מערכת COL
|
יום ה' אלול ה׳תשע״ג
11.08.2013
איך הגיע יחיאל אופנר לקיבוץ השומר הצעיר?
הצייר החסידי ר' יחיאל אופנר התארח השבוע במדור האומנות של עיתון 'משפחה' - מעשה אומן. וגם: איך הגיע אופנר לקיבוץ השורמ הצעיר? הצייר יחיאל אופנר
(צילום: אלי קובין, 'משפחה')
לו רק היה אי מי מוזמן לצייר את התמונה שהתגלתה למי שנכנס למוזיאון בר דוד לפני ארבע שנים, בחודש אלול תשס"ט, אין ספק שציורו היה סוריאליסטי. ולא, אין הכוונה לסגנון ציור סוריאליסטי, אלא למציאות הסוריאליסטית שהתגלתה לעיני המתבונן, אותו מוזמן כי היה נכנס למוזיאון היה רואה את ר' יחיאל אופנר, אברך חב"די עמד לפני בני קיבוץ מקבוצת השומר הצעיר ועורך בפניהם מיני פארברינגען (התוועדות), ממש חזון אחרית הימים.
קיבוץ ברעם הוא אחד מקבוצת קיבוצי השומר הצעיר. במוזיאון בר דוד, השייך לקיבוץ, הוצגה תערוכת ציורים שהציגה את הנושא "סעודה". הציורים שהוצגו בתערוכה סובבו סעודות לסוגיהן והמסתעף מכך.
צוות המוזיאון שנתקל בציוריו של ר' יחיאל אופנר, תושב כפר חב"ד, התרשם מהאווירה היהודית-חסידית הבאה לידי ביטוי בציורים ובחר להציג בתערוכה ציור, פרי מכחולו של האמן. בציור הנקרא "התוועדות" נראים חבורת חסידים מקשיבים למשפיע.
"התגובות היו מדהימות", משחזר ר' יחיאל, "אנשים התעניינו לדעת מהי התוועדות ואני מצאתי עצמי בתפקיד של 'מסבירן'. עם נעילת התערוכה, בלי שתכננתי, קראו לי לדבר בפני הקיבוצניקים ואני דיברתי ישר מהלב דברים שנכנסו ללבבות, כך אני מקווה. תחושת הסיפוק שהציור שלי הצליח לרגש יהודים, אולי לקרב אותם במעט לאביהם שבשמים, הייתה עצומה".
ברבים מציוריו של ר' יחיאל אופנר נראים חסידים באשר הם ויותר מכל הוא אוהב לתאר את העיירה היהודית. "אני מרבה לצייר חסידים, את הרעיונות המאפיינים אותם, ואת היהודים בגלות", הוא אומר.
כשראה הצייר הידוע ר' זלמן קליימן ז"ל את הציורים של אופנר, אמר: 'אני ציירתי את החסידים של פעם, אתה תצייר את החסידים של היום'. אבל אופנר, לא ממושמע דיו, מצייר גם את החסידים של היום וגם את החסידים של פעם...
בציור אופייני נראית "ערימת" חסידים עמוסה על עגלה הרתומה לסוס. כולם בדרכם לחצר הרבי לחודש החגים והם שמחים, שרים ומנגנים. הדוחק והעומס אינו מפריע לאיש, שכן המטרה מקדשת את הצפיפות. את הציור הזה הציג אופנר לפני זמן לא רב בתערוכה בינלאומית של אומנות נאיבית שהתקיימה באוניברסיטה העברית.
אומנות נאיבית? מה זה?
"אמנות נאיבית היא אמנות ילדותית, תמימה. כמו שכולנו היינו רוצים לראות את החיים. פנו אלי וביקשו ממנו להשתתף. הציור של ערימת חסידים קיבל פידבק חיובי מאד. אנשים, גויים כיהודים, התלהבו מהציור ואני הסברתי שוב ושוב מה המשמעות של נסיעה לאדמו"ר".
בציור אחר, המתאר חסיד ישיש המספר סיפורים על האדמו"ר שזכה להכיר בילדותו ולא זכור הצורבים הצעירים להכיר, אפשר לראות את הכמיהה בעיניהם של הצעירים, את הצימאון לשמוע עוד דבר תורה, עוד סיפור מהאדמו"ר זצ"ל, עוד אמרת חכמים.
