ההסכמות לתניא ומהותם ● מאמר מאת הרב גרין
הרב יקותיאל גרין
ההסכמות לתניא ומהותם
שתי ההסכמות הראשונות לתניא, של ר' זוסיא מאניפאלי ושל ר' יהודא לייב הכהן, מהוות בעיקרן הסכמה על תוכן הספר (שלכן טוב להדפיסו). שני צדיקים אלו, מתלמידיו החשובים של הרב המגיד ממזריטש, היו קרובים מאד לאדמו"ר הזקן. [וכמובא בהערות וקיצורים לתניא עמ' קכא: "עשרים שנה כתב רבינו את ספרו "לקוטי אמרים". הוסיף גרע ודיק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צירפו וזקקו בחסר ויתיר, ויתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים. אבל על ידי אלפי העתקות בכתבי יד שונים, נשתבש הרבה. ואז שלח רבינו שליחים מיוחדים, לרבנים הצדיקים ר' יהודא לייב הכהן ור' זוסיא מאניפאלי להתיעץ עמהם אם להדפיסו. ובהסכמתם הרשה רבינו להדפיסו." – הוה אומר, שאם מסירת הספר להדפסתו היתה בשלהי הקיץ בשנת תקנ"ו, הרי שכתיבתו החלה בשנת תקל"ו (כשלש שנים וחצי לאחר הסתלקות המגדי, שחלה בי"ט כסלו תקל"ג).]
מדברי ההסכמה שהביעו: בקצורים והערות לתניא עמ' קכה, מובאים דברי הרבי הריי"צ הבאים: ...את דעתם על מהות הספר, הם הביעו הן בעל פה (כפי שנמסר על ידי שליחי אדמו"ר הזקן), והן בכתב. הרב הצדיק ר' יהודא לייב כהן אמר: "ספר התניא הוא קטרת לכל המגפות הרוחניות דעקבתא דמשיחא". הרב הצדיק ר' זוסיא אמר: "עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקנו". שניהם כתבו את ההסכמות בפרשת "תבא", ושני טעמים נאמרו לכך:
א. על ידי הלימוד העיוני בספר זה, מקימים את "כי תבואו אל הארץ" ברוחניות, שענינה גילוי הרצון העצמי דנשמה.
ב. על ידי דרכי העבודה דספר התניא, מהפכים את הקללה לברכה.
את עומק דעתם הקדושה על הספר, רמזו שניהם בציון שנת התאריך:
ר' יהודה לייב כהן כתב תקנ"ו - ראשי תבות של תניא קטרת נשמה ורוח.
ר' זוסיא כתב שנת פדותנו - להביע אשר בספר זה יצאו ישראל לקראת משיח צדקנו.
בנוסף לנ"ל נצין:
כי בתחילת ההסכמה שבכתב של הרב ר' משולם זוסיל מאניפאלי, נאמר: "הנה בראותי את הכתבים של הרב האי גאון איש אלקים קדוש וטהור אספקלריא המאירה וטוב אשר עשה ואשר הפליא ה' חסדו ונתן בלבו הטהור לעשות את כל אלה להראות עם ה' דרכיו הקדושים...".
ואילו בתחילת ההסכמה שבכתב של הרב ר' יהודא ליב הכהן, נאמר: "חכמת אדם תאיר פני הארץ בראותי (כתבי) ידי קדש המחבר הרב הגאון איש אלקים קדוש וטהור חסיד ועניו אשר מכבר נגלה מסתריו יושב בשבת תחכמוני אצל אדונינו מורינו ורבינו גאון עולם ודלה מים מבאר מים חיים וכעת ישמח ישראל בהגלות דברי קדשו המחובר להביא לבית הדפוס ללמד לעם ה' דרכי קדש כאשר כל אחד יחזה בפנימיות דבריו..".
הוה אומר: בעוד שר' יהודה ליב הכהן, מתיחס בדבריו אלו בעיקר, אל המקורות שמהם דלה אדה"ז את התניא. הרי שר' זוסיא, מתאר בעיקר את מעלתם של הכתבים כפי שהם נראים מצד עצמם.
