הכתבה המדוברת ב'משפחה חסידית'. קטעים נבחרים
א.ש. רחלזון
כיתה מטופחת להפליא. מושקעת. ניכר בה כי יד אוהבת עיצבה את החדר שהפך לחמים, מזמין וידידותי לילדים הרכים. מקום שנעים לשהות בו עוד ועוד. ברוכים הבאים לתלמוד-תורה חב"ד ברחובות לכיתת 'אב' (ילדים מכיתות א' ב'). כיתה מאותגרת לחינוך מיוחד.
12 ילדים כבני 6-7 יושבים בשלוש קבוצות, לכל קבוצה שולחן נפרד. בראש אחד השולחנות יושב ילד נוסף, עוד לא בר-מצווה, המרואיין של ארבעת הילדים היושבים סביבו. תלמידים מכיתות 'אב' מראיינים ילד שבסך הכול גדול מהם בכמה שנים.
הילד הזה הוא בנו של שליח ובעצם שליח בעצמו. השאלות קולחות מפי הילדים והילד, השליח, רק ילד - לא יורה תשובות סתם כך. הוא חושב, מהסס, מחפש את המילים הנכונות, כאילו היה בוגר קורס לתקשורת, כאילו זה הראיון המי-יודע-כמה-שלו...
הילד, המרואיין – הוא אברהם-יעקב בנו של הגה"ח הרב מנחם-מענדל גלוכובסקי, משלוחי הרבי לארץ הקודש וחבר בית הדין של רבני חב"ד בארץ-הקודש.
אברהם-יעקב נכנס 'לדמות' המרואיין בקלות, וארבעת הילדים הם בתפקיד המראיינים. 'עסק' רציני, ראיון תמימותי, חסידותי, שובה לב, מרגש.
כמה זמן אתה שליח? – שואל הילד הראשון; כיצד אתה עוזר לאבא שלך בשליחות? מתעניין חברו לספסל הלימודים. יש לך חברים היכן שאתה גר? זה כיף להיות שליח? - הם שואלים, ואברהם-יעקב משיב בקול 'סמכותי', אחרי מחשבה, תשובות ענייניות ומנומקות. (לפעמים הוא זע בכסאו כבקי ורגיל...). כי הוא שליח, הוא מייצג את המשלח, והוא לא יכול להיתפס לא מוכן, כך חינכו אותו הוריו ומחנכיו...
את השאלה האחרונה - מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? – נחסוך מכם הקוראים, כי התשובה כמעט אוטומטית: הוא רוצה להיות שליח. רק יגדל ויהיה לאיש, רק תאמרו לו היכן, והוא כבר בדרך לשם...
לאברהם-יעקב, אם אתם בכל זאת שואלים, 'משנה סדורה'. הנה חלק מתשובותיו.
"תראו", הוא משיב לילדים, "אני שליח כבר 12 שנה, ובעצם מיום שנולדתי. נולדתי לתוך השליחות של הוריי שנשלחו על-ידי הרבי מארצות-הברית לארץ-ישראל לפני כ-35 שנים.
אברהם-יעקב מתייחס לשאלה - האם קשה לו להיות שליח ברחובות, והוא משיב בכנות, בגילוי-לב ובתמימות האופיינית לו, כשהוא 'מפרגן' לחברו - בנם של השלוחים בישוב 'בני-עייש', לבית קרניאל:
"כשאתה יודע שהרבי הוא זה שעומד מעליך, ועוזר לך, אז לפעמים יש קשיים במקומות שאין לך חברים, אבל אתה יודע שהרבי איתך. לי למעשה", מגלה אברהם-יעקב, "אין את הקושי הזה, משום שגדלתי בקהילת חב"ד ב'רחובות' ויש לי הרבה חברים חב"דיים.
"אבל קחו לדוגמה את חברי מנדי קרניאל – מאוד קשה לו. הם שלוחים כאמור, בבני עייש, משפחתו הם החב"דניקים היחידים ביישוב, ולפעמים – כך הוא סיפר לי – קשה לו, אבל תמיד כשהוא מסתכל על תמונתו של הרבי וחושב 'הנה הרבי לידי, הרבי עוזר לי, הרבי מסתכל עלי', יש לו בעצם יותר כוח" (נאום ילד בן 12 כזכור...).
ואברהם-יעקב מסיים להרצות את 'משנתו': "מצד אחד, זה יכול להיות כיף להיות שליח, כשאתה משמש כ'דוגמה חיה'. לפעמים זה קשה, צריך לעמוד בניסיון ולהיות חזק. גם בזה הרבי מסייע לנו!".
