מערכת COL
|
יום ד' אב ה׳תשע״ג
11.07.2013
המסע המפרך לקבר אהרן הכהן בירדן. תיעוד מיוחד ● מרהיב
לרגל ציון יום פטירתו של אהרן הכהן, עשרות עלו למקום קבורתו בפטרה שבירדן. חבושים בכאפיות, רוכבים על חמורים, ובידיהם ספרי תורה ● הצלם מאיר אלפסי התלווה לקבוצת העולים לקבר, וחזר עם תיעוד מרהיב ● בין העולים להר היו מספר חסידי חב"ד ● בפנים: סיקור מיוחד באדיבות 'בקהילה', וגלריית ענק קבר אהרן הכהן
(צילום: מאיר אלפסי)
כתב וצילם: מאיר אלפסי
פרק א'
הפאות גנוזות מתחת לכובע
חם. חם בהרי פֶּטרה. הטמפרטורה נוסקת ל-44 מעלות צלסיוס. המים אוזלים, השפתיים חרֵבות. "היכן בארה של מרים?" לוחש מישהו בגרון ניחר. רק טלטוליו המונוטוניים של החמור מפיגים את השגרה המדברית הלוהטת. אפשר לחשוב שאנחנו נמצאים במסע הזה כבר ארבעים שנה.
שבע שעות קודם לכן יצאנו לדרך. השארנו מאחור את הציביליזציה של עקבה ושמנו פעמינו צפונה, לרכס המתנשא של הרי שעיר. הנוף מדברי וחדגוני. תלוליות חול וטרשים נמשכות למלוא העין, אבל הכביש מודרני ומשובח, רצועת אספלט שחורה המבתקת את הישימון ומזכירה לנו שאנחנו עדיין במאה ה-21.
מגמת פנינו הוא הקבר המיוחס לאהרן הכהן במקום שהישמעאלים מכנים אותו ג'בל הרון ובמקורותינו הוא מכונה הר ההר. אנחנו משתוקקים להתפלל בקבר ביום הסתלקותו, לבקש על נפשנו בזכותו של זה שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". אולם קודם שנוכל להתפלל נצטרך להגיע למקום. המשימה, כך נגלה עד מהרה, אינה פשוטה כלל ועיקר.
אור של שחרית ממלא את המדבר בצללי ארגמן רכים. האוטובוס שועט לדרכו, המזגן כבר עובד במלוא העוצמה למרות השעה המוקדמת. אחמד המדריך מציג את עצמו. הוא ילווה אותנו מעתה ועד סיום המסע. להפתעתנו מתברר שהוא דובר עברית לא רעה. "ברוכים הבאים לממלכה ההאשמית", מתרונן קולו בעד הרמקול.
אחמד מוסיף עוד כמה דברי שבח בזכותו של המלך עבדאללה ירום הודו ומעלה על נס את הישגיה המופלאים של ממלכת ירדן. אנחנו מתהפכים לצד השני ומנסים לחטוף עוד תנומה קלה בטרם יתחיל הקטע הרגלי והמפרך של מסענו.
אחמד מצידו אינו נותן לנו מנוח. גם הבוס שלו, המלך עבדאללה, אינו מוותר בקלות. הוא מלווה אותנו לכל אשר נלך. דמות ניבטת מכל עבר – על תחנות האוטובוסים, על הקירות, מתוך פוסטרים התלויים על מוניות, בתוך המלון, אפילו בחדר מצאנו אותו חושף לעומתנו שיניים צחורות מתוך פרצוף עטוי כפיה אדומה. לא קשה להבין את המסר שכל התמונות הללו נועדו לבטא: ירדן היא המלך והמלך הוא ירדן. השניים הם תאומים סיאמיים שאינם ניתנים להפרדה, ואבוי למי שיחשוב אחרת.
המלך מוטרד בימים אלה. רוחות האביב הערבי חותרות תחת כס מלכותו. האחים המוסלמים לוטשים עין לעברו וכמוהם גם הפלסטינים, המהווים רוב במדינה המדברית. באמ"ן מודדים את יציבות שלטונו של עבדאללה בהתאם לסוג הגרפיטי המעטר את הסמטאות האחוריות של עמאן. אם הגרפיטי מכוון נגד הפרלמנט וראש הממשלה – הכול בסדר. אבל לאחרונה, כך לוחשים מקורות יודעי דבר, אחוז קריטי של הסיסמאות מכוון באופן אישי נגד עבדאללה ובני משפחתו. למלך יש סיבה מוצדקת לסבול מנדודי שינה.
אולי זאת הסיבה שבני לווייתנו הירדנים מבקשים מאיתנו בנימוס להצניע כל סימן יהודי גלוי. המלך כרת ברית שלום עם ישראל אבל ככל שהדבר נוגע אליו הוא מעדיף שלא להבליט עובדה זו מעבר למינימום הנדרש. מלבד זאת, הירדנים לא רוצים להכניס רעיונות למטורפים הסלאפים המשוטטים בין הג'בלאות. מאז הטבח באי השלום לפני עשור לא נרשמו פיגועי טרור נגד ישראלים בירדן, והמלך היה רוצה לשמור על הסטטיסטיקה הזאת (וכמוהו גם אנחנו).
אז מצניעים את הסימנים היהודיים. את הפאות גונזים מתחת לכובע מצחייה. את הזקן מקפלים לאחור. את מקום החולצה הלבנה תופסים בגדי צבעונין מוזרים במקצת. המהדרין מתלבשים בג'לביה לבנה ומתעטפים בכאפייה שהובאה מהבית. מנסים להשתלב בסביבה, לא להתבלט. שבט בדואי חדש בא לעולם. השבט החרדי.
