דרישות הרבי בעבודת ה' גדולות משל אדמו"ר הזקן ● מאמר
הרב יקותיאל גרין
מחבר באור התניא משכיל לאיתן
וסדרת הספרים חסידות לעם
"בכל דרכיך דעהו"
במשלי (ג,ו) אומר שלמה המלך "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וכתב המצודת דוד: "בכל עניניך דע את ה', רוצה לומר, תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא בדבר תועלת לקיים דבר ה', ואז הוא יוליכך באורח מישור ותצליח בה". את חשיבותו הכללית של ענין זה, מביעה הגמרא (ברכות סג,א) באומרה: "דרש בר קפרא, איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה? 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך'" - הוה אומר, שלפנינו לא סתם הנהגה טובה, אלא הוראה בסיסית בעבודת ה' "שכל גופי תורה תלויים בה".
ואצין, שבמכתבו של הרבי אלי (מכ"ב אייר תשכ"א), בהיותי בחור ישיבה, כותב לי הרבי בין השאר את הדברים הבאים: "במענה למכתבו בו שואל כיצד עליו להתנהג, מבואר בכמה מקומות, שהשם דתורתנו תורת חיים הוא מלשון הוראה, ובחיי היום יומים פשוטו בעולם הזה, וכמפורטים הענינים בתורה בכלל ובשלחן ערוך בפרטיות, וכלל גדול בתורה הענין דבכל דרכיך דעהו, וכמבואר בהלכות דעות להרמב"ם ובטור ושלחן ערוך סי' רל"א עיין שם" - מכתב שבו הרבי מציג במפורש את הענין של "בכל דרכיך דעהו" כ"כלל גדול בתורה".
אדה"ז בשלחן ערוך ובתניא
בשלחן ערוך של אדמו"ר הזקן (קנו,ב) מובא: "וכשעושה מלאכה או נושא ונותן, לא תהיה כונתו אלא כדי למצוא צרכי הגוף כדי שיוכל לעבוד לבוראו כמו שכתוב בכל דרכיך דעהו וגו'". ובמראה מקום הכתוב בהמשך הדברים הנ"ל (בפנים השלחן ערוך, וכנראה נכתב על ידי אדמו"ר הזקן עצמו) מובא: "ועיין מזה באבות דרבי נתן פרק י"ז ובשמונה פרקים לרמב"ם פרק ה'".
ובתניא, אגרת הקדש סוף פרק יח, דורש אדה"ז מה"בינוני", ש"הגם שלא יוכל לשלחה (= את התאוה של הנפש הבהמית) לגמרי מלבו", שהרי אינו כצדיק הגמור שהפך את התאוה לקדושה, וכן אינו כצדיק שאינו גמור שמגרש את הרע מלבו עד שהוא בטל בששים במאה או באלף (כמבואר בלקוטי אמרים פרק י' וב"משכיל לאיתן" שם). "על כל פנים" (עליו להשתדל ולהעתיר תפילה לה') ש"תהיה היא (התאוה של הנפש הבהמית) מוסתרת בבחינת גלות ועבדות לעקרת הבית גברתה, להשתמש בה לדברים הכרחים לה לבד כאכילה ושתיה כדכתיב "בכל דרכיך דעהו". וציין על זה הרבי ב"רשימות": "כדכתיב בכל דרכיך דעהו" - משלי ג,ו. ועיין ברכות סג,א. והאריך בזה הרמב"ם ביד החזקה הלכות דעות סוף פרק ג', ו"בשמונה פרקים" פרק ה'.