סיפורי העיירה
שעות רבות בילה יחיאל אופנר הילד בהאזנה לסיפורי העיירה מפי סבתו שהייתה ילידת קראקוב בפולין ומאז נחרתה העיירה על לוח ליבו ונפשו נקשרה בזכרה. העיירה היהודית אף היא קורמת צבע וטבע דרך ציוריו של ר' יחיאל. בעלי מלאכה עבדקנים נראים בהם, העזרה והתמיכה ההדדית בעיירה, באים לידי ביטוי בציורים, וכן עבודת כפיים נקייה בתום וביושר. ישנם ציורים המתארים תפילה ביער, כאשר היהודי מהעיירה היה יוצא לו אל היער ומשתפך בתפילה לפני קונו, חש כי קרבת אלוקים לו טוב. ישנם בעלי מלאכה של העיירה – החייט, הסנדלר, החלבן, הרפתן, מלמד התינוקות וכן הלאה.
ציורים אחרים מספרים על מצוות – הכנסת אורחים, צדקה, תפילה, תלמוד תורה, תפילה וכמובן – המצווה התמידית הלא היא שמחה.
בין הציורים מצאנו ציור המתאר את האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך מליז'ענסק יוצאים בריקוד של שמחה.
בציור אחר, נראה חסיד תלוי על הגדר, חסידים אחרים מביטים בו ומברכים אותו ב'לחיים'. "זהו החסיד ר' שמואל, שהיה מגיע לחצר האדמו"ר הזקן ונתלה על הגדר. הוא נהג לומר כי 'אצל הסנדלר תלויות נעליים על הגדר, אצל החייט תלויות חליפות על הגדר, ואצל הרבי תלויים חסידים...'. גלוי וידוע הוא כי בכוחן אמרות השפר המשעשעות שלו היה לחלץ אנשים ממרה שחורה.
גם לאביו חב יחיאל את להט החסידות שננסך בו דרך סיפוריו. הם הפכו לחלק ממנו והשרו עלי את רוח היצירתיות. ילדותו של האב בכפר חב"ד ניכרת בין הקווים, המלמד שרכן עימו לאור עששיות מאוירת באור יקרות, אהבת ישראל שטעם בין החסידים מתורגמת לאורות ולצללים עלי קנבס והשמחה המשפחתית בימים ההם, בה כולם היו אופים ומבשלים זה לזה פורצת גבולות ומסגרת של ציור.
ויש אנשים מופלאים שאופנר הכיר והעלה עלי ציור. "פעם הגיע אלי יהודי מחו"ל ובפיו בקשה: 'הכרת את זוסיק הרפתן, זה שביקש שיגידו עליו קדיש ברפת?' שאל וביקש שאצייר אותו, דווקא אותו ודווקא כפי שהכרתיו".
ר' יחיאל שהכיר את ר' זוסיק ריבקין ז"ל, שמח להתמודד עם האתגר שהוצב בפניו ובתום חודש של עבודה היה הציור מוגמר.
"ציירתי את החסיד הרפתן המטפל בפרותיו ברפת, אך משמגיע זמן מנחה, הוא עוזב את הקלשון וממהר לתפילה בבית הכנסת. הציור מספר על מציאות, בה קיבל הרפתן הוראה מהרבי שלא לעזוב את עבודתו".
ר' יצחק ריבקין, בנו של הרפתן החסיד, ראה את הציור ולא יכל לכבוש את התפעלותו: "זה בדיוק אבא: העמידה, התנועה... ממש אפשר ללכת ברפת, לשמוע את רעש הברזלים בהתחככות הפרות בהן".
בציור אחר, של שואב מים שילב אופנה דמות של חסיד (דמות אמיתית, אגב) חבוש מגבעת עכשווית, כי הרי פעם היו הולכים עם קסקעט. "הסיבה בשלה בחרתי לשתול את דמותו של אותו יהודי הדור פנים בתמונה היא משום שנהג לספר מידי מוצאי שבת את המעשה הידוע עם הבעל שם טוב שראה פעם נושא דלי מים ואמר לו, שאם יפגוש מישהו עם מים, להגיד לו שהבעל שם טוב אמר שמים זה סימן ברכה".
איך אתה מחליט מה לצייר?
