מה היא הזהות החב"דית ● בנימין ליפקין בטור חדש ב-COL
בנימין ליפקין
הזירה הפוליטית גועשת בימים האחרונים לנוכח כוונות של שרי הממשלה במשרדיהם השונים לייחד חלק מהמשאבים של השנה הקרובה לטובת חידוד הזהות הישראלית או היהודית (הביטוי המדויק של הזהות הזו אליבא דאותם שרים ראוי לדיון נפרד שאין כאן מקומו).
תוך כדי הנבירה בכותרות שעסקו בכך, הרשיתי לעצמי להרהר בדבר מילת המפתח הזו ששמה זהות. לכאורה זוהי מילה פשוטה, טריוויאלית, שאין אדם שאינו יכול לענות עליה.
מי אתה, נשאל כל אחד ממחוזות אנ"ש והוא עונה מיידית. אני חסיד חב"ד, נוקב בשם העיר או הכפר של מגוריו, מפרט את מצבו האישי והמשפחתי – והכול נראה חלק.
אבל חב"ד – כידוע לכולנו – "מאנט פנימיות" (תובעת פנימיות). זהו מטבע לשון שאותו טבעו רבותינו נשיאינו. המשמעות שלו היא, כדברי הרבי הריי"צ שניתן בהחלט לשייכם לנושא דברנו, שהזהות איננה רק מספר נעליים, או אם תרצו, מספר המגבעת וצורת ה'חץ' שבתקרתו.
(צילום אילוסטרציה: מוישי. א. למצולמים אין קשר לכתבה)
אמור להיות מאפיין ברור לזהות שלנו. המאפיין הזה איננו רק נגזרת של שורת מטלות שכולנו בעלי זכויות וחובות בהן: תפילה בסידור נוסח האר"י, הנחת שני זוגות תפילין מגיל בר מצווה, לימוד חת"ת ורמב"ם מדי יום, השתתפות במבצעים, נטילת חלק פעיל בהתוועדויות ועוד. כל הפרטים הללו תורמים בהחלט למכנה המשותף של כל אשר בשם חסיד חב"ד יכונה.
לי אין ספק שהזהות החב"דית אמורה להיות נשענת על פלטפורמה זהותית, בסיסית יסודית שהחכמה, הבינה והדעת חוברות אליה ומעצימות אותה.
מבחינת תפיסת העולם שעליה גדלתי אני, ובה אני משתדל לחנך את ילדיי, אדם שיכול לומר "אני חב"דניק, אני לא חרדי" – כמוהו כאדם שאין לו עניין לא בתורה הקדושה, לא בנביאים והכתובים, לא במשניות, לא בגמרא ולא בשולחן ערוך. הוא דבק בספרי החסידות ואין בלתם. ליתר הבהרה וחידוד, כמוהו כאדם שבוחר לאכול את החמאה בלבד, ללא הלחם.
עשרים שנה פחות אחד עשר חודשים אחרי ג' תמוז, דומני שהגיעה השעה לברר וללבן את הנושא הזה, לא להתעלם ממנו ולטפל בו כמו שמטפלים בצלקת שכולם תמימי דעים כי יש להסירה לצמיתות.
כי אם לא עכשיו – אימתי.
מאפשרים לכם לקבל