ההשקעה מאחורי הראיון
השאלות הללו, לשליח בן של שליח, הנשאלות מפי ארבעת הילדים הרכים, שובות את לבך. הם שואלים ורוצים תשובות אמיתיות, מתעניינים, משל גם הם רוצים להיות שלוחים והם תוהים, בקול, איך מה והיכן, הופכים להיות שליח של הרבי, מה הן ההכנות הנדרשות, כיצד מצטרפים לרכבת השליחות הדוהרת, בדרך לגאולה.
הנושא מרתק אותם וניכר כי מישהו הכין אותם לראיון הזה, החדיר בהם את העניין הכל-כך מרכזי בחיינו-חייהם – היציאה לשליחות.
המישהו הזה, היא בעצם מישהי, שסיפורה שזור בכיתה המיוחדת הזו שכל כולה עסוקה בהם, ברווחתם, בקידומם, בשילובם לכיתות הרגילות. הראיון עם השליח הצעיר הוא לא מובן מאליו, הוא פרי עבודה קשה, סיזיפית, של המורה הגב' ניצה אוחנה, יחד עם צוות שלם שעוד נחזור אליו בהמשך.
הגב' המורה-לחינוך-מיוחד ניצה אוחנה, היא המרואיינת המיוחדת שלנו הפעם. היא זו המעצבת את חינוכם של הילדים בעלי קשיי למידה והתנהגות שונים, המפריעים להם להתרכז בשעת הלימוד ולהיות כיתר הילדים. היא זו שהביאה ומביאה אותם לפסגות בלתי נתפסות, כפי שיעידו בהמשך 2 משפחות לילדים שהתחנכו בכיתה המיוחדת הזו והצליחו, לאחר שכמעט והתייאשו...
רבע מורה לתלמיד...
אם תרצו, זהו סיפור הצלחה מרשים כזה הנלמד בבתי הספר לחינוך מיוחד: כיתה מיוחדת של ילדים עם ליקויי למידה שונים, עם קשיים המציפים אותם ומפריעים להם להיות כיתר התלמידים הרגילים, אשר לבסוף משתלבים בכיתות הרגילות, ולפעמים עולים עליהם ברמת הלימודים.
אבל ההצלחה הגדולה הזו לא מובנת מאליה. היא פרי עמל של שנה שלמה, מרגע לרגע, משעה לשעה, מיום ליום, בסבלנות אין-קץ, תמיד בחיוך, בשימת-לב מיוחדת. כי את הילדים המיוחדים הללו צריכים ללוות כמעט באופן אישי, בכל רגע נתון, גם לאחר שיסתיים יום הלימודים בתלמוד תורה, כאשר הילדים בביתם. לכן הכיתה שלהם היא קטנה, בת 12 תלמידים בלבד.
בשורות הבאות יספרו – כל אחד בתורו – על העבודה המאתגרת עם הילדים הללו שבסופו של התהליך, כאמור, הם משתלבים בכיתות הרגילות.
כל המרואיינים לכתבה הזו – מנהל התלמוד-תורה, המורים, המשפיע, היועץ המקצועי של הכיתה המיוחדת הזו, וכמובן ההורים – העלו על נס את מסירותה והשתדלותה של הגב' אוחנה, שללא דרבונה, מסירותה ואחריותה, ספק אם הייתה כיתה זו מגיעה לתוצאות והישגים כפי שהינם היום, עם סיום שנת הלימודים.
"אין ילדים רעים"...
את סבב הראיונות פתחנו עם 'המלמד' של הכיתה, הרב מנחם שאער. "אני משמש כ'מלמד' בתלמוד תורה כבר כמה שנים, ובתחילת שנה זו הוצע לי ללמד את הכיתה המיוחדת הזו", הוא פותח.
"תחילה חששתי, שכן עד אז מעולם לא לימדתי כיתה כזו מיוחדת והכניסה לכיתה ביום הראשון לוותה ברגשות מעורבים. מצד אחד – האתגר הגדול בלחנך סוג כזה של תלמידים, ומהצד השני הקושי ואי-הוודאות שבדברים".
אבל מהר מאוד נוכח הרב שאער לדעת שבעבודה קשה ובשימת-לב מיוחדת לכל תלמיד ותלמיד ראה ברכה בעמלו. ההצלחה האירה לו פנים.
"ההפתעה שלי הייתה גדולה הן מהתלמידים והן מההורים שעמדו איתי בקשר כל הזמן, וסיפרו על השיפור שחל בבנם. הקשר עם ההורים חיזק והמריץ אותי מאוד, דבר שסייע גם לילדים עצמם.