"אני מצייר את מה שקלטתי בחושים, או בעקבות אירועים בחיי. כל ניצוץ חסידי בו אני נתקל, מדליק בי רעיון נוסף העולה על הבד. כך למשל קרה כשראיתי את החסיד ר' מענדל פוטרפארס יושב על ספסל ומתנמנם עם המגפיים החסידיות שלו לאחר התוועדות בניו יורק. רצתי לחדרי להביא מצלמה כדי להנציח את המראה אבל עד ששבתי, כבר יצא ר' מענדל אל השלג הניו יורקי וצעד לביתו. המראה הזה 'הוליד' ציור בהמשך.
"ציור בו אב מכניס את בנו לחיידר ציירתי ביום בו הכנסתי אני את בני בכורי לחיידר. היו אלה רגעי השראה עבורי וההתרגשות שלי מהמעמד באה לידי ביטוי בציור".
גם אירועים טראומתיים, להבדיל מאותם אירועים שצוינו עד כה, היו מקור השראה לציור, ואולי יותר נכון לומר כי הציור היווה אפשרות לפורקן הרגשות הקשים והחוויות הלא פשוטות. כמו הציור שנוצר בדמע לאחר הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב בירושלים. "שכשראיתי את תמונות ההלוויה המזעזעות הרגשתי צורך לצייר.
בציור נראות דמויות אלפי האנשים הבוכיים כנקודות קטנות ושמונה פסים לבנים וטהורים בולטים בדבוקה האנושית. הפסוק "נקום את דם עבדיך השפוך", עלה מיד בראשי וזו הסיבה שצורת המיטות יצרו את המילים ד' יקום דמם".
ר' יחיאל אופנר הגיע אל עולם הציור בכביש עוקף מסלול מקובל. כלומר: הוא מעולם לא למד ציור כמקצוע. "תמיד נמשכתי לאמנות הציור, אך לא למדתי ציור באופן מקצועי ממש. בגיל שלש עשרה ציירתי בעזרת עט וצבעי קרש. בעיקר ציירתי את החסידים של פעם וכיום אני עוסק גם בציורי יודאיקה, קומיקס וקריקטורות. במשך השנים למדתי רבות מציירים שפגשתי, ופיתחתי לעצמי שיטות ציור משלי. הצייר החב"די הנודע ר' זלמן קליימן ז"ל, הוא בוחן את הציורים שלי, מראה לי את ציוריו ומכוון אותי. מלבד זאת, כאשר לימדתי יהדות ברוסיה, נפגשתי עם אמן רוסי, מורה לציור שלימד במקום, ולימד אף אותי במשך שנה".
היעד הבא, אחרי רישום ואיור ציורים מציאותיים וסוריאליסטיים, היה קריקטורות. ציור קריקטורות היא דרך להביע דעות, קו חשיבה ומבט כללי על המתרחש סביב. סוג של נגיעה קלילה במציאות שלא תמיד נעימה. "לא מזמן ציירתי שלד מציץ מהקבר שאומר בארץ לא נותנים לחיות ולא נותנים למות", מספר אופנר, "קריקטורה ש'תפסה' חזק היא של פולארד יושב כבול בספירת העומר ואומר את מספר ימי הכלא שלו. ספירת הפולארד התפרסמה בספירת העומר".
יחיאל לא הסתפק בפרסום קריקטורות בעיתונים שונים, הוא גם טרח ושלח אותם לאנשים המפורסמים המשולבים בהן ומוצגים באור קריקרטוריסטי והמתין לראות מה תהיה תגובתם.
פרס למשל, הגדיל לעשות והחמיא לאופנר על קריקטורה שלא החמיאה לו אישית. היה זה לפני שנים לא מעטות ופרס צויר כיונת שלום שאין לה יכולת לעוף.
גם את אריאל שרון שילב יחיאל בקריקטורה והוא הראה אותה לשרון ושאלת אותו אם אתה רואה את הקריקטורות המתפרסמות תחת מאמריו של שרון.
"שרון חייך וענה בהומור האופיני לו", מספר אופנר, "'יש לי בעיה, העיתון כל כך מעניין, מיד כשהוא מגיע לביתי, יש מריבות על העיתון. בתחילה לוקחים את העיתון הבנים שלי, אחר כך הנכדים ואשתי, וכשמגיע תורי, העיתון נעלם, אז איך אני יכול לראות את ציורך?"
אחר כך חייך שוב והודה כי הוא דווקא נהנה מאד מקריקטורה מסוימת של אופנר.
