שיעור התניא היומי במבט היסטורי ● מאמר תורני
ההתיחסות אל "החכמים בעיניהם"
את מחציתו השניה של פרק ז' ב"בשער היחוד והאמונה", פותח התניא במשפטים אלו: "והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו, שהקב"ה סילק עצמו ומהותו חס ושלום מעולם הזה רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת...".
לאחר ההבהרה בששת פרקי "שער היחוד והאמונה" הראשונים, אודות האופן שבו הקב"ה "צמצם" את אורו הגדול כדי לברוא את כל היקום, ולאחר ההדגשה בענין ידיעת הבורא יתברך, שלא חל בה שום שינוי עם בריאת העולם. ניגש אדמו"ר הזקן בקטע המצוטט (הנלמד בימים אלו בשיעור התניא היומי), לדחות את דעתם השגויה של "מקצת חכמים בעיניהם", בהבנת דברי האריז"ל אודות ה"צמצום" הראשון שהיה בבריאת העולם. שבראשית התהוותה של החסידות, היתה "מלחמת עולם" בין המתנגדים לחסידים (בין השאר, גם) מסביב לנקודה זו.
דברי האריז"ל בכתביו
בספר עץ חיים, המביא את דברי האריז"ל, נאמר: "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא. ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף".
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היתה סיבה לבריאת העולמות.. הנה אז, צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית,ואז נשאר מקום פנוי וחלל ריקני מנקודה האמצעית ממש...".
הצורך בצמצום:
לפני הבריאה, לאור המצב שבו "אור אין סוף" ממלא את כל מקום החלל, לא היה שום נתינת מקום להתהוות מציאות העולמות כפי שהם לפנינו - הן מצד האור שהוא בלתי גבולי, והן מבחינות אחרות שענינם מבואר במקומות אחרים. וכדי שיוכלו להתהוות עולמות כפי שהם במתכונתם הנוכחית, מודגש בכתבי האריז"ל, שהיה צריך להיות תחילה ענין הצמצום.
הצמצום, כפשוטו או לא:
במשמעות של הצמצום אודותיו מדבר האריז"ל, היו באופן כללי שני פירושים. האחד, שהצמצום הוא "כפשוטו" (פירוש שאומץ על ידי המתנגדים שהיו בתקופת הבעש"ט ואדמו"ר הזקן). והשני, שהצמצום "אינו כפשוטו" (כפירוש שהתקבל בתורת חסידות). "הצמצום כפשוטו" מביע, שהקב"ה סילק את עצמו ומהותו חס ושלום
מהעולם הזה. אולם לאידך, הוא משגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם, בין אלו שנמצאים בשמים ממעל ובין אלו שנמצאים על הארץ מתחת - כמובא כאן בתניא. ואילו "הצמצום שאינו כפשוטו", שולל את הדעה שהקב"ה סילק את עצמו ומהותו מהעולם הזה - וכל ענינו של הצמצום, בא לידי ביטוי רק ב"הסתר הפנים" ובהעלם של האור והחיות האלוקית מהנבראים.
*
מחילוקי דעות למחלוקת אלימה:
נצין, כבר בדור הראשון שאחר האריז"ל, שגילה לנו את סוד הצמצום. היו בענין הצמצום חילוקי דעות בין בעלי תריסין מן הקצה אל הקצה, כנראה בספריהם - ויכוח פרשני שנמשך גם אחר כך.
ונראה, שאדמו"ר הזקן בהגדירו את השוגים במשנתם (בביטוי קצת חריף) "חכמים בעיניהם", אינו מתיחס למפרשי האריז"ל הראשונים ששגו וטעו בעיונם בכתביו, אלא למתנגדים שהיו בתקופת הבעש"ט שלא רצו לשמוע ולהבין את האחרים ואף נהגו (ברדיפות ו) בדרכים אלימות שאינם מקובלות בעולם התורה כאשר מעונינים להגיע אל האמת ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא - ועל פי זה מובן, מה שבעת התיחסותו ל"חכמים בעיניהם" הוא מוסיף את תפילתו ש"ה' יכפר בעדם".
