להצלתו של השליח מידיו של מלאך המוות ובסופו של דבר – ההתאוששות המופלאה שאין מילה אחרת להגדיר אותה מלבד נס. אמרתי, רגע עצוב בתחילתו אך משמח בסופו.
הרגע השלישי הוא הרגע בו ראיתי את התור לאוהל רבותינו נשיאנו הולך ומתארך. עשרות אלפי יהודים עמדו שעות על גבי שעות על מנת לשפוך את צקון לחשם בד' אמותיו של כ"ק אדמו"ר זי"ע.
היה זה רגע של ערגה שנמשכת למעלה מ-19 שנה ותקווה גדולה כי ימהר ה' ויחיש את גאולתנו שהרי כך הובטחנו על-ידי נשיא דורנו שדבר אחד מדבריו לא ישוב ריקם, בהתגלותו לעין כל תיכף ומיד ממש. שנה טובה. שנה של רגעים מתוקים. שנה של גאולה.
דמים בדמים נגעו
עו"ד שרון גושן
עורך באתר COL
כסלו תשע"ב. מבצע "עמוד ענן" בעיצומו. עשרות טילים משוגרים לעבר ישראל, ובבוקר אחד, הגרוע מכל זה קורה: שלושה הרוגים מפגיעה ישירה של רקטת גראד שפוגעת בלב ליבה של שכונת נחלת-הר-חב"ד שבקרית-מלאכי, השכונה שהרבי הקים, ושהיה מעורה בכל שלב משלבי התפתחותה.
בדקות הראשונות שלאחר הנפילה, השמועות מתרוצצות ולא ניתן לאמת בוודאות את המידע על פצועים והרוגים, אך מהר מאוד התמונה מתבהרת: בין ההרוגים: מרת מירה שארף הי"ד, אשת מסירות נפש שפעלה לקירוב יהודים במשנתו של הרבי, מתוך הקרבה אישית. 
שמואל שארף לאחר הניתוח שעבר
הכאב עצום. גם בעלה, הרב שמוליק, ובנם בן הארבע נפצעו מהירי, והרופאים נאבקו להציל את ידו שנפגעה מהטיל.
וכמה סימלי, כי ביום בו נרצחה הגב' שארף הי"ד, (לצד אהרן סמדג'ה הי"ד, ואיציק אמסלם הי"ד), ציינו את יום היארצייט הרביעי של השלוחים מבומביי, הרב גבריאל-נח ורבקה הולצברג הי"ד ממומביי.
דמים בדמים נגעו.
מחלום למציאות
הרצל קוסאשוילי
עיתונאי ב-COL, בחדרי חרדים
עבור מי שמכיר אותי זה לא סוד. אינני אוהב סיכומים, ובטח שלא בחירות של רגעים מיוחדים. לכל רגע 'מיוחד' שכזה יש ריח וצבע שונה, והצורך בבחירה רק מסבכת את המצב.
לכן, בצניעות המתבקשת אני אציין רגע מיוחד ואישי בשנה החולפת, ולאוו דווקא רגע עם מכנה משותף רחב.
ובכן, אחד מרגעי השיא בשנה היוצאת עבר דרך חתונתו של חברי יחיאל פליישמן. זר לא יבין זאת, ועדיף שכך, אולם היציאה הזאת שלו מהמיצר אל המרחב, הקלה גם עליי והסירה סלע ענק שישב לי על החזה.
דמעות רבות ותפילות גדולות דחפו את הרגע הזה עד שהוא יצא מאפילה לאור ומחלום למציאות. וכשזה קרה, אני עמדתי מהצד והתבוננתי בשמחתו, והרגשתי איך שחלקים מוחשיים ודמיוניים בתוכי שמחים אף הם ומצטרפים למעגל השמחה.
מה שנשאר מבחינתי להשלמת התמונה ולקיום 'עקרון ההדדיות', שהוא ישתתף בעתיד הקרוב בשמחות אצלי. אמן.
שיעור ניצחי
צבי טסלר
כתב כלכלה בקול-חי
נתבקשתי לכתוב על רגע אחד בשנת תשע"ג, וכל-כך הרבה אירועים משמעותיים צפו ועלו מולי שהקשו עלי לבחור את אותו רגע בעשיה החב"דית של השנה האחרונה.
במקום זאת אני מבקש לשתף ברגע אחד אותו עברנו בביתנו שבכפר סיטרין.
בזמן שבארצנו ירדו גשמי החורף, ובארגנטינה שרר הקיץ, ניצלו אחותי היקרה ובני ביתה את חופשת הקיץ במקום שליחותם בסלטא, ושלחו את שני ילדיהם הגדולים- מירי בת ה-9 ויענקי בן ה-7, לחודשיים של אווירה חסידית בארץ הקודש.
נפלה בחלקנו הזכות לארח את יענקי בחלק ניכר מהזמן בביתנו. הילדים שלי למדו מה זה שליחות וחלקו את המיטה הספרים והמחברות עם האחיין.