גם אל מיסטר חשאיות, איסר הראל ששימוש כראש המוסד והיה ממונה, בין היתר על לכידת אייכמן, שלח אופנר ציור. הראל התקשר לברר מי הוא זה ששלח את הציור לכתובתו ולאחר שהתברר כי הצייר מיען את הציור אמר לו ראש המוסד לשעבר, "אהבתי את הציור, הציור משקף את התפיסה של איכמן ואת החשאיות של ראש המוסד, ובכלל זהו ציור מעניין"...
ואילו בני בגין כתב לאופנר בתגובה על ציור ששלח לו ובו דיוקנו של בגין: "אני מזהה את נושא הרישום, אם כי דומני שנטית אליו חסד וייפית אותו מעט..."
קיבוץ ברעם הוא אחד מקבוצת קיבוצי השומר הצעיר. במוזיאון בר דוד, השייך לקיבוץ, הוצגה תערוכת ציורים שהציגה את הנושא "סעודה". הציורים שהוצגו בתערוכה סובבו סעודות לסוגיהן והמסתעף מכך.
צוות המוזיאון שנתקל בציוריו של ר' יחיאל אופנר, תושב כפר חב"ד, התרשם מהאווירה היהודית-חסידית הבאה לידי ביטוי בציורים ובחר להציג בתערוכה ציור, פרי מכחולו של האמן. בציור הנקרא "התוועדות" נראים חבורת חסידים מקשיבים למשפיע.
"התגובות היו מדהימות", משחזר ר' יחיאל, "אנשים התעניינו לדעת מהי התוועדות ואני מצאתי עצמי בתפקיד של 'מסבירן'. עם נעילת התערוכה, בלי שתכננתי, קראו לי לדבר בפני הקיבוצניקים ואני דיברתי ישר מהלב דברים שנכנסו ללבבות, כך אני מקווה. תחושת הסיפוק שהציור שלי הצליח לרגש יהודים, אולי לקרב אותם במעט לאביהם שבשמים, הייתה עצומה".
ברבים מציוריו של ר' יחיאל אופנר נראים חסידים באשר הם ויותר מכל הוא אוהב לתאר את העיירה היהודית. "אני מרבה לצייר חסידים, את הרעיונות המאפיינים אותם, ואת היהודים בגלות", הוא אומר.
כשראה הצייר הידוע ר' זלמן קליימן ז"ל את הציורים של אופנר, אמר: 'אני ציירתי את החסידים של פעם, אתה תצייר את החסידים של היום'. אבל אופנר, לא ממושמע דיו, מצייר גם את החסידים של היום וגם את החסידים של פעם...
בציור אופייני נראית "ערימת" חסידים עמוסה על עגלה הרתומה לסוס. כולם בדרכם לחצר הרבי לחודש החגים והם שמחים, שרים ומנגנים. הדוחק והעומס אינו מפריע לאיש, שכן המטרה מקדשת את הצפיפות. את הציור הזה הציג אופנר לפני זמן לא רב בתערוכה בינלאומית של אומנות נאיבית שהתקיימה באוניברסיטה העברית.
אומנות נאיבית? מה זה?
"אמנות נאיבית היא אמנות ילדותית, תמימה. כמו שכולנו היינו רוצים לראות את החיים. פנו אלי וביקשו ממנו להשתתף. הציור של ערימת חסידים קיבל פידבק חיובי מאד. אנשים, גויים כיהודים, התלהבו מהציור ואני הסברתי שוב ושוב מה המשמעות של נסיעה לאדמו"ר".
בציור אחר, המתאר חסיד ישיש המספר סיפורים על האדמו"ר שזכה להכיר בילדותו ולא זכור הצורבים הצעירים להכיר, אפשר לראות את הכמיהה בעיניהם של הצעירים, את הצימאון לשמוע עוד דבר תורה, עוד סיפור מהאדמו"ר זצ"ל, עוד אמרת חכמים.
סיפורי העיירה
שעות רבות בילה יחיאל אופנר הילד בהאזנה לסיפורי העיירה מפי סבתו שהייתה ילידת קראקוב בפולין ומאז נחרתה העיירה על לוח ליבו ונפשו נקשרה בזכרה. העיירה היהודית אף היא קורמת צבע וטבע דרך ציוריו של ר' יחיאל. בעלי מלאכה עבדקנים נראים בהם, העזרה והתמיכה ההדדית בעיירה, באים לידי ביטוי בציורים, וכן עבודת כפיים נקייה בתום וביושר. ישנם ציורים המתארים תפילה ביער, כאשר היהודי מהעיירה היה יוצא לו אל היער ומשתפך בתפילה לפני קונו, חש כי קרבת אלוקים לו טוב. ישנם בעלי מלאכה של העיירה – החייט, הסנדלר, החלבן, הרפתן, מלמד התינוקות וכן הלאה.