אבל הירדנים גם עשו לנו הנחות. לראשונה אפשרו לנו להביא למקום ספר תורה. למיטב ידיעתנו זו הפעם הראשונה שספר תורה הובא להר ההר מאז חנו באזור בני ישראל לפני 3,300 שנה. ניצלנו את ההיתר המיוחד ובאותה הזדמנות הברחנו פנימה שתי גמרות שוטנשטיין. לא יפה לנצל לרעה את הכנסת האורחים הירדנית, אבל אנחנו בטוחים שעבדאללה יבין ללבנו.
פרק ב'
הר על גבי הר
היכן שוכן הר ההר? זאת שאלה שקדמונים ואחרונים התחבטו בה רבות. השמש הזורחת חושפת בפנינו את הרי אדום במלוא הדרם. למראית עין ההרים צחיחים ויבשים אך בנקיקים עמוקים מפכים מעיינות נסתרים, מזרימים מים בעורקיה של הארץ השחונה. היכן שהוא בסביבה שוכנת קדש ברנע, המקום בו חנו בני ישראל במשך 38 שנים רצופות. מאות מערות חצובות התגלו בסביבה זו. אפשר והן נחצבו בידי בני ישראל.
האוטובוס מעט יורד מהכביש הראשי. אנחנו מתקרבים לתחנה הסופית – עיירה נידחת בשם 'ואדי מוסא'. מכאן ממשיכים ברגל. האזור כולו רווי זיכרונות מקראיים. לעיירה קוראים על שם משה רבנו וכך גם לנחל הקטן הנובע במרכזה - עין מוסא. הבדואים טוענים כי בקרבת מקום מצוי מקום קבורתה של מרים הנביאה. הם גם יודעים להצביע על המקום בו הכה משה את הסלע. ביום שבו ביקרנו, כל הסלעים נראו אותו דבר ואף אחד מהם לא הוציא מים.
התורה אינה מספרת לנו היכן בדיוק שוכן הר ההר, פרט לעובדה שהוא מצוי בפאתי ארץ אדום. ברם, הסופר היהודי יוסף בן מתתיהו, המסתמך כנראה על מסורת שהייתה מקובלת בימיו, טוען, כי הר ההר שוכן בקרבת העיר הנבטית המפורסמת פטרה. אוסביוס, הבישוף הנוצרי של קיסריה, שחי כשלוש מאות שנה אחריו, מצטט אף הוא מסורת ששמע מהיהודים ולפיה קבר אהרן הכהן ומקום הכאת הסלע מצויים בסביבות העיר פטרה. ההר היחיד באזור שהולם את תיאור ההר הוא ג'בל הרון, הר אהרן.
ההר, המתנשא לגובה 1,360 מטרים, אינו הגבוה ביותר באזור. ברכס הרי אדום ניתן למצוא גם הרים שגובהם 1,800 מטרים ואף יותר מזה. ברם צורתו הייחודית אינה מותירה מקום לספק. חז"ל מסבירים את שמו של ההר בכך שהוא נראה כמו "הר על גבי הר". ואומנם בחלקו העליון של ג'בל הרון מזדקר גוש סלע אדיר הנראה כאלו מישהו הפיל אותו על פסגת ההר. ומעל גוש הסלע - מבנה אבן קטן שצבעו הלבן בוהק למרחקים. נבי הרון. קברו של אהרן.
דא עקא, שהירדנים לא חשבו להתקין רכבל שיוביל את המבקרים בזריזות ובקלות לפסגת ההר הכפול. הם אפילו לא חשבו להמשיך לשם את כביש האספלט, או לצורך העניין כל כביש אחר. בקטע הזה של מסענו אנו נפרדים אפוא בצער ממנעמי הציביליזציה הממונעת וממשיכים הלאה בכלי תחבורה המזכיר עידנים קדומים יותר. החמורים מחכים.
פרק ג'
כאן קבורים מתי המדבר
שעתיים לאחר מכן ואני יכול להבין מדוע מכנים את החמור חמור. שום כינוי גנאי אחר לא יכול היה לעשות צדק עם הבהמה העיקשת הזאת. אחמד דווקא חושב שיש משהו משעשע במראה של כמה עשרות יהודים עבדקנים המשרכים את דרכם במעלה ההר בעודם מנסים להשליט את רצונם על עדר חמורים ירדנים.
בינתיים החמה הספיקה לצאת מנרתיקה והכבשן המדברי נכנס לפעולה. טיפות המים האחרונות נלגמות בגרון ניחר ומעתה לא נותר לנו אלא להתפלל שמי שענה בבארה של מרים הוא יעננו. הדבר היחיד שמפצה אותנו על המסע המפרך הוא הנוף המדהים הנפרש מול עינינו.
הבתים של ואדי מוסא מתגמדים לנוכח הצוקים האדירים המקיפים אותם מכל עבר. נגיעות ירוקות מקשטות את שיפולי הישימון, טביעת אצבעותיהם של המעיינות הבלתי נראים. הרי אדום, בצד הירדני של הגבול, עשויים אבן חול ורדרדה. הרי הנגב, בצד הישראלי של הגבול, עשויים אבן גיר צהובה. החלוקה הקרטוגרפית מקבלת ביטוי ססגוני רב-רושם.
אני נושא את עיניי למרום. עוד חמש מאות מטרים לפסגה. החמור נועץ בי מבט שכולו יגון ואנחה ובנחרת בוז ממשיך בדרכו. אני מעדיף לא לחשוב מה היה אומר לי לו היה פוער את פיו.