הרגע שנצרב היה ביום האחרון, כשאושר שלנו (7) הבין שהפרידה קרובה, ולפי התוכנית הגלותית ייקח עוד זמן רב עד שיפגשו שוב. הוא לקח את האחיין לשיחה סודית והפציר בו לשכנע את הוריו שהוא רוצה להישאר בארץ ולא ללמוד בבית ספר של גויים במקום השליחות (!). יענקי ענה לו שהוא חייב לחזור לשליחות של הרבי עד להתגלות.
אין לי ספק שעבור הילדים שלנו זה היה רגע של שיעור נצחי להתמסרות לשליחות ולמשלח, וזו חלק מהזריעה בהם לשאיפה ליטול בעצמם חלק בעבודת השליחות.
כוחה של מילה
שבתאי ויינטרוב
עורך ספרים, 'כפר חב"ד'
לפני מספר ימים ניגש אלי אברך מכובד, באירוע מסוים בו השתתפתי, נותן לי "שלום עליכם" עם חיוך רחב, ואומר לי 'בזכותך אני נוסע השנה לרבי'.
לא הכרתי את האברך באופן אישי, ולא הבנתי למה כוונתו. ואז הוא אומר לי שהוא קורא את המדור בעיתון 'כפר חב"ד' "אקטואליה מזוית חב"דית", והמאמר שפורסם בתחילתו של חודש אלול על חשיבות הנסיעה לרבי בחודש השביעי, הביא אותו לנסוע השנה לרבי, אחרי מספר שנים שלא ביקר בחצרות קודשנו.
זה אחד מהדברים שאני אומר לעצמי 'היה שווה כל המאמר שנכתב', רק בגלל שעוד יהודי יתעורר לעניין טוב וחשוב. 
לאחר-מכן קבלתי עוד כמה ד"שים שיהודים בזכות הכתבה החליטו לארוז את המזוודות ולנסוע לתשרי.
כבר אמר אדמו"ר הצמח צדק שמילה הנדפסת היא לדורות, ורואים עד כמה גדול כוחה של כתבה והשפעתה על הציבור, ועד כמה יש להיזהר ולדקדק במילה הכתובה.
בסיומה של שנת תשע"ג והכניסה לשנה החדשה אני מאחל לכולנו כתיבה וחתימה טובה שנה שנזכה לראות בעיני בשר את הרבי ואלפי החסידים שנוסעים בחודש השביעי יזכו להביא עימם שפע של ברכות וישועות, ועיקר העיקרים את התגלות מלך המשיח בחסד וברחמים.
גאוות גאולה
מנחם כהן
עורך 'כפר חב"ד'
רגע השנה שלי התרחש בימים הסמוכים לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז. זה קרה באולם המרכזי של המוזיאון היהודי במוסקבה, שם התאספו עשרות שלוחים, לצד צבא גדול של עיתונאים רוסיים. העילה: הכרזת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על העברת הספרים למוזיאון היהודי.
במסגרת זו, לא ביקשתי לחזור שוב לאותה אירוע מתוקשר שדובר בו רבות, אלא לרגע אחר, שלדעתי 'נבלע' בתוך כל ההכרזות וההצהרות. 
(צילום: מאיר אלפסי)
וזהו הרגע: הנשיא פוטין מסיים לנאום. על-פי הפרוטוקול המסודר, רבה של רוסיה, השליח הרב בערל לאזר, אמור כעת להגיד מילות תודה בלבד, ובזה תם ונחתם הטקס.
אלא שמשהו קרה. הרב לאזר החליט לחרוג מטעמי הפרוטוקול (מאוחר יותר, יספר לי הרב לאזר שלאחר שראה שפוטין החליט לדבר ללא הדף שהיה מונח בכיסו, הוא החליט גם לעשות זאת), ופתח בנאום ספונטני.
הרב לאזר החל לשחזר את סיפור חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז ואת גבורת כ"ק אדמו"ר הריי"צ באותם ימים, ממש התוועדות חסידית. אלא שלצידו עומד כל העת, הנשיא פוטין, ומקשיב. מאחור, תמונה מרהיבה של הרבי, שכעת נצפית במאות-אלפי בתים ברוסיה, בשידור ישיר.
וזה נמשך, ונמשך. למעלה משבע דקות, דיבר הרב לאזר, ולבסוף חתם את דבריו בכך שהפעילות של חב"ד כיום, היא המשך של גבורת הרבי הקודם.
התמונה הזו, הייתה בלתי-נתפסת אז, בדיוק כמו עכשיו, בעת כתיבת השורות: נשיא המדינה שעצרה בכח כל פעילות יהודית, שומע על גבורת החסידים ומנהיגם.
אין לי מושג מה עבר לפוטין בראש באותם רגעים, אבל היה ניכר כי הוא האזין לדברים בקשב-רב.
זהו רגע בלתי-נשכח בעיניי.
שנה טובה!
מאפשרים לכם לקבל