נוסיף, שהבעש"ט בהתיחסותו לענין זה (כמובא בצואת הריב"ש אות קמ ובאור תורה למגיד עה,ב). הנה, לאחר הבהרתו הכללית, באמרו: "..בכל דרכיך דעהו, כפשוטו, בכל המעשים שאתה עושה אפילו דברים שהם צרכי האדם הגשמיים, בכולם דעהו, יהא כונתך לשם שמים". הוא מוסיף ואומר: "נמצא, כי בזה יכול האדם לעשות פשרה בין היצר הטוב ובין היצר הרע. כי שניהם נהנים ממעשיו. כי הוא אוכל ושותה ומתענג (וכן בשאר דברים גשמיים) כרצון היצר הרע. וגם עושה רצון היצר הטוב, כי כל מעשיו לשם שמים" - והנה, מסיום דבריו עולה, שגם הוא, אינו מיחס את העבודה שבבחינת "בכל דרכיך דעהו" לצדיקים דוקא, אלא למי ששני היצרים מפעמים בקרבו. ונראה שגם ההדרכה הניתנת בתניא באגרת הקדש הנ"ל לבינוני, היא ממש בדרך זו שהבעש"ט מתארה.
שכל מעשיו יהיו לשם שמים
באבות דרבי נתן יז,ז (שבשלחן ערוך של אדה"ז מפנה לעין שם), מובא: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים, לשם תורה, שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" - הוה אומר, שהמשמעות של הפסוק "בכל דרכיך" דעהו" (על פי הפשט) היא, ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים".
ונצין, שלענין של "בכל דרכיך דעהו" (המוזכר בקצרה באגרת הקדש הנ"ל ובשלחן ערוך של אדה"ז שהבאנו לעיל), מקדיש המחבר בשולחן ערוך את כל סימן רלא (שכאמור לעיל הרבי הפנה אותי במכתבו לעין בו). ובין השאר מובא שם: ".. וכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך כדכתיב בכל דרכיך דעהו ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים. שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה.. יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו.." - ונראה, כי בנוסף לענין ההלכתי המוצג לפנינו, גם מדברי השלחן ערוך הללו ניתן להבין, שהאמירה של חכמים "כל מעשיך יהיו לשם שמים", באה בעצם רק לבאר את הכתוב בפסוק "בכל דרכיך דעהו" (ולא להביע ענין נוסף). [ונצין, שבהערה המובאת ב"שיעורים בספר התניא" על אגרת הקדש הנ"ל, כותב הרבי, שהנאמר בתניא אודות "בכל דרכיך דעהו" "הוא כפסק השלחן ערוך אורח חיים סימן רלא באריכות" - ובהתאם מובן, שגם את המבואר בתניא, יש לראות כ"דין" המחיב את כולם, ולא רק כהנהגה יפה מיוחדת שהיא ממידת חסידות.]
נוסיף שגם הרמב"ם (בהלכות דעות סוף פרק ג') שהרבי מפנה "רשימות" לעין בו, בסיימו נושא זה כותב בסגנון דומה: "..ציוו חכמים ואמרו 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', והוא שאמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו'.." - והנה, אף שבדבריו ניתן להבחין בהתיחסות לשני ענינים, למה שציוו חכמים ולמה שאמר שלמה (במשלי), נראה, שבאופן כללי, גם לדעתו שני הביטויים הללו ("וכל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו") מביעים את אותו הענין.
*
כביטוי של אהבת ה':
הרמב"ם ב"שמונה פרקים" סוף פרק ה' (שגם אדה"ז בשלחן ערוך וגם הרבי ב"רשימות" מפנים לשם), לאחר שמתאר בהרחבה את הכונה הנדרשת מהאדם בעשית צרכיו הגשמיים, הוא מסים: "..וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו, באמרו 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. רצה לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה לאהבת ה' יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר 'בכל דרכיך דעהו'.. והוא אמרם בצוותיהם 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'..".
מדברי הרמב"ם הללו עולה, שהכונה הרצויה הנדרשת מהאדם בעשית צרכיו הגשמיים, אינה נכללת רק בהגדרות של "בכל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו",אלא יש לראותה גם בגדר של "אהבת ה'. ונראה, כי גם אדה"ז באגרת הקדש הנ"ל, בהבהירו, שעשית הדברים הגשמיים באופן של "בכל דרכיך דעהו" מבטאת את מצב העבדות והגלות של תאות הנפש הבהמית לאהבת ה' המוסתרת של היהודי כאשר האדם מביאה לגילוי רב, הוא מקשר בעצם במפורש את הענין של "בכל דרכיך דעהו" לאהבת ה' (כרמב"ם ב"שמונה פרקים).