פרק בהסטוריה
בספר "בית רבי", בתארו את אשר התחולל בימים ההם עם פרסום התניא, הוא כותב את הדברים הבאים: בשנת תקנ"ו, מסר אדמו"ר הזקן להדפסה את ספרו הקדוש "לקוטי אמרים" המכונה בשם "תניא",אשר יסודתו בהררי קדש הקדשים כתבי האריז"ל, ועל פי קבלתו מרבותיו הקדושים (הבעש"ט והמגיד ממזריטש) נשמתם עדן.
בחורף תקנ"ז, בכ' בכסלו נגמרה הדפסת התניא והספר יצא לאור והתפרסם על פני תבל. הגיע הספר גם למראה עיני הגר"א זלה"ה, ולא נתאמתו בעיניו כמה מהדברים המבוארים בספר קדוש זה, כדוגמת "ענין הצמצום שאינו כפשוטו" "העלאת מ"נ" "העלאת הניצוצין" ועוד. עד כדי כך, שחשב זאת לדברי מינות ואפיקורסות רחמנא ליצלן, ועל כן זלזל מאד בספר קדוש זה.
כמו כן חלק הגר"א על הנכתב בספר צואת הריב"ש (י,א) בענין התלבשות השכינה בקליפות, והביע את זלזולו גם בו, דבר שעודד והביא לשרפת הספר ברחובות וילנא.
אנ"ש, החסידים הגרים בוילנא, הודיעו לאדמו"ר הזקן על יחסו של הגר"א לתורת החסידות ועל ההשלכות הלא נעימות. ובקשו מרבנו להפגש עם הגר"א, להסיר ממנו את תלונותיו ויהיה "שלום על ישראל".
באגרת מיוחדת שנשלחה לחסידים, מתאר רבנו בהרחבה את מאמציו הגדולים, שלו ושל ר' מנחם מענדל מויטבסק, להפגש עם הגר"א, וכיצד הצליח זה האחרון להתחמק מהם.
ובכל זאת, למרות ההתחמקויות של הגר"א מלהפגש עמו, רבנו מביע באגרתו את הצורך להפגש עם הגר"א ולהסביר את שיטת החסידות. ובפרט בענין האמונה, אשר לפי הנשמע במדינותינו מתלמידיו, תפיסתו של הגאון החסיד (הגר"א) על הספר ליקטי אמרים ודומיו שבהם מבואר ש"לית אתר פנוי מהם" הוא כפשוטו ו"ממלא כל עלמין" הוא כפשוטו, שאפיקורסות גמורה היא לאמר שהוא יתברך נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש. שמחמת גישתו זו הם שרפו את הספר צואת הריב"ש כדלעיל, ואת הענין של "מלא כל הארץ כבודו" הם מיחסים רק להשגחתו יתברך.
*
באגרתו הנ"ל לחסידים, מביע רבנו אף את משאלתו, לא רק להפגש עם הגר"א ולהסביר לו את הסברי החסידות שלא מצאו חן בעיניו. אלא גם את האפשרות, שאם אחרי הכל יהיו לגר"א עדין הסתיגויות לדבריו, שיעלה כל אחד את דבריו על הכתב, ועותקים ממכתביהם יודפסו וישלחו לכל גדולי ישראל שידונו בדבריהם ויביעו דעתם.
וכך כותב אדמו"ר הזקן בענין זה: "ומי יתן ידעתיו ואנחהו, ואערכה לפניו משפטינו. להסיר מעלינו כל תלונותיו וטענותיו הפילוסופיות אשר הלך בעקבותיהם, לפי דברי תלמידיו, לחקור אלקות בשכל אנושי -ו(לתת לו) כאשר קבלתי מרבותי נשמתם עדן תשובה נצחת על כל דבריו".
ואם יקשה בעיניו לחזור מדרכו אשר גדל בה מנעוריו, ולא יתקבלו דברי בעיני כבודו. אז במקום גדולתו תהיה ענותנותו, לבאר היטב כל טענותיו עלינו בנידון אמונה זו, חרות על הלוחות בכתב על ידי חד מן קמייא דקיימין קדמוהי, ויבא על החתום בכבודו ובעצמו. ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו, להשיב על כל טענותיו, גם כן כתוב וחתום בחתימת ידי. ושני המכתבים יודפסו וישלחו לכל חכמי ישראל הקרובים והרחוקים שיחוו דעתם בזה. כי לא אלמן ישראל מאלקיו, וימצאו רבים וכן שלמים בדעת תורה ודעת נוטה להכריע, ולא ישאו פני כל איש, ואחרי רבים להטות. ובזה יהיה שלום על ישראל.
