מערכת COL
|
יום ט' אלול ה׳תשע״ג
15.08.2013
למה אנשים לא אוהבים לפרגן? ● בנימין ליפקין
אנשים לא אוהבים לפרגן ולא 'מתים' על אנשים שההצלחה מאירה להם פנים. יש כאלה, דיפלומטיים ומתוחכמים יותר, שמותירים את חוסר הפרגון הזה לרכילות עסיסית או לחישות מאחורי הקלעים על 'שמועות' כאלו ואחרות ● בחודש אלול מותר לנו קצת ללכת בדרכו של הרבי ● הטור השבועי של בנימין ליפקין ● מגזין שישי ללמוד מהרבי
בנימין ליפקין
יש תופעה אנושית שקשה שלא להיתקל בה מעת לעת. התופעה הזו נוטה לשפוט בביקורתיות רבה ובלתי מידתית כל מי שנמצא ברף ציבורי גבוה כלשהו. מעבר לגלגול העיניים הקבוע שמצדיק מיד את הנוהג בנוסח "זה המחיר שאנשי ציבור צריכים לשלם", מסתתרת תכונה, גם אנושית אם כי אפלה יותר.
אנשים לא אוהבים לפרגן ולא 'מתים' על אנשים שההצלחה מאירה להם פנים. יש כאלה, דיפלומטיים ומתוחכמים יותר, שמותירים את חוסר הפרגון הזה לרכילות עסיסית או לחישות מאחורי הקלעים על 'שמועות' כאלו ואחרות. אחרים, פחות עדינים, לא מנסים להסתיר את הבוז והעוינות שהם רוחשים כלפי כל מצליחן, או מי שמשדר כזו תדמית, שנקרה בסביבתם.
בחב"ד יש לאנשים כאלו ודומיהם פריבילגיה שכמעט לא קיימת בשום מגזר אחר. אצלנו הבוז והשנאה מקודשים מיידית כי אין כאן בכלל, לא שיקולים פשוטים, בוודאי שלא התחשבנות אישית או סתם שנאה עקרה. יש לנו רבי. הנשיא הוא הכול. אפשר הכול להלביש על הרבי.
כל דבר אסור, כל הלבנת פנים, כל הוצאת שם רע, כל כתב פלסתר. הכול לא נעשה מנימוקים אישיים. מי בכלל חושב על עצמו או על דברים של מה בכך. הכול בשם הרבי ולמען הרבי.
לא תמצא ויכוח בין אברכים, בחורים, בין אם הוא מלווה באמוציות קולניות ובין אם הוא שקט ומתיימר להיות ענייני, שטיעון המחץ בנוסח "זה נגד הרבי" לא משורבב בו. נגד טיעון כזה גם נעלמים ונאלמים כל הטיעונים הנגדיים. כי אם טענת נגד, אתה בכלל טוען נגד הרבי. של נעליך מעל רגליך לפני שתפצה פה.
● ● ●
אז נכון שתורת הרבי, כ"ק אדמו"ר זי"ע, אבינו רוענו, ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים – אבל יש לכולנו, באופן זמין ונגיש ולא נסתר מעין רואים, הזדמנות פז לחזות, לצפות, להתענג ואולי גם להפנים מעט ממה שקרוי בשפת מקורותינו "מעשה רב".
ככל שזה נוגע ליחסו של הרבי עצמו לשורה של אישי ציבור, קטנים, גדולים ובינוניים – שאין ספק בכלל שרובם ככולם היו 'נשחטים' ציבורית בשחיטת ליובאוויטש על כל הידוריה על ידי מבקרים חב"דיים, צעירים גם זקנים – הם התקבלו על ידי הרבי בקירובים עצומים, באהדה בלתי מוסתרת ובעידוד אינסופי.
נסו רגע לדמיין בעיניכם שורה של דמויות ציבוריות, מאנ"ש או מהסביבה הקרובה לאנ"ש, שכל יונק חב"די יפטיר כלפיהם בשיח רעים רכילותי, "זה אפס", "סתם פופוליסט", "לא יודע ללמוד", "בושה של רב" ועוד ועוד.
לאחר מכן גשו נא אל מאגרי הווידיאו המבורכים של jem וצפו במו עיניכם ביחס שכל אותן דמויות מקבלות שעה שהן מתייצבות בפני הרבי.
מעבר לאהבת ישראל שקרנה מדמותו הקדושה של הרבי לכל יהודי באשר הוא, הקו של הרבי בוהק ואי אפשר להתעלם ממנו או לטשטש אותו: כל אדם שעושה, נוקט בקו של עשייה ואינו מתעטף בד' אמותיו, אלא פועל בקרב יהודים, בין בהקמת מוסדות ומפעלים, בין במסירת שיעורים והרצאות, בין בכל אפיק אחר של קירוב לבבות – זכה לאינספור קירובים מהרבי. אי אפשר שלא להכיר בכך. אי אפשר שלא להודות בכך.
נכון הוא שהרבי לא חדל לתבוע שוב ושוב שלא להסתפק במה שנעשה ולהוסיף עוד ועוד, כהנה וכהנה, וביתר שאת. אבל היחס הכללי של הרבי לכל "עושה" באשר הוא – הרי הוא יחס ברור ונצחי: יחס של קירוב ואהדה.