העבודה בעניני הרשות
בהתיחסותו לנושא שלפנינו, מבהיר הרבי בלקוטי שיחות יא 69, שבדרך כלל נחלקים עניני הבריאה לכמה סוגים:
א. עניני קדושה - שהעבודה בהם היא באופן של "עשה טוב".
ב. ענינים רעים ודברים אסורים (טורי דפרודא) - שהעבודה בהם היא באופן של "סור מרע".
ג. עניני הרשות, ובהם שני אופני עבודה:
האחת, העבודה שבה נדרש מהאדם "קדש עצמך במותר לך". והשניה, להעלות את עניני הרשות לקדושה, על ידי "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".
*
"דירה לה' בתחתונים":
בלקוטי שיחות (ח 108 טו 245), בהבהירו פרט זה בעבודת ה', מביע הרבי את הדברים הבאים:
רז"ל אמרו, כי "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". ובירידת הנשמה למטה למלא משימה זו, מתעלה הנשמה למדרגה עליונה, הרבה יותר גבוהה ממצבה הקודם. בתניא, בלקוטי אמרים פרק ל"ז מבואר בהרחבה, שה"דירה בתחתונים" נעשית בעיקר על ידי המצוות המעשיות (ולא בלימוד התורה). ובמישור הרחב יותר, יש לומר, שהבירור והזיכוך הנעשה בכח המעשה עצמו שבאדם על ידי דברי הרשות, נעלה יותר מהבירור הנעשה בדבר שכל כולו מצוה. שכן, בעבודת ה' שבבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", נעשית הדירה לה' יתברך "בתחתונים ממש".
מדרגה אחת או שתים?
לעיל, בתחילת דברינו העלינו, שהמשפט "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (שנאמר באבות ב,יב), מבהיר את המשמעות של "בכל דרכיך דעהו" (שנאמר במשלי) כפי שנראה להסביר בדרך הפשט, כך שיש לראות את שני הפתגמים הללו כענין אחד.
והנה, מסגנון ההתיחסות לפתגמים הללו בלקוטי שיחות הנ"ל שהבאנו בקטע הקודם (יא 69, ח 108 טו 245) נראה לכאורה, שהרבי מתיחס אליהם כאל שני פרטים שונים (אף שאינו מפרט את ההבדל שביניהם). אולם נסב את לבנו לכך, שבשלשת המקומות הנ"ל, במראה המקומות שבשולי הגליון, ישנה הפניה לטור ושלחן ערוך סימן רלא, שמסגנון ההבעה שם באופן כללי, נראה, שהם דוקא כן ענין אחד.
נצין, כי בשיחות רבות (כגון, לקוטי שיחות ג 907 הערה 37 ו 155 טו 361 כה 135 לא 20) וכן במאמריו (כגון, סה"מ מלוקט ב-עט ב-קסג ג-רד) הרבי מדיק לומר, שבפרטיות יותר, שני פתגמים אלו בטאים שתי בחינות שונות בעבודה. כשלמעשה, את הציווי של חז"ל (המופיע במשנה) שאמרו "כל מעשיך יהיו לשם שמים", יש לראות, כהכנה לעבודה שבבחינת "בכל דרכיך דעהו" (שאמרה שלמה במשלי) שהיא עבודה נעלית יותר. נוסיף, שעל פי הבחנה זו, מובא בלקוטי שיחות ג-907 הערה 37:
על פי הנ"ל, יובן מה שהרמב"ם (בהלכות דעות סוף פרק ג' ובשמונה פרקים סוף פרק ה') והטור ושלחן ערוך סימן רלא הביאו את שתי הלשונות, 'כל מעשיך יהיו לשם שמים' ו'בכל
דרכיך דעהו', שאין זה כפל הלשון, כי אם שני ענינים הם. ובזה יומתק, גם מה שהרמב"ם הקדים את מאמר המשנה (מאבות ב,יב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" למאמר הכתוב (במשלי) "בכל דרכיך דעהו", דלכאורה צריך היה להקדים את מאמר הכתוב וכסדר המוזכר בטור ושלחן ערוך. לפי שסדר העבודה צריך להיות מהקל אל הכבד, מקודם 'לשם שמים' ואחר כך 'בכל דרכיך דעהו'".