*
ואודות תפיסתו של הגר"א על הספר ליקוטי אמרים ודומיו, בענין ביאור העלאת ניצוצין מהקליפות וכו', כתב רבנו באגרתו את הדברים הבאים:
עיקר העלאת מ"ן זה של העלאת נצוצין לא נזכר אלא בקבלת האר"י ז"ל לבדה, ולא במקובלים שלפניו וגם לא בזוהר הקדוש בפירוש. וידוע לנו בבירור גמור, שהגאון החסיד (הגר"א) נ"י אינו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה, ושהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מזעיר מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה כו', וגם הכתבים נשתבשו מאוד וכו'. ולאיש אשר אלה לו, לו משפט הבחירה לבחור לו הטוב והישר מכל כתבי קודש הקדשים האר"י ז"ל, לאמר שמועה זו נאה והיא מפי אליהו ז"ל וזו אינה מפי אליהו ז"ל.
מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק לפניו. וגם אם יאמר איזה פירוש בכתבי האר"י ז"ל שלא כפרושינו, כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין וישכיל שכל מי שאינו מאמין באיזה דבר לא אדון הוא בדבר זה לדון ולהכריע. רק המכריעים יהיו גדולי ישראל המפורסמים באמונת קבלת האר"י ז"ל בכללה, שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, כחכמי הספרדים ודומהים וכו'.
ואף גם זאת משנה שאינה צריכה היא. כי אם כשיהיו התובעים והטוענים עלינו גם כן מאמינים בקבלת האר"י ז"ל בכללה כמונו, והם גדולי ישראל בנגלה ונסתר, אשר צריך להכריע ביניהם ובין גדולי ישראל מאנ"ש המפורסמים בפולין ואשכנז. אך עדיין לא
שמענו כזאת.
ובנוגע לתגובה אודות שריפת הספר צואת הריב"ש, כתב רבנו לחסידים: לא לכם לריב את ריב הבעש"ט זצללה"ה ולעורר מדנים ח"ו, "לא זו העיר ולא זו הדרך" אשר חפץ בה ה'.
ובעיניכם זה דבר חדש, אך כבר היה לעולמים. זכרו ימות עולם, כי מי לנו גדול ממשה בדורו, הרי הוא הרמב"ם ז"ל, אשר בארצו בספרד גדל בשם טוב הלוך וגדל מאד עד שבחייו היו אומרים בנוסח הקדיש בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה ובחיי דכל בית ישראל וכו', מפני שראו כבודו וקדושתו וחסידותו. אך בארצות הרחוקות אשר לא שמעו ולא ראו את כבודו, החזיקוהו למין וכופר בתורתנו הקדושה. ושרפו ספריו (את הספר הראשון מיד החזקה) ברחובות קריה, על פי חכמים גדולים בעיניהם שקראו מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה ולא עלתה על דעתם לתלות בקוצר ידיעתם והבנתם בדברי קדשו, כאשר נתבאר לבסוף על ידי הרמב"ן והרד"ק ז"ל ׀ אך כאשר חלפו ימים רבים וכו' וגם שנאתם וכו'. ותצמח אמת מארץ וידעו כל ישראל כי משה ותורתו אמת וכו'. וכה יהיה לנו במהרה בימינו אמן.
גישתו של הרבי למחלוקת זו
בהבהירו, כיצד יש להתיחס אל דעת הסוברים שהצמצום הוא כפשוטו? הנה, כמסוכם בבאור התניא "משכיל לאיתן", מביע הרבי את דעתו שיש לחלק בין ההתיחסות לעצם הדעה, לבין ההתנהגות הנדרשת מאתנו לאחר גילוי החסידות ושלילת דעתם כאן בתניא.