יהודים תמיד עלו לקבר אהרן הכהן. התפילה במקום הייתה משאת נפשם של רבים שהגיעו לארץ ישראל כדי להשתטח על קברי אבות. "הר ההר, שם קבור אהרן הכהן והוא במערה סגורה. ועשו עליה כיפה נאה והולכים שם היהודים להשתטח ומתפללים על קברו ואין מונע בעדם. והישמעאלים מחזיקים אותו בטהרה ובכבוד גדול", כך כותב יהודי אלמוני בשנת של"ז בספר 'ייחוס האבות והנביאים'.
נידחותו של המקום והיותו מרוחק מכל ישוב לא הרתיעו את המבקרים. "עתה מחדש הורו לנו הערבים דרך המדבר בערבה קבורת אהרן הכהן בהר ההר ומערה בתוך מערה עם אותיות חקוקות בכותל מזמן קדמון. ובמצבה גדולה עשויה אבני שיש כתוב בערבית: 'אהרן בן עמרם'. אחורי הקבר למזרח המדבר הגדול והנורא שם קבורים מתי דור המדבר", כך כותב בעל איגרת שנשלחה מארץ ישראל במאה הי"ז.
העולים לרגל מדגישים בכתביהם כי קבר אהרן שווה בחשיבותו לקברי האבות במערכת המכפלה. בשנת תרי"ד ביקרו בקבר שניים, "הרב הצדיק חכם יחזקאל הספרדי והרב חכם נחום לעווינזאהן שהיה יושב על כס הרבנות בארץ ענגלאנד והוא דובר י' שפות". השניים הותירו תיאור מפורט למדי של חוויותיהם ועלילותיהם בדרך להר ההר. עתה, בעוד החמור עושה את דרכו עקב בצד אגודל לא יכולתי שלא להתפעל עד כמה הדברים נשארו דומים.
וכך הם כותבים: "נסענו להר ההר דרך מדבר סדום מסע שני ימים ובכל פסיעה ראו נחשים ושרפים... בכל פיהם נתנו הודיה לה' יתברך שהצילם מהדרך המסוכנת הלז. ובאו להר ההר ביום ט"ו באב... ובבואם לאמצע ההר לצד מזרח ראו מערה גדולה בעמקי הארץ ושני עמודים גדולים מימינה ומשמאלה.
"ויתפלאו מאוד על מראיהם. אבל יראו את נפשם לרדת לתוך המערה כי אמר להם ערבי אחד אשר רכב על גמלו אמר לנו: 'יהודים! היזהרו והישמרו לכם לרדת למערה פן יראו אתכם הערבים בעשותכם כן'. אחרי אשר הסתלקו הערבים ירדנו למערה ובה חצובים י"ג מעלות וראו נרות רבות דולקים על קבר אהרן, כי הערבים ידליקו נרות תמיד בתוך המערה...
"והמערה סביב והציון באמצע. אז פתחו ואמרו איזה פרקי תהילים ויצאו בחפזון כי נפל עליהם פחד הערבים. וכאשר עברו כ' מינוטען [דקות] בא ראש הערבים ורומח בידו ויאמר להם: 'דמכם בראשכם שנכנסתם למערה'. ויספור במעלות עד למעלה התשיעית ויאמר: 'עד כאן תבואו'".
תיאור הגבלת גישת היהודים למקום מזכיר את מנהג הערבים במערת המכפלה להגביל את גישת היהודים עד למדרגה השביעית. שני המבקרים היהודים ממשיכים ומספרים כי הגבלת הגישה לקבר נפתרה באמצעות הפתרון הידוע והמפורסם בכינויו 'בקשיש'. לאחר מכן זכו המבקרים להישאר במקום כל הלילה, גמרו את ספר תהילים ואף התפללו במקום שחרית.
"הפסקה!" מכריז-מצווה אחמד ושיירת החמורים נעצרת על עומדה. עוד כשעה של הליכה נותרה בפנינו. אנחנו מתמקמים בצילו של עץ רחב ענפים ואוגרים כוח לקראת הקטע האחרון והתלול ביותר במסענו.
פרק ד'
המקום שנשכח והתגלה מחדש
מתי שהוא, במהלך אותו מסע טיפוס שאין לו סוף, מתחוור לי שאנחנו צועדים בשביל עתיק, מטפסים על מדרגות שנחצבו באבן החול הרכה לפני עידן ועידנים. בעצם כל הסביבה רוויה בסימניה של תרבות עתיקה שהייתה ונכחדה. אנחנו לא הראשונים כאן. הנבטים קדמונו.
בתחילה אינך שם לב לדבר. השרידים הנבטיים מתמזגים בסלעי המדבר. אולם ככל שעיניך מסתגלות לנוף המונוטוני אתה מתחיל להבחין בפרטים שנעלמו קודם לכן – זיז סלע כאן, נקיק מגולף שם, מדרגה בלויה או כרכוב שכמעט נמחק מזוקן. וככל שהפרטים הקטנים מתלכדים לכדי תמונה מקיפה מתחוור לך שבעצם הינך צועד בעיבורו של מטרופולין ענק, כרך מדברי שעקבותיו אבדו בחולות הזמן.
מולנו מתרומם ג'בל אום ביארה – הר ענק בגוון אדמדם המתנשא מעל פטרה. החוקרים מזהים אותו עם העיר המקראית סלע, בירת אדום ומעוזם הקדום של הנבטים. כאן שכן מרכז העצבים של האימפריה הנבטית העתיקה. הנבטים היו ערבים יושבי אוהלים שטפטפו לאזור בתחילת ימי בית שני. בעת שהמכבים הקימו את ממלכתם בארץ ישראל, הם הקימו ממלכה מקבילה בלב המדבר.
