מערכת COL
|
יום ט"ז אלול ה׳תשע״ג
22.08.2013
דילמת "חוסך שבטו" ● בנימין ליפקין
מערכת הציפיות של ההורים מהמורים כמעט תמיד מזמינה חיכוך רגיש. מצד אחד, ההורה יודע אל נכון כי חובת החינוך חלה עליו ועל כתפיו. מצד שני, יש לו ציפיה, סמויה אם לא גלויה, כי המורה בכישוריו, במקצועיותו ובמסירותו יצעיד את הילד אל רף גבוה יותר ● בנימין ליפקין, מגזין שישי חוסך שבטו שונא בנו
(צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן)
בנימין ליפקין
הימים הללו, ימים ראשונים של תחילת שנת לימודים (לבנים) וימי ערב הפצעתה של שנת לימודים (לבנות), הם ימים שבהם הורים מרבים לדבר, להשוות, לנתח, למתוח קווים ולפרשן סוגים שונים של מורים, מן העבר כמו מן ההווה.
מערכת הציפיות של ההורים מהמורים כמעט תמיד מזמינה חיכוך רגיש. מצד אחד, ההורה יודע אל נכון כי חובת החינוך חלה עליו ועל כתפיו. מצד שני, יש לו ציפיה, סמויה אם לא גלויה, כי המורה בכישוריו, במקצועיותו ובמסירותו יצעיד את הילד אל רף גבוה יותר.
בתווך, קיים העימות הסמוי, הטריוויאלי יותר, שבו אין ההורה יכול לעבור בשתיקה עם מה שנראה לו מוגזם וקיצוני בכל הקשור ליחסו של המורה לסוגיות משמעת. באופן טבעי ואינסטינקטיבי יתייצב תמיד ההורה לימין ילדו.
כיצד הוא יראה זאת כלפי המורה וכלפי הילד עצמו? זה כבר תלוי במידת האיפוק ואורך הרוח שבה הוא ניחן.
בזמנו היה זה איש החינוך הדגול, הרב נפתלי רוט, שצייד את המורים במוסדות החינוך שעליהן פיקח (במשך שנים כמנהל בית הספר 'ברזילי' בירושלים ולימים כמנהל החינוכי של ת"ת חב"ד בירושלים) בחוברת 'כללי החינוך וההדרכה' שחיבר הרבי הריי"צ ואשר מציבים את אמות המידה ואבני הדרך לכל מורה ומחנך באשר הוא.
גם במסכת החינוך יש לנו, חסידי חב"ד, אוצרות בלתי נדלים ודרושה רק אוזן קשבת, לב פתוח ורחום ומוח משכיל שישאבו אותם וינחילו באמצעותם את הדור הבא חכמה, בינה ודעת.
יש המשך ל"חוסך לשבטו"
בעודי ילד נמשכתי רבות לעולם החינוך (במרוצת הימים מימשתי נטייה אישית זו עת זכיתי לשמש לפרק זמן כמשגיח בישיבת תות"ל). דמי כיס שהתגלגלו לידי תועלו לרכישת ספרים רבים ומגוונים בתחום זה.
זכור לא אשכח את השתוממותי למקרא ספר, פרי עטו של אוטוריטה בעולם החינוך ומגדולי בעלי המוסר בני דורנו (היום כבר נלב"ע, אז היה בין החיים ושמו נישא בכל קצווי תבל). לנגד עיניי הקרועות מתדהמה, נכתב שם על התנהגויות חריגות: "במקרה זה יש להכות את הילד הכאה נמרצת".
כנגד זאת, נזכרתי בציטוט משובב נפש מתוך אחת מהרצאות הרב רוט שאליהן התגנבתי בלאט. "שואלים אותי: אחרי כל מה שאתה אומר כאן, ומה עם 'חושך שבטו שונא בנו'?".
ובאולם השתררה דממה שאותה הפר שוב קולו הצלול והרם של הרב רוט: "ואני משיב על כך: הבה נקרא את המשך הפסוק, 'ואוהבו – לוקחו מוסר'. אילו זו הייתה הדרך ואין בלתה, מה היה צריך להיות המשך הפסוק? 'ואוהבו – מפליא בו מכות'! אם כן, אנו רואים מה היא הדרך הראויה".
בהזדמנויות שונות ניתן היה לראות בשיגו ושיחו של הרבי כיצד מבע פניו הקדושות משתנה באחת לחיוך רחב עת ילד עובר בסך לפניו. גישת הרבי, גם בשיחות קודש ובאגרות קודש, מזוגה כולה בחינוך מתוך חום, אהבה וקירבה.
אך כל אלו מחווירים לעומת דבר שלא ניתן היה שלא להבחין בו, בקטע וידאו ששודר לאחרונה (דומני בשבוע של כ"ף מנחם אב) במסגרת הווידיאו השבועי מבית jem.
הרבי מדבר על החינוך הרצוי ואז, לפתע, ניכר בעליל כי קולו של הרבי משתנק, וכמו השתהות מלווה בבת קול של אנחה בת שבריר שנייה, נשמעת היטב ואז בוקעות מפיו הקדוש המילים "חושך שבטו"... בכך, אגב, מסתפק הרבי ואינו ממשיך את הציטוט.