"צריך להבין", אומר הרב שאער, "שכיתה כזו היא מיוחדת בכך שכל תלמיד צריך לקבל את תשומת הלב הראויה לו, ממש ליווי אישי. כל ילד צריך להיות מאותגר".
הרב שאער מספר על תלמיד אחד שנפלט מ-3 מוסדות חינוך עד שהגיע אליהם.
"מראש הזהירו אותי כי מדובר בתלמיד לא פשוט ועלי לכלכל את צעדיי איתו בתבונה.
"המחנכים שהיו לו בעבר לא נתנו לו סיכוי. 'הוא ייפלט גם מהתלמוד תורה שלכם', אמרו. חששתי", אומר הרב שאער בגילוי-לב, "אבל לא וויתרתי. אין ילדים רעים, חלילה, יש ילדים שרע להם".
בסופו של דבר הסובלנות עם הילד הזה הצליחה למעלה מן המשוער. משחזר הרב שאער:
"לכל ילד יש את הנושאים הקרובים לליבו, לפעמים הם כל עולמו. חיפשתי נקודה שמאוד חשובה לו ומצאתי אותה: לילד היה חשוב מאוד לגרום נחת-רוח להוריו, להביא בימי שישי את ה'דף קשר' בליווי הערה אחת טובה של המורה על התקדמותו בלימודים, הנהגתו הטובה, ומומלץ בעצם על שניהם...
"אותו ילד היה מוכן לעשות הכל, כל מה שיידרש ממנו בהנהגה ובלימוד, והעיקר - לזכות בדף קשר 'חיובי' מבחינתו, לגרום להוריו נחת-רוח אמיתי. החלטתי", אומר הרב שאער בחיוך, "ללכת על הנושא הזה וב"ה ראיתי תוצאות מדהימות.
"הילד הזה", אומר הרב שאער בסיפוק, "לא רק שהשתלב בתלמוד תורה ולא נפלט ממנו, הוא הפך לתלמיד מצטיין, ממובילי התלמוד-תורה"...
הגיעו להישגים הכי גבוהים
משפיע בית-הספר הרב חיים ועקנין, הוא דמות נערצת בתלמוד תורה, התורמת רבות לאווירה החסידית של המוסד.
הרב ועקנין מספר על הערך-המוסף של הכיתה המיוחדת הזו לפי ראות עיניו: "תמיד כשאני נכנס לכיתה הזו, אני מבחין מייד ברצינות בה הילדים מקבלים את דבריי. מתעניינים, רוצים להבין, 'רעבים' למדע".
כאשר הגיע הרב ועקנין לתלמוד תורה, חש כי בכל המבצעים שנערכו לכלל התלמידים, היו משתתפים כמובן גם חברי הכיתה הזו. "אבל הרגשתי כי הם נסרכים אחרי כולם. בתחילה חשבתי שכך צריך להיות. כיתה מיוחדת, לא?...
"כאשר הגיעה המורה ניצה", כך המשפיע, "השתנו פני הדברים עד לבלי היכר. הכיתה הזו הגיעה להישגים טובים. לפתע לא לקחו את הכיתה הזו כמובנת מאליה, עד שמבין המצטיינים מכל התלמוד-תורה בלטו חברי הכיתה הזו. יתרה מכך: במבצע מסוים השיגה הכיתה את ההישגים הגדולים ביותר מכל התלמוד-תורה!".
והמשפיע הרב חיים ממשיך: "אחד הדברים שהמורה ניצה שמה עליהם דגש, היא 'גאוות היחידה', הקשר הבין-אישי בין הילדים עצמם. פעם אחת הציקו כמה תלמידים מכיתה גבוהה לאחד הילדים בכיתה, וחבריו יצאו להגנתו.
"בהפסקה ניגשו למחנך של הילד המציק, וסיפרו לו על התנהגותו. המורה כמובן טיפל בדברים ולא שכח לציין את הערכתו אל התלמידים שבאומץ רב באו להגן על חברם.
"נכחתי בעוד מקרה", נזכר הרב ועקנין, "לפני היציאה לטיול. אחד הילדים עדיין לא הגיע לבית הספר וכמה תלמידים ביקשו להמתין לו. הם לא רצו שחברם יפספס את הטיול הזה. ראיתי את האכפתיות לחברם".
להתייעץ עם הגורמים המקצועיים
מנהל בית-הספר הרב אמיר הרץ נוגע בנקודה כאובה, שייסודה בטעות בהצגת הדברים מצד חלק מההורים, עד כדי וויתור מצדם שבנם יתחנך בכיתה המתאימה לו, למרות שהנהגה זו תתנקם בילד ובהורים לעתיד.