ציורים אחרים מספרים על מצוות – הכנסת אורחים, צדקה, תפילה, תלמוד תורה, תפילה וכמובן – המצווה התמידית הלא היא שמחה.
בין הציורים מצאנו ציור המתאר את האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך מליז'ענסק יוצאים בריקוד של שמחה.
בציור אחר, נראה חסיד תלוי על הגדר, חסידים אחרים מביטים בו ומברכים אותו ב'לחיים'. "זהו החסיד ר' שמואל, שהיה מגיע לחצר האדמו"ר הזקן ונתלה על הגדר. הוא נהג לומר כי 'אצל הסנדלר תלויות נעליים על הגדר, אצל החייט תלויות חליפות על הגדר, ואצל הרבי תלויים חסידים...'. גלוי וידוע הוא כי בכוחן אמרות השפר המשעשעות שלו היה לחלץ אנשים ממרה שחורה.
גם לאביו חב יחיאל את להט החסידות שננסך בו דרך סיפוריו. הם הפכו לחלק ממנו והשרו עלי את רוח היצירתיות. ילדותו של האב בכפר חב"ד ניכרת בין הקווים, המלמד שרכן עימו לאור עששיות מאוירת באור יקרות, אהבת ישראל שטעם בין החסידים מתורגמת לאורות ולצללים עלי קנבס והשמחה המשפחתית בימים ההם, בה כולם היו אופים ומבשלים זה לזה פורצת גבולות ומסגרת של ציור.
ויש אנשים מופלאים שאופנר הכיר והעלה עלי ציור. "פעם הגיע אלי יהודי מחו"ל ובפיו בקשה: 'הכרת את זוסיק הרפתן, זה שביקש שיגידו עליו קדיש ברפת?' שאל וביקש שאצייר אותו, דווקא אותו ודווקא כפי שהכרתיו".
ר' יחיאל שהכיר את ר' זוסיק ריבקין ז"ל, שמח להתמודד עם האתגר שהוצב בפניו ובתום חודש של עבודה היה הציור מוגמר.
"ציירתי את החסיד הרפתן המטפל בפרותיו ברפת, אך משמגיע זמן מנחה, הוא עוזב את הקלשון וממהר לתפילה בבית הכנסת. הציור מספר על מציאות, בה קיבל הרפתן הוראה מהרבי שלא לעזוב את עבודתו".
ר' יצחק ריבקין, בנו של הרפתן החסיד, ראה את הציור ולא יכל לכבוש את התפעלותו: "זה בדיוק אבא: העמידה, התנועה... ממש אפשר ללכת ברפת, לשמוע את רעש הברזלים בהתחככות הפרות בהן".
בציור אחר, של שואב מים שילב אופנה דמות של חסיד (דמות אמיתית, אגב) חבוש מגבעת עכשווית, כי הרי פעם היו הולכים עם קסקעט. "הסיבה בשלה בחרתי לשתול את דמותו של אותו יהודי הדור פנים בתמונה היא משום שנהג לספר מידי מוצאי שבת את המעשה הידוע עם הבעל שם טוב שראה פעם נושא דלי מים ואמר לו, שאם יפגוש מישהו עם מים, להגיד לו שהבעל שם טוב אמר שמים זה סימן ברכה".
איך אתה מחליט מה לצייר?
"אני מצייר את מה שקלטתי בחושים, או בעקבות אירועים בחיי. כל ניצוץ חסידי בו אני נתקל, מדליק בי רעיון נוסף העולה על הבד. כך למשל קרה כשראיתי את החסיד ר' מענדל פוטרפארס יושב על ספסל ומתנמנם עם המגפיים החסידיות שלו לאחר התוועדות בניו יורק. רצתי לחדרי להביא מצלמה כדי להנציח את המראה אבל עד ששבתי, כבר יצא ר' מענדל אל השלג הניו יורקי וצעד לביתו. המראה הזה 'הוליד' ציור בהמשך.
"ציור בו אב מכניס את בנו לחיידר ציירתי ביום בו הכנסתי אני את בני בכורי לחיידר. היו אלה רגעי השראה עבורי וההתרגשות שלי מהמעמד באה לידי ביטוי בציור".