נצין, כי לאור גישה זו, מובאת (בסה"מ מלוקט ב-עט הערה 23) ההערה הבאה: "צריך עיון קטן, שבשלחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים קנו,ב השמיט רבנו את המשפט 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', אבל הוא מצין בפנים לעין באבות דרבי נתן פרק יז בשמונה פרקים לרמב"ם פרק ה'. שבשני מקומות אלו, 'כל מעשיך לשם שמים' מקושר עם 'בכל דרכיך דעהו' (הפרט שמזכירו אדמו"ר הזקן שם בשלחן ערוך קנו,ב).
והנה, כדי לישב הערה זו, נראה שבכלל בענין "בכל דרכיך דעהו" ישנן כמה רמות. ובינהם: האחת, זו המובאת בשלחן ערוך רבנו קנו,א ובתניא אגה"ק סימן יט. והשניה, זו שהרבי חותר להציגה בשיחותיו ובמאמריו (וכפי שנבהיר להלן).
* ההבדל המהותי שבין שני הפתגמים: בלקוטי שיחות י-105, מבהיר הרבי, את ההבדל המהותי שבין שני הפתגמים שלפנינו:
ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" - המעשה עצמו הוא חול, ורק הכונה היא טובה, לשם שמים. האכילה היא, כדי שבכחה ילמד יתפלל וכדומה. התנהגות זו אפשרית, לאחר שהנשמה מתגלית במידה כזו, שיש לה שליטה על הגוף והגוף נכנע לה. "בכל דרכיך דעהו" - במצב זה, באכילה עצמה הוא רואה מצוה וקדושה (והיא לו כדוגמת אכילת קדשים, אכילת שבת וסעודת מצוה), כך שבה עצמה הוא כבר חש את ה"דעהו" ואת התקשרותו לה'. התנהגות האפשרית, כאשר הנשמה היא כל כך בהתגלות, עד שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל. אין הנשמה צריכה לצוות על הגוף שיעשה את רצונה, אלא הגוף מצית ועושה את רצונה בדרך מאליו וממילא.
*
עבודת הבינונים והצדיקים: והנה, בפרטיות יותר, מהמבואר בלקוטי שיחות ג-915 נראה: שהעבודה שבבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שבה האדם מתמודד עם ההסתר של הנפש הבהמית, היא מנת חלקו של הבינוני. ואילו בעבודה שבבחינת "בכל דרכיך דעהו", שבה הנשמה מאירה ביותר עד שבדברי הרשות הוא חש את האלוקות
שבגשמיות, היא באופן כללי בגדר עבודתם של הצדיקים. ההתיחסות לנושא בכתבי האריז"ל בכתבי האריז"ל מוצאים אנו כמה ביטויים למשמעות של "בכל דרכיך דעהו", וכאן הייתי רוצה להתיחס לשתים מהם: בשער הקדושה לאריז"ל חלק א' שער ו' מובא: "ואחר שתתפלל לך מחיל אל חיל, וקבע עת לתורתך לשמה, לא תחליפנו ולא תמיר אותו.. אחר כך תסעוד סעודתך פת במלח ומים במשורה כי צדיק אוכל לשובע נפשו לקיום הנפש, ואף גם זה לשם שמים להיות חזק לעבודתו יתברך, כמו שכתוב במשלי "בכל דרכיך דעהו".