הנבטים לא שלטו באזורים רחבי ידיים, אולם הם ידעו את סודם של שבילי המדבר ונצרו אותם מכל משמר. בשבילים אלו התנהלה תנועה ערה של שיירות תבלינים ובשמים מארצות המזרח הרחוק לעבר נמל אלכסנדריה במצרים. 'נתיבי הבשמים' המתעקלים ומתפתלים דרך הרי אדום, הנגב וסיני הכניסו לנבטים עושר רב.
היחסים בין היהודים לנבטים ידעו עליות ומורדות. לעיתים פעלו בשיתוף פעולה ולעיתים נלחמו. כמה ממלכי בית חשמונאי הסתייעו בנבטים כדי להשיב את השלטון שנלקח מהם. הורדוס, המלך הרשע שמלך בשלהי ימי בית שני, היה קשור בקשרי משפחה עם משפחת המלוכה הנבטית. עיר מבצרם של הנבטים הייתה פטרה. זוהי עיר פנטסטית החצובה כולה בסלע הארגמני.
מרבית הערים בעולם בנויות במאוזן. פטרה בנויה במאונך. כמו האימפריה הנבטית כולה, הבתים של פטרה פזורים בפינות שונות של המדבר. השבילים והרחובות המחברים אותם נמשכים למעלה ולמטה לא פחות מאשר מצד לצד.
מאוחר יותר נבקר גם בשכיית חמדה זו. נתבונן פעורי פה בגילופים היפהפיים שאומנים שהובאו במיוחד מאלכסנדריה הרחוקה גילפו בסלע להנאתם של מלכי המדבר. מאות מערות חצובות ומגולפות פזורות באזור. כל אחת מהן ראויה להיחשב פנינה ארכיאולוגית בזכות עצמה. אבל אחרי שראית מאה או מאתיים כאלה קשה להמשיך ולהתפעל. עד לפני עשרים שנה התגוררו במקצתן משפחות בדואיות מהאזור.
הנבטים היו הראשונים שפילסו את שבילי המדבר בהם אנו צועדים עתה. הם אלה שחצבו את מדרגות הסלע המשמשות אותנו גם עתה. הצמתים שאנו חוצים בדרכנו שימשו בימי קדם את נתיבי הבשמים. כאן פרקו שיירות שבאו מרחוק את מטענן היקר. כאן זכו הסוחרים למנוחה הגונה והחלפת בהמות משא ומרכב בטרם ימשיכו בדרכם.
ואז באו חולות ההיסטוריה וכיסו הכול. הנבטים נעלמו, נפוצו לכל עבר, נטמעו בעמי האזור. נתיבי הבשמים ננטשו. ערי הסלע המגולפות היו למאורות מדבר. רעש אדמה הבריח את אחרוני יושבי פטרה לפני 1,200 שנה. ומאז נשכח המקום ונודע רק מפי שמועות הבדואים עד שהאירופאים גילו אותו מחדש לפני כמאתיים שנה. הדבר היחיד שנותר זו מערת הקבורה העתיקה של אהרן הכהן במרומי ההר. זו הייתה שם לפני שהנבטים הגיעו והיא עודנה ממתינה שם הרבה אחרי שעזבו.
פרק ה'
שרידים של חלב ונרות
הגענו לקטע האחרון ועתה אנו משנסים מותניים לקראת ההסתערות הסופית אל פסגת ההר. כאן עוזבים אותנו אפילו החמורים. את החלק האחרון במסע אנחנו עושים ברגל. בדרך אנחנו חולפים על פני בור מים נבטי המספק היום מים עבור הבדואים הבודדים המתגוררים בראש ההר.
נושפים ומתנשפים אנחנו מגיעים למבנה המסויד לבן שבראש ההר. כתובת בערבית החקוקה בדלת מספרת כי את המבנה שמעל למערת הקבורה בנה סולטן מצרים בשנת 1495 למניינם והוא שופץ בשנית כמאתיים שנה לאחר מכן. במנעול דלת העץ העתיקה נעוץ מפתח כבד וישן.
בתוך החדר ניצבת מצבת הקבר מכוסה פרוכת ירוקה. שום סימן אינו מסגיר את העובדה שמדובר באתר בעל משמעות יהודית. הכיתובים כולם בערבית וספרי קוראן מונחים בקרן זווית. על המצבה עצמה חקוקים שמות שחרטו מבקרים יהודים במקום מלפני מאה ומאתיים שנה. השמות מוכרים: אברהם ארחו, בן למשפחה מפורסמת מחברון. מרדכי ב"ר אברהם כשתיל, צאצא של משפחת קסטל הידועה אף היא מחברון. ויש גם גרפיטי שהותירו "חכם משה נג'ארה, חכם יעקב נג'ארה וחכם אהרן נג'ארה" - כולם בני משפחתו של המשורר האלוקי רבי ישראל נג'ארה שחי בעזה.
בפינה הדרום מערבית של החדר יורד גרם מדרגות אל הקבר עצמו. ירדנו לשם מצוידים בנרות דולקים. בפנים, מתחת למבנה, "מערה בתוך מערה", מצאנו מסדרון מקומר שבקצהו שער ברזל פתוח ומאחוריו מצבת הקבר עצמה.
סביב שרידים של חלב ונרות. כאן התארגנו לתפילת שחרית נרגשת. אולי היה זה המאמץ הכרוך בהגעה למקום ואולי באמת הקדושה המיוחדת החופפת עליו אבל כאשר הקהל נעמד לברכת כהנים הורגשה אווירה מיוחדת שאין לתארה במילים. ספר התורה נשלף ממקום מסתורו וחתן בר מצווה שהגיע במיוחד מצרפת הרחוקה עלה לתורה.