"כי נער ישראל ואוהבהו" – הקרין הרבי בכל עת. נלך בדרכיו וננסה להתחקות אחריהן גם במישור זה. ככלות הכול, זה אולי עוד סוג ביטוי לימי הרחמים והסליחות.
הימים הללו, ימים ראשונים של תחילת שנת לימודים (לבנים) וימי ערב הפצעתה של שנת לימודים (לבנות), הם ימים שבהם הורים מרבים לדבר, להשוות, לנתח, למתוח קווים ולפרשן סוגים שונים של מורים, מן העבר כמו מן ההווה.
מערכת הציפיות של ההורים מהמורים כמעט תמיד מזמינה חיכוך רגיש. מצד אחד, ההורה יודע אל נכון כי חובת החינוך חלה עליו ועל כתפיו. מצד שני, יש לו ציפיה, סמויה אם לא גלויה, כי המורה בכישוריו, במקצועיותו ובמסירותו יצעיד את הילד אל רף גבוה יותר.
בתווך, קיים העימות הסמוי, הטריוויאלי יותר, שבו אין ההורה יכול לעבור בשתיקה עם מה שנראה לו מוגזם וקיצוני בכל הקשור ליחסו של המורה לסוגיות משמעת. באופן טבעי ואינסטינקטיבי יתייצב תמיד ההורה לימין ילדו.
כיצד הוא יראה זאת כלפי המורה וכלפי הילד עצמו? זה כבר תלוי במידת האיפוק ואורך הרוח שבה הוא ניחן.
בזמנו היה זה איש החינוך הדגול, הרב נפתלי רוט, שצייד את המורים במוסדות החינוך שעליהן פיקח (במשך שנים כמנהל בית הספר 'ברזילי' בירושלים ולימים כמנהל החינוכי של ת"ת חב"ד בירושלים) בחוברת 'כללי החינוך וההדרכה' שחיבר הרבי הריי"צ ואשר מציבים את אמות המידה ואבני הדרך לכל מורה ומחנך באשר הוא.
גם במסכת החינוך יש לנו, חסידי חב"ד, אוצרות בלתי נדלים ודרושה רק אוזן קשבת, לב פתוח ורחום ומוח משכיל שישאבו אותם וינחילו באמצעותם את הדור הבא חכמה, בינה ודעת.
יש המשך ל"חוסך לשבטו"
בעודי ילד נמשכתי רבות לעולם החינוך (במרוצת הימים מימשתי נטייה אישית זו עת זכיתי לשמש לפרק זמן כמשגיח בישיבת תות"ל). דמי כיס שהתגלגלו לידי תועלו לרכישת ספרים רבים ומגוונים בתחום זה.
זכור לא אשכח את השתוממותי למקרא ספר, פרי עטו של אוטוריטה בעולם החינוך ומגדולי בעלי המוסר בני דורנו (היום כבר נלב"ע, אז היה בין החיים ושמו נישא בכל קצווי תבל). לנגד עיניי הקרועות מתדהמה, נכתב שם על התנהגויות חריגות: "במקרה זה יש להכות את הילד הכאה נמרצת".
כנגד זאת, נזכרתי בציטוט משובב נפש מתוך אחת מהרצאות הרב רוט שאליהן התגנבתי בלאט. "שואלים אותי: אחרי כל מה שאתה אומר כאן, ומה עם 'חושך שבטו שונא בנו'?".
ובאולם השתררה דממה שאותה הפר שוב קולו הצלול והרם של הרב רוט: "ואני משיב על כך: הבה נקרא את המשך הפסוק, 'ואוהבו – לוקחו מוסר'. אילו זו הייתה הדרך ואין בלתה, מה היה צריך להיות המשך הפסוק? 'ואוהבו – מפליא בו מכות'! אם כן, אנו רואים מה היא הדרך הראויה".
בהזדמנויות שונות ניתן היה לראות בשיגו ושיחו של הרבי כיצד מבע פניו הקדושות משתנה באחת לחיוך רחב עת ילד עובר בסך לפניו. גישת הרבי, גם בשיחות קודש ובאגרות קודש, מזוגה כולה בחינוך מתוך חום, אהבה וקירבה.
אך כל אלו מחווירים לעומת דבר שלא ניתן היה שלא להבחין בו, בקטע וידאו ששודר לאחרונה (דומני בשבוע של כ"ף מנחם אב) במסגרת הווידיאו השבועי מבית jem.
הרבי מדבר על החינוך הרצוי ואז, לפתע, ניכר בעליל כי קולו של הרבי משתנק, וכמו השתהות מלווה בבת קול של אנחה בת שבריר שנייה, נשמעת היטב ואז בוקעות מפיו הקדוש המילים "חושך שבטו"... בכך, אגב, מסתפק הרבי ואינו ממשיך את הציטוט.
"כי נער ישראל ואוהבהו" – הקרין הרבי בכל עת. נלך בדרכיו וננסה להתחקות אחריהן גם במישור זה. ככלות הכול, זה אולי עוד סוג ביטוי לימי הרחמים והסליחות.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
