האם "בחב"ד לא לומדים"? ● בנימין ליפקין
בנימין ליפקין
כל מי שמעורה בשיג והשיח החרדי אודות חב"ד והמתרחש בתחומה, נתקל לא אחת ולא שתיים במיתוס השקרי, שאין לו לא ידיים ולא רגליים, לפיו "בישיבות חב"ד לא לומדים" או בנוסח פחות מעודן, וולגרי יותר, "הבחורים בחב"ד עסוקים במבצעים ולא בלימודים". לשקר הגס הזה אין, כאמור, כל בסיס ויעידו על כך כל בוגרי ישיבות חב"ד כמו גם כל הורי תלמידי התמימים בישיבות הקטנות והגדולות גם יחד.
אולם דווקא בין הזמנים הנוכחי זימן לי הזדמנות להיווכח, לא רק בדחיית השקר האמור, אלא באמיתות הבוהקת, המזדקרת לעיניים, בבחינת "מצא את ההבדלים".
זה קרה עם שובם של שלושת בניי הגדולים מישיבת הקיץ. אותי אישית זה מצא בעוד ערב שבו אני שב הביתה בשעה מאוחרת למדי, בשובי מעוד 'פאנל' שאליו אני מוזמן, כמעט דבר יום ביומו, במסגרת קעמפים שונים למגוון ישיבות מחוגים, קהילות ועדות שונות בציבור החרדי. זה היה השלב שבו חדרה בי ההכרה. הבחורים הללו, יותר ממאתיים במספר שבילו קרוב לשבועיים ימים בקמפוס של ישיבת תומכי תמימים המרכזית בלוד, היו שרויים, בראש ובראשונה בלימוד אינטנסיבי שלווה במטלות לימודיות, אתגרים ותשורות, לצד הפוגות של בריכה וכיו"ב.
בפני תלמידי ישיבת הקיץ (שאורגנה למופת בידי רשת מחנות הקיץ 'גן ישראל' שעל ידי אגודת קריית חב"ד בצפת בראשות ידידי הרה"ח ר' חיים קפלן הי"ו בשיתוף עם מוסדות חב"ד בתל אביב בראשות ידידי הרב יוסף יצחק גערליצקי – וזו ההזדמנות להודות להם עמוקות מקרב לב) לא הופיעו פוליטיקאים משום מפלגה או מחנה. תכנית סדר היום שלהם לא כללה שום חקיין שהופיע בפניהם, אף לא עיתונאי מכל סוג שהוא ואפילו לא נציג ציבור או מסבירן כזה או אחר.
מי כן הופיע בפניהם? שורה של משפיעים שהתוועדו עמם והעשירו את עולמם בלימוד החסידות ובדרכי החסידות; חסידים ואנשי מעשה שהופיעו בפניהם בתכנית היומית והמרתקת העונה לשם "וואס געדיינקסטו" (כמדי שנה, שבו בניי עם מחברות עמוסות תמלול עשיר ומאלף) ששיתפו אותם בזיכרונות אישיים מימי האורה והטובה בבית חיינו; ומעל לכול – שורה של מגידי שיעורים, מלמדים ומדריכים, בוגרי ה'תמימים', שהעניקו להם בעצם דמותם דוגמה חיה ובוהקת לכל מי שהוא 'תמים' בדרכיו ובכל נימיו, העונה להגדרת רבנו: חסיד, ירא שמים ולמדן.
ישיבת הקיץ הסתיימה ביום ראשון השבוע. נותר עוד שבוע פלוס לתום ימי בין הזמנים. בעוד אני מהרהר ביני לביני בבוקרו של יום שני השבוע על הסיבה שבעטיה תמה ישיבת הקיץ מוקדם יחסית (כדי להכשיר את קמפוס הישיבה למאות הבחורים שיגדשו אותה עם פתיחת שנת הלימודים ביום שלישי הבעל"ט), קידמו את פניי מודעות בכל רחבי שכונת מגוריי.
המודעות, פרי יוזמת בחורים מקומיים, בישרו על "ישיבת בין הזמנים שמתחילה היום". שוב נעלמו הבנים הגדולים מהבית מבוקר עד ערב, למעט הפסקה לארוחת צהרים בבית (אין כאן מימון או השתתפות או פעילויות; נטו לימוד). בערב, הבחורים שבו הביתה ונראה היה כי הם עומדים לפוש מעט. אבל כמה דקות לפני תשע, אני שוב רואה אותם מיטיבים את מגבעותיהם וחליפותיהם. מה קרה, תמהתי. והם השיבו: "יש כל ערב התוועדות עם אורח. הערב הרב זושא וואלף מתוועד. אנחנו יוצאים"...
הדברים הללו מקבלים, אגב, משנה תוקף לנוכח הופעתו הברוכה של אחד מגדולי ראשי הישיבות במעמד 'ירחי כלה' – בהביעו את התפעלותו בפני מארחיו למראה פלפול החברים ודיבוק התלמידים, אולי לראשונה בחייו, בין כותלי היכלה של ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בכפר חב"ד.
ואם זה מה שקורה רק בימי בין הזמנים – שוו בנפשכם (מי מכם שלא חווה זאת בעצמו כנער, ואין לו כיום בנים בישיבות) מה מתרחש בסדר היום האינטנסיבי והשגרתי בכל ימות השנה, בלימודי נגלה וחסידות, עיונא וגירסא, בכל אחד מהיכלי ישיבות חב"ד.
תלמידי התמימים, חיילי בית דוד, אשריכם! חילכם לאורייתא!
מאפשרים לכם לקבל