והנה השאלה העומדת לפנינו היא: האם ר' זוסיא ור' יהודה לייב מביעים בדבריהם (שנאמרו בביטויים השונים הנ"ל שבכתב או בעל פה) את אותו הרעיון בסגנונות שונים, או שמא כל אחד רואה בתניא משהו אחר?
להבנת ענין זה, הבה ונקדים את הדברים הבאים.
גילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים
בלקוטי שיחות כרך ל' שיחת י"ט כסלו, מבהיר הרבי מספר נקודות בנוגע לגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים החל מתקופת האריז"ל, כולל, מטרות הגילוי ואופני הגילוי. כאשר במקביל, הרבי גם מפענח, את ההבדל באופן ההבעה בגילוי החסידות, בין אדמו"ר הזקן בתניא ובחסידות שאמר (הוא ואדמו"רי חב"ד שלאחריו), לבין אופן ההבעה של הבעש"ט המגיד ותלמידיהם (ותלמידי תלמידיהם לדורותיהם).
באגרת הקדש שבתניא סימן כו (עמ' 284), מביא אדה"ז בשם האריז"ל "שדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה (= חכמת הקבלה) ולא בדורות הראשונים". והוא מוסיף, "שגם רשב"י אמר בזהר הקדוש, שלא ניתן רשות רק לו ולחבריו לבדם". וכן גם מובא בגמרא (חגיגה יא,א יג,א), שבאופן כללי, בדורות הראשונים, חכמת הקבלה, היתה נסתרת ונעלמת מכל תלמידי החכמים, ורק יחידי סגולה עסקו בה בהצנע לכת ולא ברבים.
ולכאורה צריך להבין, אם בתחילה הורו חז"ל ש"דברים שהם כבשונו של עולם ("סתרו של עולם") יהיו תחת לבושיך", ועל פי דין הגמרא יש כמה תנאים והגבלות באופן גילוי חכמה זו, וכן גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות יסודי התורה סוף פרק ב', ד,יא ואילך). מדוע איפוא הותר בדורות האחרונים לגלות זאת החכמה?!
*
שני נימוקים להיתר:
א. הצורך לגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים, נכלל בגדר של "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". שכן, גודל הירידה של הדורות האחרונים, שנתמעטו הלבבות וכו', ומצב העולם בכללותו, שהרע בדורות אלו הוא בהתגברות יתירה. "מכריחים ומחיבים" "לגלות (את) זאת החכמה", את פנימיות התורה, המעוררת את הכחות הפנימיים הנסתרים שבנשמת האדם, הנותנים לו עזר וסיוע להתגבר על חשכת הגלות מבחוץ ועל המניעות שמבפנים, להתעורר באהבת ה' ויראתו ולעבדו בלב שלם.
ב. באופן כללי מצינו כמה דברים שתקנו כהכנה לימות המשיח – וגם גילוי פנימיות החכמה בדורות האחרונים, בא כהכנה לגילוי התורה וחכמתה שיזכו בה ישראל לעתיד לבוא.
*
שני אופנים בלימוד הקבלה ובגילויה:
במקביל לשני נימוקי ההיתר לעסוק בלימוד פנימיות התורה (הקבלה) החל מתקופת האריז"ל. ניתן לצין, שבאופן כללי ישנם גם שני אופנים המאפינים את לימוד הקבלה:
א. כאשר בלימוד הקבלה (פנימיות התורה) ובגילויה אליו, הוא שם את הדגש על ידיעת נקודות הענין בקיצור, כלשון המשנה, שכדברי הרמב"ם היא "דבר קצר הכולל ענינים רבים". [שעל לימוד פנימיות התורה באופן זה, לימוד שיש בו גם את השגת המציאות בלבד, כנראה מתכוין אדמו"ר הזקן בבארו בלקוטי תורה שהוא נכלל במסגרת של שליש במקרא.]
