תכננו לערוך לערוך 'דינר' גדול לציין את תארי יום הולדתו השבעים של הרבי, ולצורך האירוע קיוויתי להשיג את הסופר הרמן ווק כמרצה אורח. למי שלא יודע; ווק הוא יהודי (שנעשה מאוחר יותר שומר מצוות), אחד הסופרים המפורסמים ביותר במאה שלנו ויחסו לחב"ד הוא יחס מיוחד, הוא גם זכה להיות אצל הרבי במספר הזדמנויות, והוא זה שהעביר לרבי את ברכתו של הנשיא ניקסון ליום ההולדת. כאשר ניצלתי קשרים טובים שהיו לי כדי להזמין את ווק לדינר שערכנו, אמר לי הסופר: אני מקבל רק חמש הרצאות בכל שנה, ויש לך מזל שמישהו ביטל הרצאה, כך שאני מוכן לבוא להרצות בליובאוויטש במיניסוטה, אלא שאיני יכול להישאר ללון אצלכם ואני חייב להיות בוושינגטון בחצות הלילה ולא מאוחר יותר. המטוס האחרון ממינסוטה לוושינגטון עוזב בארבע וחצי. כיצד איפוא אצליח להחזיר את הסופר בזמן? התקשרתי לידידי, הסנטור רודי בושווץ. מר בושוויץ התעניין עבורי, עשה טלפונים לפה ולשם ואז חזר אליי בתרועת ניצחון: "הרמן ווק יוכל גם יוכל להיות המרצה האורח שלנו! חברת ENERAL MEALS (שהיא חברה מפורסמת וחשובה, אולי השנייה בגדולה מבחינת פופולריות אחרי ליובביטש) צריכה לשלוח בלילה של יום ראשון מטוס פרטי קטן, ג'ט, כדי להביא לכאן בשעת בוקר מוקדמת מספר חברי הנהלה מניו-ג'רסי. בעל החברה מסכים שהטייס ייקח בדרכו את הרמן ווק לוושינגטון. ה'דינר' עבר ב"ה בהצלחה רבה. הקהל רקד והריע לרבי ולאחר מכן שלחתי בכבוד את המרצה שלנו במכונית מפוארת אל שדה התעופה. אני ואשתי נסענו במכונית המיושנת שלנו מאחוריו כדי להיפרד ממנו כדבעי. בדרך אמרתי לאשתי שיש לי חשק לראות את הרבי, והנה נוצרה הזדמנות בה אני יכול 'לקפוץ על העגלה' ואפילו בחינם ולגשת לבית-חיינו לקריאת התורה של יום שני. אשתי חשבה שזה רעיון טוב וכך מצאתי את עצמי במטוס עם האישיות המפורסמת הזו כשהוא "שלי" ונמצא רק אתי למשך השעתיים הקרובות. המחשבה הראשונה שנפלה לי בראש הייתה שכדאי לי לראיין אותו, שכן באותה עת הייתי כותב טור קבוע במספר עיתונים וכתבי-עת יהודיים, וראיון אישי עם אישיות כזו היה בוודאי מוסיף לשם הטוב של הטור שלי. אך המחשבה השנייה העלתה את הפסוק "ודיברת בם" – דברי תורה ולא דברים בטלים... ומה היה הרבי רוצה שאעשה כרגע? בכיסי היה סידור קטן ובו 'הגדה של פסח'. הזמן גרמא להכין עכשיו את עצמנו לליל הסדר. ישבנו שעתיים כשאנו לומדים את ביאורי הרבי להגדה ולא חשים כיצד הזמן עובר לו. עוד לפני חצות הלילה היה הרמון ווק בוושינגטון כפי שהתחייבנו ואילו אני המשכתי עם הג'ט לניו-ג'רסי, משם מונית מהירה הביאה אותי ל-770, כשבלבי תפילה שהלוואי והרב חודקוב עוד לא הלך הביתה, כך שאוכל לתת לו דיווח קצר מהדינר, להכניס לרבי בשורות טובות עוד היום. לפני שכתבתי את הדיווח הקצר לרבי עוד הספקתי לטבול (וב"ה שכך עשיתי), הרב חודקוב ע"ה שם את הפתק שלי מעל כל הפתקים ונכנס אל הרבי. זו הייתה הפעם הראשונה מאז החלו ההכנות ל'דינר' שהרשיתי לעצמי להתיישב ברחבות על כיסא ולנשום נשימה עמוקה ומשוחררת. זהו, אני את שלי עשיתי, ואז בא בריצה הרב חודקוב מחדרו של הרבי ואומר: הרבי ביקש שתיכנס אליו לחדר מיד עכשיו. אוי, איך אעשה את זה? הרי אנשים הכינו את עצמם לכניסה ל'יחידות' במשך שבועות רבים, אנשים צמו ביום כניסה ואחרים סיימו את כל ספר התהילים, ואני לא לבוש אפילו בסירטוק, כי אם במעיל חורפי כחול כהה. מזל שהלכתי למקווה, אבל איך אכנס? חגרתי את הגארטל ובלב הולם, בצעד רועד קימעא נכנסתי לגן עדן העליון. השאלה הראשונה שהרבי שאל אותי עם כניסתי לא הייתה אודות ההצלחה ב'דינר' הגדול, היא גם לא הייתה אודות שאר הנושאים שעליהם דיווחתי לרבי בקביעות. הרבי הישיר אליי את מבטו הקדוש ושאל: "על מה שוחחתם במטוס?". אני חושב שוב ושוב – "ברוך ה' שהתגברתי על התאווה הרגעית שהייתה לי לראיין את הסופר, וברוך ה' שיכולתי לדווח לרבי שבמשך כל הטיסה למדנו את שיחותיו וביאוריו של הרבי להגדה" הפרס הגדול שלי לא איחר לבוא... קיבלתי מהרבי חיוך רחב-רחב אותו אני נושא עמי עד היום. עוד מעט מגיע משיח. וכאשר משיח ייפגש עם השליחות היושבות כאן בחדר וישאל כל אחת מכן: "מה דובר במטוס", כדאי לכן להכין את עצמכן לתשובה כנה, שניצלתן עד תום את הזמן עם כל אחת מהמקורבות שלכן ולמדתן אתם ו"דברתן בן" כך שתוכלו גם אתן לקבל חיוך רחב-רחב.