בדומה לזה כתוב גם בספר הליקוטים )על משלי פרק ג'( על הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך": "דעהו", פירושו שיהיה לשמה.. ואף שקשה שהאכילה תהיה
לשם שמים, כי על כרחו של אדם הוא חפץ בהנאתו, הנה, הוא יתברך יישר אותך, ויתן בלבך האיך תעשהו לשמה.
ואילו בספר הליקוטים (פרשת בהר פרק כה) וכן בטעמי המצות פרשת בהר), בדברו אודות מעלת "עבודת הירורים" הנפעלת על ידי כמה תיקונים ומלאכות, מובא:
"..אין לך מלאכה בכל מלאכות שבעולם הזה, שאין בה מצוה מעשית. כגון, אם בא לחרוש, מקיים מצות לא תחרוש בשור ובחמור וכו', בא לזרוע, מקיים מצות לא תזרע כרמך כלאים. וכן כיוצא בכל המלאכות כולם (= שאינן מצוות ממש), בסוד 'בכל דרכיך דעהו'..".
יוצא איפוא, שלאריז"ל, המשמעות של "בכל דרכיך דעהו", מתבטאת ברמות שונות: בשני המקורות הראשונים, הדרישה בפסוק זה מביעה, שכל עניני הרשות (שאינם מוגדרים כמצוות) שבהם האדם עוסק, יהיו "לשם שמים". ואילו במקור השלישי, הדרישה בפסוק זה מביעה, שבמלאכה ובאכילה ובכל עניני הרשות שבהם הוא עוסק, בהם עצמם הוא יראה ענין של מצוה וקדושה.
ולעניננו נראה לומר: שהמשמעות של "בכל דרכיך דעהו" בשוע"ר קנו,ב ובתניא באגרת הקדש סימן יח, היא ש"כל מעשיו יהיו לשם שמים", וכפירושו של האריז"ל לפתגם זה ברמה הראשונה שהתיחסנו אליה בשמו. (ואף שאדמו"ר הזקן אינו מזכיר כלל במקומות אלו את מאמר המשנה "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", הרי שזוהי רמת העבודה הנדרשת ממנו שם במסגרת של "בכל דרכיך דעהו"). ואילו הרבי, החותר בשיחות ובמאמרים לפצל את "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ואת "בכל דרכיך דעהו" לשתי הוראות שונות (כשהראשונה מהוה הכנה לשניה). מציג את המשמעות של "בכל דרכיך דעהו", כפירושו של האריז"ל לפתגם זה ברמה השניה שהתיחסנו אליה בשמו.
נעלי הבית של אדמו"ר הזקן
סיפר הרבי הריי"צ: כאשר ברח אדמו"ר הזקן ממעונו בליאדי, מפני נפוליון וחילו (בעת המלחמה שבין צרפת לרוסיא, מלחמה שאדמו"ר הזקן היה בה לצידה של רוסיה). הנה, לאחר שכבר התרחק רבנו כשתי פרסאות ממקום מושבו, בעת בריחתו מנפוליון, חזר במרוצה לליאדי. וימהר אל מקום דירתו, ויצו לבדוק היטב שמא נשאר משהו מכלי ביתו. וימצאו זוג נעלי בית, ויצו לקחתו עימהם. ואך יצא רבנו את פני העיר, הגיע הרץ הראשון של חיל נפוליון מעברו השני של העיר. וכעבור שעה בא גם נפוליון עצמו, וימהרו לביתו של אדמו"ר הזקן, למצוא משהו מחפציו (וכמובן שלא מצאו).
*
והנה, מובא בגמרא, שאצל צדיקים חשוב וחביב אפילו "פכים קטנים". וזאת, לפי שעבודתו של הצדיק היא באופן של "בכל דרכיך דעהו", כך שכל עניניו הם "כלים" לאלוקות.
