מאמר נפלא שכתב הרב יוסף קרסיק שי', בגליון בית משיח 442, עם מקורות, ועם עוד טעמים ומנהגים מרתקים על פי החסידות סביב נושא של שניים מקרא ואחד תרגום.

שמעתי על חסיד אחד שהיה בעל קורא, ולכן קרא עוד פעם ברצף וכו'
הרבי שהבחין בכך אמר שמו"ת הרי זה מן התורה, ואפילו אם זה מדרבנן
הרי חמורים וכו'

מה כדאי לעשות בשביל להרגיל את עצמינו לקרוא 2מ1ת

יש ספר שלם של הרב לאופר מקרית מלאכי שעוסק בנושא זה ומביא גם את מנהגי חב"ד

כל השאלות הנ"ל מובא עליהם תי' ממש אחד על אחד בהל' שבת לאדמוה"ז

לפני שמעלים כזה נושא חשוב

כשנים מקרא ואחד תרגום -

בואו וניתן שבח והודיה להרה"ח ר'

שמואל שי' לאופר (נה"ח) שהוציא

בשנת תשמ"ט ספר שלם

הנקרא "אוצר שמו"ת" (בהוצאת

המחבר) אשר זכה להסמותיהם של

רבני חב"ד.

משפחת לאופר - 08-8502612

בברכה והוקרה

לומר זאת מיד אחרי מנחה ער"ש ו/או לסיים זאת אחרי מעריב.
או לחילופין לקום מוקדם בשבת בבוקר ולומר זאת.

שו"ע מפורש - שניתן לומר שמו"ת בכל דרך שרוצה ובלבד שקודם התרגום יקרא פעם אחת מקרא.

huts mize harei ze mefurash beshulhan aruh admor hazaken veod kotev haari zal shehakria shel shnaim mikra hen hem hakelim sheal jadam adam zohelekabel hearat shabat bemikve

עיין ערך שניים מקרא ואחד תרגום באנציקלופדיה לבית ישראל בעריכת הרב רפאל הלפרין: "ויש הקוראים תחילה פעמיים מקרא עד סוף עניין או עד סופה של פרשה פתוחה או סתומה, ואחר כך קוראים את התרגום".

ואולי יתן מישהו מקור וציטוט מדוייק שמותר לומר ברצף פעם ועוד פעם הפרשה ואחרי זה התרגום ברצף.

האם יש עניין להחמיר בזה לא לומר ברצף?

אולי הכוונה הייתה שקריאת התורה לא נחשבת בשמו"ת.

האם ההערה הייתה על הרצף?

ומה כותבים בנוגע לומר ברציפות הפרשה פעמיים ואח"כ התרגום?

מאחרי קריאת התורה של שבת מנחה של אותו פרשה מותר להתחיל לומר לפי דעה אחת שמו"ת כך שאפשר לומר כל השבוע ולא חייבים דווקא לומר כשרעבים ומתים מעייפות ברכבת חזור ממבצעים אחרי שהתוועדו כל ליל שישי..

אם מישהו היה מנסה לעשות כל ההוראות והמנהגים וההידורים כו' וכו' לא היו מספיקות לו 24 השעות ביום, וכנראה במוחש לאלו שמנסים, ומעשה רב שלא היה טובל במקווה כל בוקר ואכמ"ל.

לא כל האתרים במועדפים שלי דומות אצל כל אחד אע"פ שהתוכנות במחשבים דומות מאוד, יש ההלכה ומנהג ישראל תורה היא כו' אבל לא כל קנייטש צריכים כל בית ישראל בבחינת גזירה שאי אפשר לעמוד בה ואכמ"ל.

כובע וחליפה אינו מדאורייתא ולא מדרבנן ואפילו לא מנהג ולא מצאתי כתוב באיזהו מקומן או שנאמר באיזה זמן שצריכים ללבוש כובע וחליפה ואין זה אלא "בנוסף" שיכולה להשתנות - בעיירה ליובאוויטש לא היה אפילו תמים אחד בתומכי תמימים שבהחצר של הרביים שלבש כובע מהסוג שלובשים אנו היום.

הגזימו בחיצוניות ובדברים לא חשובים, ושכחו על האל"ף-בית ועל הדברים החשובים.

בבחרותי ב-770 יצתה השמועה שאם לא אומרים בטעמים לא יצאו ידי חובתן. מה זה עשה? שחלק לא אמרו בכלל, או כי לא ידעו טעמי המקרא או כי זה לקח יותר מדאי זמן.

מי המציא הלכה זו? הבעלי קורא בגאוותן, ובטיפשותן שכולם חייבים לעשות כמוהם.

בספר הנ"ל של הרב לאופר מובא הטעם לקריאת השמו"ת בטעמיהם. נראה לי שהוא מדייק את זה מלשון אדה"ז (הספר אינו תחת ידי עתה), על כל פנים הכוונה היא רק למי שיכול, וכמובן שאחד שלא יודע טעמים צריך לקרוא בלי טעמים.
ואגב, לגבי הכותרת שנתת: באותו מקום הוא כותב שאת התרגום אין לקרוא בטעמים.