רשות הדיבור לרב הרץ: "היום יש פתיחות רבה בטיפול בילדים עם לקויי למידה, קשיים בתקשורת, הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות. כמו בהרבה מוסדות חינוך, הקמנו כיתה מיוחדת, כיתת אב, לילדים הסובלים מקשיים אלה.
"בכיתה הזו - המונה מספר תלמידים מצומצם – זוכה כל תלמיד לטיפול פרטני, כמעט לליווי אישי, עם שימת-הלב הראויה לליקויו".
אבל המתכון הקריטי להצלחה, לפי דברי הרב הרץ, הוא שיתוף הפעולה בין ההורים לתלמוד תורה ולמחנך הכיתה. "ההורים צריכים להיות אמיצים כלפי הילד שלהם, לשים לנגד עיניהם את הילד עצמו, מה הוא צריך לטובת השתלבותו בכיתות הרגילות, ולא ללכת שבי אחר סטיגמות שגויות", אומר הרב הרץ.
"חשוב מאוד לעמוד בקשר עם הדרג המקצועי, ולהתייעץ אתו מהו סוג הטיפול הנדרש לילד. כיתה קטנה אינה הפתרון לכל סוגי הבעיות, ישנם ילדים הזקוקים דווקא לפתרונות אחרים...".
הרב בנימין קטורזה, מחנך כיתה ו' (כיתה רגילה), השתלב אף הוא יחד עם תלמידיו בפרויקט הנפלא הזה.
מספר הרב קטורזה: "תלמידי כיתת האב לומדים שורות תניא בעל-פה ושלושה ילדים מכיתה ו' מלווים כל ילד וילד. 2 תלמידים מסייעים לו ללמוד ולשנן, הילד השלישי בוחן אותו ורק באישורם עובר התלמיד למחנכים. הם בוחנים אותו שוב ומתגמלים אותו בפרסים".
הרב קטורזה אומר כי התועלת החינוכית בפעילות הזו היא ל-2 הצדדים. התלמידים הצעירים לומדים לרכוש להם חברים ללמוד עימם, ואילו תלמידי כיתה ו' לומדים כיצד לעזור לזולת.
היועץ המקצועי של כיתת-האב ר' אריה אשדת, מעלה על נס את הנהלת התלמוד-תורה והמחנכת הגב' ניצה אוחנה, על הפתיחות וההשתדלות בייסוד כיתה מיוחדת כזו לרווחת הילדים המתקשים להשתלב בכיתות הרגילות.
"היו זוג הורים שהתקשו להשלים עם העובדה שהבן שלהם, שהיה זקוק לחינוך מיוחד, ילמד בכיתת האב", אומר ר' אריה. "הסברתי להורים כי הלימוד בכתה הרגילה לא רק שלא ייתן לילד כלום אלא בעתיד הדבר יתנקם בו ואז יהיה קשה שבעתיים לטפל בבעיותיו".
ההורים השתכנעו, הילד השתלב בכיתת האב, וההורים נכחו לדעת עד כמה השתפר בנם לבלי הכר. בסופו של דבר, המגמה לשלב את הילד בכיתה רגילה, לשמחת הוריו ומחנכיו.
כמו מלך, כמו בן יחיד
כדי להתרשם מכלי ראשון על ההצלחה הגדולה שבכיתת-'אב', פנינו לגברת מרים סבהי, ולגב' ענבל קורקוס שלהם ילדים שהתחנכו בכיתת האב. מספרת גברת סבהי: "כאשר היה בננו כבן 12 הרגשנו שיש לו קשיים בהתפתחות שלו בהתחשב בבני גילו, והחלטנו לפנות לייעוץ מקצועי.
"בו'ועדת ההשמה' שבחנה את הילד, הגיעו למסקנה כי יש לילד עיכוב שפתי המקשה עליו לדבר וליצור קשר עם חבריו. הילד טופל ב'ריטלין' והשתלב, פחות או יותר, עם חבריו. באותה תקופה גרנו באלעד".
משפחת סבהי עברה לרחובות והחליטה להכניס את ילדם לכיתת-האב בתלמוד תורה, מבלי לספר למורה על בעיותיו והמתינה לראות כיצד הוא ישתלב בכיתה.
מספרת גברת סבהי: "עברו כמה שבועות, והמורה לא 'מתלוננת' על הילד. הדבר הזה היה מוזר בעיניי, וביקשתי להיפגש עם המחנכת ולספר לה על הקשיים של בני".
הדברים ששמעה גב' סבהי מהגב' אוחנה הפתיעו אותה: "לאחר ששמעה על בעיותיו של בני, היא אמרה כי היא הבחינה אמנם שהילד לא שקט, וכי יש לו הסחת דעת והוא מתקשה בלימוד, אבל מכאן ועד לטיפול בריטלין על בסיס קבוע הדרך רחוקה!".