ובהתאם ליוקר מעלה זו של "בכל דרכיך דעהו", מובן מה שאדמו"ר הזקן הקפיד, שלא יעבור לרשותו של גוי המתנגד לאלוקות, שום חפץ שהתעלה במעלה קדושה זו.
ולכן, אפילו כאשר היה מדובר בנעלי בית, שאינם לבוש לראש ללב או לידים, אלא לחלק הכי תחתון שבאדם, לרגל, וברגל גופא לעקב שבה. הורה אדמו"ר הזקן, לא להשאירו במקום, שמא חס ושלום יעבור של הגוי. (תורת מנחם כב154).
*
בענין זה, ארשה לעצמי להוסיף משהו בנימה אישית: לפני שהדפסתי את ההגדה שלי לפסח (עם מנהגי ופניני חב"ד), שלחתי את "עלי ההגה" לרבי. ובמענה להסכמתו ולברכתו שנשלחה אלי במכתבו מי"ט כסלו תשמ"ו, הוסיף הרבי: "מוכרחת הוספה במנהג חסידים שלא למכור לגוי חס ושלום "שיריים" וכו' ׀ ולכן אוכלים אותם קודם חג הפסח". [פרט, שהסבירו הרבי בהרחבה בלקוטי שיחות טו-129.]
סלילת הדרך לעבודה נעלית זו
בלקוטי שיחות י-105, לאחר הצגת המדרגה הגבוהה של "בכל דרכיך דעהו", שבה, כל עניניו הגשמיים בטלים ומיוחדים באלוקות כל כך, עד שכל מציאותם נהפכה לקדושה וה"גשמיות" שבהם אינה נרגשת כלל, מוסיף הרבי את הדברים הבאים: כמקובל, כל פרט בעבודת ה' הנדרש בתורת החסידות, נסלל תחילה על ידי רבותינו נשיאינו בעבודתם האישית. כך זה באופן כללי, וכך זה גם בנוגע לקיום ההוראה של "בכל דרכיך דעהו" כפי שהיא ברמה הנעלית הנזכרת לעיל.
*
מספרים, כי פעם התארח בבית אדמו"ר הזקן אדם חשוב, לכבודו, החליטו בני הבית שבהכנת המאכלים והסעודה ישתתפו כולם, ויחלקו ביניהם את העבודה. אולם על דבר אחד הם שכחו, על נתינת המלח בתבשיל. ולכן, כשכל אחד נזכר אחר כך שלא דובר על תוספת המלח, היות שברצונו היה לזכות גם בזה, הוא ניגש ושם בתבשיל את כמות המלח הרצויה, מבלי לספר זאת לאחרים. כאשר הובא התבשיל לפני אדמו"ר הזקן והאורח. הנה, רבנו אכלו כרגיל. אולם, האורח, לאחר טעימה קטנה שם בצד את התבשיל. וכששאלו אדמו"ר הזקן, מדוע אינו אוכל. היה המענה, שהתבשיל מלוח ביותר. ויאמר לו רבנו, שעוד בהיותו במזריטש, הוא פעל על עצמו שלא ירגיש טעם במאכל.
*
יצוין, כי נכון שדרגה נעלית כזו, שיכת באופן כללי לבני עליה כאדמו"ר הזקן. הנה, מכיון שהגיע סיפור זה אלינו, יש לראות בזה הוכחה, שעל כל פנים בזמנים מיוחדים ובמעמד ומצב מסוים, צריכה להיות התנהגות מעין זו בכל אחד ואחד, כולל אצל אנשים פשוטים.
[דרך אגב, מהראוי שנסב את לבנו לכך, שדרישתו של הרבי כאן, שרמת "בכל דרכיך דעהו" של כלל החסידים תהיה כרמת התנהגות זו אצל אדמו"ר הזקן. למעשה היא גדולה ממה שאדמו"ר הזקן עצמו מדריך את ה"בינוני" של התניא באגרת הקדש פרק יט, כפי שהבהרנו לעיל.]
מאפשרים לכם לקבל