לאחר מכן הוצאנו את גמרות השוטנשטיין שהוברחו מתחת לחותמו של עבדאללה וחגגנו ברוב שמחה סיום על מסכת עירובין. ואז התפזרנו איש-איש לקרן זווית, פתחנו ספרי תהילים קטנים, ולאורם של נרות רוטטים הצטרפנו לשרשרת הדורות של אלפי יהודים שבמקום זה ממש נשאו צקון לחש.
פרק א'
הפאות גנוזות מתחת לכובע
חם. חם בהרי פֶּטרה. הטמפרטורה נוסקת ל-44 מעלות צלסיוס. המים אוזלים, השפתיים חרֵבות. "היכן בארה של מרים?" לוחש מישהו בגרון ניחר. רק טלטוליו המונוטוניים של החמור מפיגים את השגרה המדברית הלוהטת. אפשר לחשוב שאנחנו נמצאים במסע הזה כבר ארבעים שנה.
שבע שעות קודם לכן יצאנו לדרך. השארנו מאחור את הציביליזציה של עקבה ושמנו פעמינו צפונה, לרכס המתנשא של הרי שעיר. הנוף מדברי וחדגוני. תלוליות חול וטרשים נמשכות למלוא העין, אבל הכביש מודרני ומשובח, רצועת אספלט שחורה המבתקת את הישימון ומזכירה לנו שאנחנו עדיין במאה ה-21.
מגמת פנינו הוא הקבר המיוחס לאהרן הכהן במקום שהישמעאלים מכנים אותו ג'בל הרון ובמקורותינו הוא מכונה הר ההר. אנחנו משתוקקים להתפלל בקבר ביום הסתלקותו, לבקש על נפשנו בזכותו של זה שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". אולם קודם שנוכל להתפלל נצטרך להגיע למקום. המשימה, כך נגלה עד מהרה, אינה פשוטה כלל ועיקר.
אור של שחרית ממלא את המדבר בצללי ארגמן רכים. האוטובוס שועט לדרכו, המזגן כבר עובד במלוא העוצמה למרות השעה המוקדמת. אחמד המדריך מציג את עצמו. הוא ילווה אותנו מעתה ועד סיום המסע. להפתעתנו מתברר שהוא דובר עברית לא רעה. "ברוכים הבאים לממלכה ההאשמית", מתרונן קולו בעד הרמקול.
אחמד מוסיף עוד כמה דברי שבח בזכותו של המלך עבדאללה ירום הודו ומעלה על נס את הישגיה המופלאים של ממלכת ירדן. אנחנו מתהפכים לצד השני ומנסים לחטוף עוד תנומה קלה בטרם יתחיל הקטע הרגלי והמפרך של מסענו.
אחמד מצידו אינו נותן לנו מנוח. גם הבוס שלו, המלך עבדאללה, אינו מוותר בקלות. הוא מלווה אותנו לכל אשר נלך. דמות ניבטת מכל עבר – על תחנות האוטובוסים, על הקירות, מתוך פוסטרים התלויים על מוניות, בתוך המלון, אפילו בחדר מצאנו אותו חושף לעומתנו שיניים צחורות מתוך פרצוף עטוי כפיה אדומה. לא קשה להבין את המסר שכל התמונות הללו נועדו לבטא: ירדן היא המלך והמלך הוא ירדן. השניים הם תאומים סיאמיים שאינם ניתנים להפרדה, ואבוי למי שיחשוב אחרת.
המלך מוטרד בימים אלה. רוחות האביב הערבי חותרות תחת כס מלכותו. האחים המוסלמים לוטשים עין לעברו וכמוהם גם הפלסטינים, המהווים רוב במדינה המדברית. באמ"ן מודדים את יציבות שלטונו של עבדאללה בהתאם לסוג הגרפיטי המעטר את הסמטאות האחוריות של עמאן. אם הגרפיטי מכוון נגד הפרלמנט וראש הממשלה – הכול בסדר. אבל לאחרונה, כך לוחשים מקורות יודעי דבר, אחוז קריטי של הסיסמאות מכוון באופן אישי נגד עבדאללה ובני משפחתו. למלך יש סיבה מוצדקת לסבול מנדודי שינה.
אולי זאת הסיבה שבני לווייתנו הירדנים מבקשים מאיתנו בנימוס להצניע כל סימן יהודי גלוי. המלך כרת ברית שלום עם ישראל אבל ככל שהדבר נוגע אליו הוא מעדיף שלא להבליט עובדה זו מעבר למינימום הנדרש. מלבד זאת, הירדנים לא רוצים להכניס רעיונות למטורפים הסלאפים המשוטטים בין הג'בלאות. מאז הטבח באי השלום לפני עשור לא נרשמו פיגועי טרור נגד ישראלים בירדן, והמלך היה רוצה לשמור על הסטטיסטיקה הזאת (וכמוהו גם אנחנו).
אז מצניעים את הסימנים היהודיים. את הפאות גונזים מתחת לכובע מצחייה. את הזקן מקפלים לאחור. את מקום החולצה הלבנה תופסים בגדי צבעונין מוזרים במקצת. המהדרין מתלבשים בג'לביה לבנה ומתעטפים בכאפייה שהובאה מהבית. מנסים להשתלב בסביבה, לא להתבלט. שבט בדואי חדש בא לעולם. השבט החרדי.
אבל הירדנים גם עשו לנו הנחות. לראשונה אפשרו לנו להביא למקום ספר תורה. למיטב ידיעתנו זו הפעם הראשונה שספר תורה הובא להר ההר מאז חנו באזור בני ישראל לפני 3,300 שנה. ניצלנו את ההיתר המיוחד ובאותה הזדמנות הברחנו פנימה שתי גמרות שוטנשטיין. לא יפה לנצל לרעה את הכנסת האורחים הירדנית, אבל אנחנו בטוחים שעבדאללה יבין ללבנו.