הגב' סבהי מציינת כי לדעתה השינוי שחל בבנה נובע מהתנהגותה של המחנכת אליו: "היא מאוד אימהית לילדים, חמה לכל ילד כאילו הוא בנה היחיד. מצאתי אוזן קשבת אצל המורה ניצה, וכל בעיה שנתקלתי בה בקשר לחינוך הילד וכיצד לנהוג בו היא סייעה, עודדה והמריצה, ובהזדמנויות רבות אף הקדישה את שעות אחר-הצהריים שלה לטובת הילד.
"אני בטוחה שהמסירות של גב' אוחנה סייעה מאוד להשתלבות בני בכיתה ובחברה".
הגב' ענבל קורקוס שגם לה, כאמור, יש ילד הלומד בכיתת האב, מספרת:
"הילד שלי אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז, בהיפר-אקטיביות, ונהג לסכן את עצמו. הוא לא הצליח להשתלב עם הכיתה, ברח באופן קבוע מבית-הספר והתקשה לקום בבוקר. הילד היה חסום רגשית, מיעט לדבר, וכשהחל ליטול ריטלין באופן קבוע – הדרדר מצבו עוד יותר. היינו אובדי עצות".
כאשר הילד התנגד ללכת לבית הספר באופן נחרץ, החליטה גב' קורקוס למצוא לילד מסגרת מתאימה. בסופו של דבר הוצע להם להעביר את הילד לתלמוד-תורה ברחובות, לכיתת האב. משפחת קורקוס שגרה באותה תקופה בבני-ברק, החליטה לעבור דירה לרחובות למען חינוך הילד[ים].
את השיפור העצום שחל בבנה בכיתת האב, מספרת גב' קורקוס, בהתרגשות גדולה כשהיא לא מסתירה דמעותיה: "כבר בפגישה הראשונה של בני עם המורה ניצה היה חיבור מיוחד. היא התייחסה אליו כאילו היא מכירה אותו משנולד, היא הרעיפה עליו שבחים ואהבה, ונתנה לו תחושת שייכות, שהוא חלק מהכיתה, שהוא רצוי. הוא הרגיש שהוא כמו 'מלך', בן יחיד".
אם בתחילה התקשה הילד ליצור קשר עם חבריו ולשחק איתם, לאחר הטיפול המסור שקיבל בכיתה הוא רכש חברים חדשים, הזמינם הביתה אחר הצהריים והוזמן אליהם. הילד החל לפרוח, שמחת החיים חזרה אליו והוא היה מאושר.
כן, ויש לה מסר להורים: "אם אתם מרגישים בעיה מסוימת בהתפתחות ילדכם אל תטמנו את ראשכם בחול, כי לכשיגדל – בעיותיו יהיו גדולות יותר, וקשות לטיפול. המעבר לכיתה המיוחדת יתן לו את הכלים המתאימים להשתלב בכיתה ריגלה.
"אצל הבן שלנו", היא מסיימת בהתרגשות, "זה עבד. אין שום סיבה שבעולם שהדבר הזה לא ישפיע גם על ילדים אחרים בדרגות שונות של לקויות".
להשתלב בצבא השלוחים
אנחנו חוזרים לראיון שפתחנו בו, בין ארבעת התלמידים מכיתת-האב, לבין השליח הצעיר אברהם-יעקב גלוכובסקי.
לקראת סוף הראיון, הגיע תורו של "המרואיין" אברהם-יעקב לשאול את ארבעת ה'מראיינים': "האם גם אתם רוצים להיות שלוחים של הרבי?"
העיניים של ארבעת התלמידים נצצו, כאילו ציפו לשאלה הזו, להזדמנות לומר שגם הם רוצים להיות שלוחים. בטח, הם השיבו במקהלה. למה לא?
ואנחנו, שלמדנו היום פרק בחינוכם ובעיצובם כבנים חסידיים, בטוחים שעוד נשמע עליהם רבות ונצורות והם ישולבו, בעזרת-ה', בצבא השלוחים של הרבי, רק שבנקודת הזמן הזו לא ברור לנו להיכן יישלחו.
אבל כשתגיע השעה היעודה, הם יהיו שלוחים מצליחים. החינוך שקיבלו וימשיכו לקבל – יוביל אותם למימוש משאת נפשו של כל חב"דניק מצוי, להיות שליח של הרבי ולקרב את הגאולה, תיכף ומיד ממש.
אנחנו מאמינים להם!
מאפשרים לכם לקבל