ב. כאשר בלימוד הקבלה שלו, הוא משתדל, שהכל יהיה מבואר ומוסבר בהרחבה, כדוגמת אריכות הבאור וה"שקלא וטריא" שבגמרא. לימוד שהזהר קורא לו בשם "פרנסה" ("יתפנסון") – לימוד, שבו עניני חכמת האלוקות מפורשים ומוסברים בהבנה והשגה (ולא כלומד את הגמרא "לגירסא" בלבד). [שכפי הנראה, על הלימוד באופן זה, הוא אשר נפסק בהלכה, שנכלל במסגרת של "שליש בתלמוד" שהאדם צריך לעסוק בו מידי יום.]
*
אופני הלימוד ונימוקי ההיתר:
אודות הקשר שבין נימוקי ההיתר לאופני הלימוד, יש לומר:
כי לנימוק הראשון, שההיתר לעסוק בפנימיות התורה (בתורת הקבלה) בדורות האחרונים הוא משום "עת לעשות לה'", בגלל פיקוח הנפש (ברוחניות) הנובע מהתגברות החושך וירידת הדורות. הרי שלהשגת מטרה זו, מספיק הגילוי של "פנימיות התורה" באופן של נקודות ובקיצור בתכלית. שכן, גם ב"נקודה" של פנימיות התורה "המאור שבה" בכחו להחיות את נפשו (וכיון שזה מספיק, הרי שאין צורך לגלות יותר).
ואילו לנימוק השני, שההיתר לגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים, הוא כדי להכין את ליבם של ישראל לגילוי של פנימיות התורה כפי שיתגלה לעתיד. הנה, כיון שאז תהיה השגה גמורה בידיעת ה' "כפי כח האדם" ועד ש"כמים לים מכסים", ברור שגם ההכנה לזה צריכה להיות בהתאם – לימוד בהרחבה ומתוך הבנה והשגה גמורה המוגדרת בזהר כ"פרנסה".
אדמו"ר הזקן לעומת הבעש"ט והמגיד
בשיחה הנ"ל, הרבי גם מצין את ההבדל שבין הבעש"ט והמגיד לאדה"ז באופן הגילוי של תורת החסידות. שעניני החסידות שהתגלו על ידי הבעש"ט והמגיד, היו בקיצור ובאופן של "נקודות" (כדוגמת לשון המשנה). ואילו אדמו"ר הזקן, החל מכתיבת ספר התניא, ביאר את עיניני תורת החסידות בהרחבה ובאופן של הבנה והשגה.
כך שבאופן כללי, יש לראות את התועלת שבכל אחד מהאופנים הללו, כתועלת האופנים הללו המבוארת לעיל לגבי הקבלה.
הבעת ה"קיצורים" על ידי הבעש"ט והמגיד, יש בהם כדי להחיות את בן המלך החולה, כמשל שחיקת האבן הטובה מכתר המלך ונתינת "טיפה" ממנה לפי הילד החולה. וכפי שאנו רואים, שגילוי החסידות באופן של נקודה על ידי הבעש"ט המגיד ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם לדורותיהם, הועיל ופעל להחיות את בן המלך ולהעמיד יראים ושלמים לאלפים ולרבבות.
ואילו גילוי החסידות בהבנה ובהרחבה, כפי שעשה אדמו"ר הזקן, יש בה באופן כללי, משום הכנה לגילויי הגאולה העתידה.
*
סיפורים מלמדים:
נזכיר, שאת המשל מהצלת חייו של בן המלך החולה להבהרת הצורך לפרסום החסידות שנשמעה בבית מדרשו של המגיד. אמר אדמו"ר הזקן (בזמן היותו במזריטש), בבואו להפיג את צערו של ר' פנחס מקוריץ באחד מביקוריו אצל המגיד כשמצא כתבי חסידות מתגלגלים במקומות לא מכובדים, כשבכלל הוא התנגד לפרסום תורת החסידות לכל (כידוע שהמגיד החזיק טובה לאדמו"ר הזקן על הסברו זה, כמובא כל זה באג"ק לריי"צ ג-שכו). ומובן איפוא, שממשל זה המדבר אודות נתינת "טיפה" מהתרופה לילד, ניתן ללמוד על אופי דברי החסידות שנאמרו בימים ההם, שהיו רק באמירות קצרות.