פרק ב'
הר על גבי הר
היכן שוכן הר ההר? זאת שאלה שקדמונים ואחרונים התחבטו בה רבות. השמש הזורחת חושפת בפנינו את הרי אדום במלוא הדרם. למראית עין ההרים צחיחים ויבשים אך בנקיקים עמוקים מפכים מעיינות נסתרים, מזרימים מים בעורקיה של הארץ השחונה. היכן שהוא בסביבה שוכנת קדש ברנע, המקום בו חנו בני ישראל במשך 38 שנים רצופות. מאות מערות חצובות התגלו בסביבה זו. אפשר והן נחצבו בידי בני ישראל.
האוטובוס מעט יורד מהכביש הראשי. אנחנו מתקרבים לתחנה הסופית – עיירה נידחת בשם 'ואדי מוסא'. מכאן ממשיכים ברגל. האזור כולו רווי זיכרונות מקראיים. לעיירה קוראים על שם משה רבנו וכך גם לנחל הקטן הנובע במרכזה - עין מוסא. הבדואים טוענים כי בקרבת מקום מצוי מקום קבורתה של מרים הנביאה. הם גם יודעים להצביע על המקום בו הכה משה את הסלע. ביום שבו ביקרנו, כל הסלעים נראו אותו דבר ואף אחד מהם לא הוציא מים.
התורה אינה מספרת לנו היכן בדיוק שוכן הר ההר, פרט לעובדה שהוא מצוי בפאתי ארץ אדום. ברם, הסופר היהודי יוסף בן מתתיהו, המסתמך כנראה על מסורת שהייתה מקובלת בימיו, טוען, כי הר ההר שוכן בקרבת העיר הנבטית המפורסמת פטרה. אוסביוס, הבישוף הנוצרי של קיסריה, שחי כשלוש מאות שנה אחריו, מצטט אף הוא מסורת ששמע מהיהודים ולפיה קבר אהרן הכהן ומקום הכאת הסלע מצויים בסביבות העיר פטרה. ההר היחיד באזור שהולם את תיאור ההר הוא ג'בל הרון, הר אהרן.
ההר, המתנשא לגובה 1,360 מטרים, אינו הגבוה ביותר באזור. ברכס הרי אדום ניתן למצוא גם הרים שגובהם 1,800 מטרים ואף יותר מזה. ברם צורתו הייחודית אינה מותירה מקום לספק. חז"ל מסבירים את שמו של ההר בכך שהוא נראה כמו "הר על גבי הר". ואומנם בחלקו העליון של ג'בל הרון מזדקר גוש סלע אדיר הנראה כאלו מישהו הפיל אותו על פסגת ההר. ומעל גוש הסלע - מבנה אבן קטן שצבעו הלבן בוהק למרחקים. נבי הרון. קברו של אהרן.
דא עקא, שהירדנים לא חשבו להתקין רכבל שיוביל את המבקרים בזריזות ובקלות לפסגת ההר הכפול. הם אפילו לא חשבו להמשיך לשם את כביש האספלט, או לצורך העניין כל כביש אחר. בקטע הזה של מסענו אנו נפרדים אפוא בצער ממנעמי הציביליזציה הממונעת וממשיכים הלאה בכלי תחבורה המזכיר עידנים קדומים יותר. החמורים מחכים.
פרק ג'
כאן קבורים מתי המדבר
שעתיים לאחר מכן ואני יכול להבין מדוע מכנים את החמור חמור. שום כינוי גנאי אחר לא יכול היה לעשות צדק עם הבהמה העיקשת הזאת. אחמד דווקא חושב שיש משהו משעשע במראה של כמה עשרות יהודים עבדקנים המשרכים את דרכם במעלה ההר בעודם מנסים להשליט את רצונם על עדר חמורים ירדנים.
בינתיים החמה הספיקה לצאת מנרתיקה והכבשן המדברי נכנס לפעולה. טיפות המים האחרונות נלגמות בגרון ניחר ומעתה לא נותר לנו אלא להתפלל שמי שענה בבארה של מרים הוא יעננו. הדבר היחיד שמפצה אותנו על המסע המפרך הוא הנוף המדהים הנפרש מול עינינו.
הבתים של ואדי מוסא מתגמדים לנוכח הצוקים האדירים המקיפים אותם מכל עבר. נגיעות ירוקות מקשטות את שיפולי הישימון, טביעת אצבעותיהם של המעיינות הבלתי נראים. הרי אדום, בצד הירדני של הגבול, עשויים אבן חול ורדרדה. הרי הנגב, בצד הישראלי של הגבול, עשויים אבן גיר צהובה. החלוקה הקרטוגרפית מקבלת ביטוי ססגוני רב-רושם.
אני נושא את עיניי למרום. עוד חמש מאות מטרים לפסגה. החמור נועץ בי מבט שכולו יגון ואנחה ובנחרת בוז ממשיך בדרכו. אני מעדיף לא לחשוב מה היה אומר לי לו היה פוער את פיו.
יהודים תמיד עלו לקבר אהרן הכהן. התפילה במקום הייתה משאת נפשם של רבים שהגיעו לארץ ישראל כדי להשתטח על קברי אבות. "הר ההר, שם קבור אהרן הכהן והוא במערה סגורה. ועשו עליה כיפה נאה והולכים שם היהודים להשתטח ומתפללים על קברו ואין מונע בעדם. והישמעאלים מחזיקים אותו בטהרה ובכבוד גדול", כך כותב יהודי אלמוני בשנת של"ז בספר 'ייחוס האבות והנביאים'.