● ● ●
זה לא קל. הרבה יותר קל לתת דרור ללשון המשתלחת ולמצוא את הפגמים. אבל אולי בחודש אלול מותר לנו קצת ללכת בדרכו של הרבי.
יש תופעה אנושית שקשה שלא להיתקל בה מעת לעת. התופעה הזו נוטה לשפוט בביקורתיות רבה ובלתי מידתית כל מי שנמצא ברף ציבורי גבוה כלשהו. מעבר לגלגול העיניים הקבוע שמצדיק מיד את הנוהג בנוסח "זה המחיר שאנשי ציבור צריכים לשלם", מסתתרת תכונה, גם אנושית אם כי אפלה יותר.
אנשים לא אוהבים לפרגן ולא 'מתים' על אנשים שההצלחה מאירה להם פנים. יש כאלה, דיפלומטיים ומתוחכמים יותר, שמותירים את חוסר הפרגון הזה לרכילות עסיסית או לחישות מאחורי הקלעים על 'שמועות' כאלו ואחרות. אחרים, פחות עדינים, לא מנסים להסתיר את הבוז והעוינות שהם רוחשים כלפי כל מצליחן, או מי שמשדר כזו תדמית, שנקרה בסביבתם.
בחב"ד יש לאנשים כאלו ודומיהם פריבילגיה שכמעט לא קיימת בשום מגזר אחר. אצלנו הבוז והשנאה מקודשים מיידית כי אין כאן בכלל, לא שיקולים פשוטים, בוודאי שלא התחשבנות אישית או סתם שנאה עקרה. יש לנו רבי. הנשיא הוא הכול. אפשר הכול להלביש על הרבי.
כל דבר אסור, כל הלבנת פנים, כל הוצאת שם רע, כל כתב פלסתר. הכול לא נעשה מנימוקים אישיים. מי בכלל חושב על עצמו או על דברים של מה בכך. הכול בשם הרבי ולמען הרבי.
לא תמצא ויכוח בין אברכים, בחורים, בין אם הוא מלווה באמוציות קולניות ובין אם הוא שקט ומתיימר להיות ענייני, שטיעון המחץ בנוסח "זה נגד הרבי" לא משורבב בו. נגד טיעון כזה גם נעלמים ונאלמים כל הטיעונים הנגדיים. כי אם טענת נגד, אתה בכלל טוען נגד הרבי. של נעליך מעל רגליך לפני שתפצה פה.
● ● ●
אז נכון שתורת הרבי, כ"ק אדמו"ר זי"ע, אבינו רוענו, ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים – אבל יש לכולנו, באופן זמין ונגיש ולא נסתר מעין רואים, הזדמנות פז לחזות, לצפות, להתענג ואולי גם להפנים מעט ממה שקרוי בשפת מקורותינו "מעשה רב".
ככל שזה נוגע ליחסו של הרבי עצמו לשורה של אישי ציבור, קטנים, גדולים ובינוניים – שאין ספק בכלל שרובם ככולם היו 'נשחטים' ציבורית בשחיטת ליובאוויטש על כל הידוריה על ידי מבקרים חב"דיים, צעירים גם זקנים – הם התקבלו על ידי הרבי בקירובים עצומים, באהדה בלתי מוסתרת ובעידוד אינסופי.
נסו רגע לדמיין בעיניכם שורה של דמויות ציבוריות, מאנ"ש או מהסביבה הקרובה לאנ"ש, שכל יונק חב"די יפטיר כלפיהם בשיח רעים רכילותי, "זה אפס", "סתם פופוליסט", "לא יודע ללמוד", "בושה של רב" ועוד ועוד.
לאחר מכן גשו נא אל מאגרי הווידיאו המבורכים של jem וצפו במו עיניכם ביחס שכל אותן דמויות מקבלות שעה שהן מתייצבות בפני הרבי.
מעבר לאהבת ישראל שקרנה מדמותו הקדושה של הרבי לכל יהודי באשר הוא, הקו של הרבי בוהק ואי אפשר להתעלם ממנו או לטשטש אותו: כל אדם שעושה, נוקט בקו של עשייה ואינו מתעטף בד' אמותיו, אלא פועל בקרב יהודים, בין בהקמת מוסדות ומפעלים, בין במסירת שיעורים והרצאות, בין בכל אפיק אחר של קירוב לבבות – זכה לאינספור קירובים מהרבי. אי אפשר שלא להכיר בכך. אי אפשר שלא להודות בכך.
נכון הוא שהרבי לא חדל לתבוע שוב ושוב שלא להסתפק במה שנעשה ולהוסיף עוד ועוד, כהנה וכהנה, וביתר שאת. אבל היחס הכללי של הרבי לכל "עושה" באשר הוא – הרי הוא יחס ברור ונצחי: יחס של קירוב ואהדה.
● ● ●
זה לא קל. הרבה יותר קל לתת דרור ללשון המשתלחת ולמצוא את הפגמים. אבל אולי בחודש אלול מותר לנו קצת ללכת בדרכו של הרבי.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