ולעומת זה, מסופר שכאשר היה אדה"ז במאסר (בשנת תקנ"ט), פעם אחת, באו לבקרו מעולם האמת רבותיו, המגיד והבעש"ט. ובמענה לשאלתו מדוע מגיע לו שישב במאסר? הם השיבו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי. ובמענה לשאלתו, "וכאשר אצא מכאן האם אפסיק לומר חסידות בדרך זו"? השיבו לו, "מכיון שהתחלת אל תפסיק, ואדרבה, כשתשתחרר מהמאסר תאמר יותר".
מסיפורים אלו ניתן איפוא לדיק, וללמוד על אופן הבעת החסידות של אדמו"ר הזקן, שהיתה כאמור שונה מזו של ההבש"ט והמגיד ממזריטש.
מה ראו בתניא נותני ההסכמות
מה ראו נותני ההסכמות לתניא, להדגיש במעלתו?
נראה, כי ר' זוסיא מאניפולי, מציג את מעלת ספר התניא כמעלת לימוד הקבלה כשהוא בהרחבה ובהבנה המוגדרת כ"פרנסה" (המהוה בדרך זו הכנה לגילויים שיהיו לעתיד לבוא). ולכן הוא אמר ש"עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקנו". וכן בדברי ההסכמה שלו הוא מצין "בראותי את הכתבים של... אספקליא המאירה... וטוב אשר עשה.. להראות עם ה' דרכיו הקדושות". שעל פי המבואר בחסידות (ספר הליקוטים נ-ט), הביטוי "אספקלריא המאירה" שנאמר על נבואת משה, מבטא את הבנת והשגת גילוי האלוקות ברמה הגבוהה ביותר שהיא כראית המהות ממש. ואת הגילוי של החסידות באופן כזה, הנחיל איפוא אדה"ז לחסידים בספר התניא.
ואילו ר' יהודה לייב, מוצא לנכון להדגיש בדברי ההסכמה שלו שבכתב, את העובדה שבספר התניא טמונים כל הדברים אותם שמע אדה"ז מפי רבו המגיד בעת לומדו אצלו, וכן שכעת "ישמח ישראל (הבעש"ט) בהגלות דברי קדשו". ונראה, שבהדגשתו זו הוא בא להבהיר, כי אף שבספר התניא החסידות כבר מבוארת בהרחבה, אין זה מאפיל על מעלת גילויי החסידות שנאמרו בקצרה על ידי המגיד והבעש"ט. ואדרבה, כמעלת לימוד הקבלה בלשון קצרה שכאמור לעיל יש בו את נתינת הכח להתגבר על החושך שבעולם. הנה כך גם יש לראות את ספר התניא המכיל בתוכו את הוראותיהם הקצרות של הבעש"ט והמגיד, שעקב כך הוא מהוה (כלשון הסכמתו שהביע בעל פה) כ"קטורת נגד כל המגפות הרוחניות דעקבתא דמשיחא" – ונראה, כי למטרה זו, הנה, כדוגמת בן המלך החולה, שכדי להחיותו יש לתת לפיו רק "טיפה" ולא כמות גדולה של התרופה (שאז היא עלולה רק להזיק). הנה כך, כאשר רוצים להציל את החולה הרוחני, אין לשפוך לפיו את כל התניא בשופי, אלא רק לטפטף לו "טיפה" ועוד "טיפה" בסדר ובהדרגה (עד שיהיה ראוי ללמוד את כל התניא בהרחבה, כהכנה הראויה לגילויים הנעלים שיהיו לעתיד בימיות המשיח).
*
תאריך כתיבת ההסכמות:
נוסיף, כי גם ר' זוסיא מהאניפולי וגם ר' יהודה לייב הכהן, מציינים, שאת הסכמתם הם כותבים ביום שלישי פרשת כי תבוא שנת "פדותינו"-תקנ"ו). ולהעיר, שבאותה שנה חל יום זה בי"ז באלול, ערב היום הבהיר ח"י באלול – יום הולדתם של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט (בשנת תנ"ח) ואדמו"ר הזקן (בשנת קה"ת).
מאפשרים לכם לקבל