נידחותו של המקום והיותו מרוחק מכל ישוב לא הרתיעו את המבקרים. "עתה מחדש הורו לנו הערבים דרך המדבר בערבה קבורת אהרן הכהן בהר ההר ומערה בתוך מערה עם אותיות חקוקות בכותל מזמן קדמון. ובמצבה גדולה עשויה אבני שיש כתוב בערבית: 'אהרן בן עמרם'. אחורי הקבר למזרח המדבר הגדול והנורא שם קבורים מתי דור המדבר", כך כותב בעל איגרת שנשלחה מארץ ישראל במאה הי"ז.
העולים לרגל מדגישים בכתביהם כי קבר אהרן שווה בחשיבותו לקברי האבות במערכת המכפלה. בשנת תרי"ד ביקרו בקבר שניים, "הרב הצדיק חכם יחזקאל הספרדי והרב חכם נחום לעווינזאהן שהיה יושב על כס הרבנות בארץ ענגלאנד והוא דובר י' שפות". השניים הותירו תיאור מפורט למדי של חוויותיהם ועלילותיהם בדרך להר ההר. עתה, בעוד החמור עושה את דרכו עקב בצד אגודל לא יכולתי שלא להתפעל עד כמה הדברים נשארו דומים.
וכך הם כותבים: "נסענו להר ההר דרך מדבר סדום מסע שני ימים ובכל פסיעה ראו נחשים ושרפים... בכל פיהם נתנו הודיה לה' יתברך שהצילם מהדרך המסוכנת הלז. ובאו להר ההר ביום ט"ו באב... ובבואם לאמצע ההר לצד מזרח ראו מערה גדולה בעמקי הארץ ושני עמודים גדולים מימינה ומשמאלה.
"ויתפלאו מאוד על מראיהם. אבל יראו את נפשם לרדת לתוך המערה כי אמר להם ערבי אחד אשר רכב על גמלו אמר לנו: 'יהודים! היזהרו והישמרו לכם לרדת למערה פן יראו אתכם הערבים בעשותכם כן'. אחרי אשר הסתלקו הערבים ירדנו למערה ובה חצובים י"ג מעלות וראו נרות רבות דולקים על קבר אהרן, כי הערבים ידליקו נרות תמיד בתוך המערה...
"והמערה סביב והציון באמצע. אז פתחו ואמרו איזה פרקי תהילים ויצאו בחפזון כי נפל עליהם פחד הערבים. וכאשר עברו כ' מינוטען [דקות] בא ראש הערבים ורומח בידו ויאמר להם: 'דמכם בראשכם שנכנסתם למערה'. ויספור במעלות עד למעלה התשיעית ויאמר: 'עד כאן תבואו'".
תיאור הגבלת גישת היהודים למקום מזכיר את מנהג הערבים במערת המכפלה להגביל את גישת היהודים עד למדרגה השביעית. שני המבקרים היהודים ממשיכים ומספרים כי הגבלת הגישה לקבר נפתרה באמצעות הפתרון הידוע והמפורסם בכינויו 'בקשיש'. לאחר מכן זכו המבקרים להישאר במקום כל הלילה, גמרו את ספר תהילים ואף התפללו במקום שחרית.
"הפסקה!" מכריז-מצווה אחמד ושיירת החמורים נעצרת על עומדה. עוד כשעה של הליכה נותרה בפנינו. אנחנו מתמקמים בצילו של עץ רחב ענפים ואוגרים כוח לקראת הקטע האחרון והתלול ביותר במסענו.
פרק ד'
המקום שנשכח והתגלה מחדש
מתי שהוא, במהלך אותו מסע טיפוס שאין לו סוף, מתחוור לי שאנחנו צועדים בשביל עתיק, מטפסים על מדרגות שנחצבו באבן החול הרכה לפני עידן ועידנים. בעצם כל הסביבה רוויה בסימניה של תרבות עתיקה שהייתה ונכחדה. אנחנו לא הראשונים כאן. הנבטים קדמונו.
בתחילה אינך שם לב לדבר. השרידים הנבטיים מתמזגים בסלעי המדבר. אולם ככל שעיניך מסתגלות לנוף המונוטוני אתה מתחיל להבחין בפרטים שנעלמו קודם לכן – זיז סלע כאן, נקיק מגולף שם, מדרגה בלויה או כרכוב שכמעט נמחק מזוקן. וככל שהפרטים הקטנים מתלכדים לכדי תמונה מקיפה מתחוור לך שבעצם הינך צועד בעיבורו של מטרופולין ענק, כרך מדברי שעקבותיו אבדו בחולות הזמן.
מולנו מתרומם ג'בל אום ביארה – הר ענק בגוון אדמדם המתנשא מעל פטרה. החוקרים מזהים אותו עם העיר המקראית סלע, בירת אדום ומעוזם הקדום של הנבטים. כאן שכן מרכז העצבים של האימפריה הנבטית העתיקה. הנבטים היו ערבים יושבי אוהלים שטפטפו לאזור בתחילת ימי בית שני. בעת שהמכבים הקימו את ממלכתם בארץ ישראל, הם הקימו ממלכה מקבילה בלב המדבר.
הנבטים לא שלטו באזורים רחבי ידיים, אולם הם ידעו את סודם של שבילי המדבר ונצרו אותם מכל משמר. בשבילים אלו התנהלה תנועה ערה של שיירות תבלינים ובשמים מארצות המזרח הרחוק לעבר נמל אלכסנדריה במצרים. 'נתיבי הבשמים' המתעקלים ומתפתלים דרך הרי אדום, הנגב וסיני הכניסו לנבטים עושר רב.