גם אירועים טראומתיים, להבדיל מאותם אירועים שצוינו עד כה, היו מקור השראה לציור, ואולי יותר נכון לומר כי הציור היווה אפשרות לפורקן הרגשות הקשים והחוויות הלא פשוטות. כמו הציור שנוצר בדמע לאחר הטבח הנורא בישיבת מרכז הרב בירושלים. "שכשראיתי את תמונות ההלוויה המזעזעות הרגשתי צורך לצייר.
בציור נראות דמויות אלפי האנשים הבוכיים כנקודות קטנות ושמונה פסים לבנים וטהורים בולטים בדבוקה האנושית. הפסוק "נקום את דם עבדיך השפוך", עלה מיד בראשי וזו הסיבה שצורת המיטות יצרו את המילים ד' יקום דמם".
ר' יחיאל אופנר הגיע אל עולם הציור בכביש עוקף מסלול מקובל. כלומר: הוא מעולם לא למד ציור כמקצוע. "תמיד נמשכתי לאמנות הציור, אך לא למדתי ציור באופן מקצועי ממש. בגיל שלש עשרה ציירתי בעזרת עט וצבעי קרש. בעיקר ציירתי את החסידים של פעם וכיום אני עוסק גם בציורי יודאיקה, קומיקס וקריקטורות. במשך השנים למדתי רבות מציירים שפגשתי, ופיתחתי לעצמי שיטות ציור משלי. הצייר החב"די הנודע ר' זלמן קליימן ז"ל, הוא בוחן את הציורים שלי, מראה לי את ציוריו ומכוון אותי. מלבד זאת, כאשר לימדתי יהדות ברוסיה, נפגשתי עם אמן רוסי, מורה לציור שלימד במקום, ולימד אף אותי במשך שנה".
היעד הבא, אחרי רישום ואיור ציורים מציאותיים וסוריאליסטיים, היה קריקטורות. ציור קריקטורות היא דרך להביע דעות, קו חשיבה ומבט כללי על המתרחש סביב. סוג של נגיעה קלילה במציאות שלא תמיד נעימה. "לא מזמן ציירתי שלד מציץ מהקבר שאומר בארץ לא נותנים לחיות ולא נותנים למות", מספר אופנר, "קריקטורה ש'תפסה' חזק היא של פולארד יושב כבול בספירת העומר ואומר את מספר ימי הכלא שלו. ספירת הפולארד התפרסמה בספירת העומר".
יחיאל לא הסתפק בפרסום קריקטורות בעיתונים שונים, הוא גם טרח ושלח אותם לאנשים המפורסמים המשולבים בהן ומוצגים באור קריקרטוריסטי והמתין לראות מה תהיה תגובתם.
פרס למשל, הגדיל לעשות והחמיא לאופנר על קריקטורה שלא החמיאה לו אישית. היה זה לפני שנים לא מעטות ופרס צויר כיונת שלום שאין לה יכולת לעוף.
גם את אריאל שרון שילב יחיאל בקריקטורה והוא הראה אותה לשרון ושאלת אותו אם אתה רואה את הקריקטורות המתפרסמות תחת מאמריו של שרון.
"שרון חייך וענה בהומור האופיני לו", מספר אופנר, "'יש לי בעיה, העיתון כל כך מעניין, מיד כשהוא מגיע לביתי, יש מריבות על העיתון. בתחילה לוקחים את העיתון הבנים שלי, אחר כך הנכדים ואשתי, וכשמגיע תורי, העיתון נעלם, אז איך אני יכול לראות את ציורך?"
אחר כך חייך שוב והודה כי הוא דווקא נהנה מאד מקריקטורה מסוימת של אופנר.
גם אל מיסטר חשאיות, איסר הראל ששימוש כראש המוסד והיה ממונה, בין היתר על לכידת אייכמן, שלח אופנר ציור. הראל התקשר לברר מי הוא זה ששלח את הציור לכתובתו ולאחר שהתברר כי הצייר מיען את הציור אמר לו ראש המוסד לשעבר, "אהבתי את הציור, הציור משקף את התפיסה של איכמן ואת החשאיות של ראש המוסד, ובכלל זהו ציור מעניין"...
ואילו בני בגין כתב לאופנר בתגובה על ציור ששלח לו ובו דיוקנו של בגין: "אני מזהה את נושא הרישום, אם כי דומני שנטית אליו חסד וייפית אותו מעט..."
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