היחסים בין היהודים לנבטים ידעו עליות ומורדות. לעיתים פעלו בשיתוף פעולה ולעיתים נלחמו. כמה ממלכי בית חשמונאי הסתייעו בנבטים כדי להשיב את השלטון שנלקח מהם. הורדוס, המלך הרשע שמלך בשלהי ימי בית שני, היה קשור בקשרי משפחה עם משפחת המלוכה הנבטית. עיר מבצרם של הנבטים הייתה פטרה. זוהי עיר פנטסטית החצובה כולה בסלע הארגמני.
מרבית הערים בעולם בנויות במאוזן. פטרה בנויה במאונך. כמו האימפריה הנבטית כולה, הבתים של פטרה פזורים בפינות שונות של המדבר. השבילים והרחובות המחברים אותם נמשכים למעלה ולמטה לא פחות מאשר מצד לצד.
מאוחר יותר נבקר גם בשכיית חמדה זו. נתבונן פעורי פה בגילופים היפהפיים שאומנים שהובאו במיוחד מאלכסנדריה הרחוקה גילפו בסלע להנאתם של מלכי המדבר. מאות מערות חצובות ומגולפות פזורות באזור. כל אחת מהן ראויה להיחשב פנינה ארכיאולוגית בזכות עצמה. אבל אחרי שראית מאה או מאתיים כאלה קשה להמשיך ולהתפעל. עד לפני עשרים שנה התגוררו במקצתן משפחות בדואיות מהאזור.
הנבטים היו הראשונים שפילסו את שבילי המדבר בהם אנו צועדים עתה. הם אלה שחצבו את מדרגות הסלע המשמשות אותנו גם עתה. הצמתים שאנו חוצים בדרכנו שימשו בימי קדם את נתיבי הבשמים. כאן פרקו שיירות שבאו מרחוק את מטענן היקר. כאן זכו הסוחרים למנוחה הגונה והחלפת בהמות משא ומרכב בטרם ימשיכו בדרכם.
ואז באו חולות ההיסטוריה וכיסו הכול. הנבטים נעלמו, נפוצו לכל עבר, נטמעו בעמי האזור. נתיבי הבשמים ננטשו. ערי הסלע המגולפות היו למאורות מדבר. רעש אדמה הבריח את אחרוני יושבי פטרה לפני 1,200 שנה. ומאז נשכח המקום ונודע רק מפי שמועות הבדואים עד שהאירופאים גילו אותו מחדש לפני כמאתיים שנה. הדבר היחיד שנותר זו מערת הקבורה העתיקה של אהרן הכהן במרומי ההר. זו הייתה שם לפני שהנבטים הגיעו והיא עודנה ממתינה שם הרבה אחרי שעזבו.
פרק ה'
שרידים של חלב ונרות
הגענו לקטע האחרון ועתה אנו משנסים מותניים לקראת ההסתערות הסופית אל פסגת ההר. כאן עוזבים אותנו אפילו החמורים. את החלק האחרון במסע אנחנו עושים ברגל. בדרך אנחנו חולפים על פני בור מים נבטי המספק היום מים עבור הבדואים הבודדים המתגוררים בראש ההר.
נושפים ומתנשפים אנחנו מגיעים למבנה המסויד לבן שבראש ההר. כתובת בערבית החקוקה בדלת מספרת כי את המבנה שמעל למערת הקבורה בנה סולטן מצרים בשנת 1495 למניינם והוא שופץ בשנית כמאתיים שנה לאחר מכן. במנעול דלת העץ העתיקה נעוץ מפתח כבד וישן.
בתוך החדר ניצבת מצבת הקבר מכוסה פרוכת ירוקה. שום סימן אינו מסגיר את העובדה שמדובר באתר בעל משמעות יהודית. הכיתובים כולם בערבית וספרי קוראן מונחים בקרן זווית. על המצבה עצמה חקוקים שמות שחרטו מבקרים יהודים במקום מלפני מאה ומאתיים שנה. השמות מוכרים: אברהם ארחו, בן למשפחה מפורסמת מחברון. מרדכי ב"ר אברהם כשתיל, צאצא של משפחת קסטל הידועה אף היא מחברון. ויש גם גרפיטי שהותירו "חכם משה נג'ארה, חכם יעקב נג'ארה וחכם אהרן נג'ארה" - כולם בני משפחתו של המשורר האלוקי רבי ישראל נג'ארה שחי בעזה.
בפינה הדרום מערבית של החדר יורד גרם מדרגות אל הקבר עצמו. ירדנו לשם מצוידים בנרות דולקים. בפנים, מתחת למבנה, "מערה בתוך מערה", מצאנו מסדרון מקומר שבקצהו שער ברזל פתוח ומאחוריו מצבת הקבר עצמה.
סביב שרידים של חלב ונרות. כאן התארגנו לתפילת שחרית נרגשת. אולי היה זה המאמץ הכרוך בהגעה למקום ואולי באמת הקדושה המיוחדת החופפת עליו אבל כאשר הקהל נעמד לברכת כהנים הורגשה אווירה מיוחדת שאין לתארה במילים. ספר התורה נשלף ממקום מסתורו וחתן בר מצווה שהגיע במיוחד מצרפת הרחוקה עלה לתורה.
לאחר מכן הוצאנו את גמרות השוטנשטיין שהוברחו מתחת לחותמו של עבדאללה וחגגנו ברוב שמחה סיום על מסכת עירובין. ואז התפזרנו איש-איש לקרן זווית, פתחנו ספרי תהילים קטנים, ולאורם של נרות רוטטים הצטרפנו לשרשרת הדורות של אלפי יהודים שבמקום זה ממש נשאו צקון לחש.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