*
השוגים אינם "מינים":
קודם כל, מהראוי להדגיש, כי למרות שאדמו"ר הזקן כותב על גדולי ישראל אלו ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל "ה' יכפר בעדם", אין הם בגדר המינים אודותם דובר לעיל בפרק ב' - הרי המינים שבפרק ב', כפרו לגמרי בהשגחה פרטית ובאותות ומופתי התורה. ואילו הסוברים שהצמצום הוא כפשוטו, מדגישים במקביל, שהקב"ה משגיח על העולם מלמעלה.
וכן יש לצין, כי שרש טעותם של המינים דלעיל (הכופרים בהשגחה פרטית), נבע מחמת דמיונם הכוזב שדימו את מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו (שלאחר עשית הכלי ידיו מסולקות ממנו). ואילו הסוברים שהצמצום הוא כשפוטו, הגיעו לטעותם, דוקא מתוך ההכרה בגדולת הבורא (בהניחם שאין זה מכבוד המלך להמצא במקום האשפה וכדומה) - ומצד האמונה שהם האמינו שהקב"ה הוא בלי גבול האמיתי והוא כל יכול ונמנע הנמנעות, הרי שברצותו, ביכלתו לסלק את עצמותו מהעולם הזה ולהשגיח עליו מלמעלה (כמלך המשגיח מתוך ארמונו על כל בני מדינתו).
*
"אלו ואלו דברי אלקים חיים":
נצין, שאחד מגדולי ישראל שסברו שהצמצום הוא כפשוטו, היה מראשי בעלי הסוד (בעל משנת חסידים) שאדמו"ר הזקן עצמו מביאו בכמה מקומות ואף מיסד על דבריו כמה ענינים, אלא שאת הסברו השכלי בענין הצמצום כפשוטו אין רבנו מקבל, כמבואר כאן.
ונראה, כי אף שגדולי ישראל אלו שגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל, יש להתיחס לעצם דברי ההסבר שנתנו כאל "דברי אלקים חיים", וכפי שאומרים על כל מחלוקות התנאים והאמוראים "אלו ואלו דברי אלקים חיים" - שכן גם דבריהם מתוך אמונה נאמרו, ואף יש להם מקום בשכל דקדושה.
*
לאחר שנקבעה ההלכה:
נוסיף, שככל עניני התורה שנמצאו בהם חילוקי דעות: שלפני שנפסקה ההלכה יש להתיחס אל השיטות השונות כאל הוראות רשות, וכל אחד נוהג כשרש נשמתו, כך שבית שמאי עשו כדבריהם ובית הלל עשו כדבריהם. ואחר שנפסקה ההלכה על כולם להתנהג בשוה - הנה כך הוא גם בנוגע לחילוקי הדעות בעניני אמונה, יש הבדל בין הנוהג שהיה בתחילה לפני שנפסקה ההלכה, לחובה המוטלת על כולם לאחר שנפסקה ההלכה.
וכדוגמת מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ג,ז) "חמישה הם הנקראים מינים וביניהם האומר שיש שם ריבון אחד אבל הוא גוף ובעל תמונה", שהשיג עליו הראב"ד וכתב "כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות.." - שלפני שנפסקה ההלכה, היה גם מקום לדעת הגדולים והטובים שמביא הראב"ד ולא היה בזה שום ענין של כפירה, שהרי סברתם נבעה מצד האמונה שהקב"ה הוא כל יכול (וברצותו, יכול הוא להתלבש בציור של בעל גוף ותמונה ולא שיך להגבילו בזה). אבל לאחר שהרמב"ם פסק (בהלכות יסודי התורה א,ח) ש"אין הקב"ה גוף וגויה ומי שאומר שהוא בעל גוף ותמונה נקרא מין", שוב אין מקום לכל דעה אחרת, ועל כולם להאמין בענין זה כהוראת הרמב"ם בלבד.
הנה כך הוא גם בענין הצמצום: נכון שבתחילה היו גדולי ישראל שסברו שהצמצום הוא כפשוטו. הרי לאחר גילוי תורת החסידות (על ידי הבעש"ט ובפרט על ידי אדמו"ר הזקן), התברר לכל שהצמצום אינו כפשוטו (ועד כדי כך, שאפילו תלמידיהם של אותם גדולי ישראל שסברו שהצמצום כפשוטו, הודו והסכימו שהצמצום אינו כפשוטו) - ובהתאם ברור, שכיום על כולם לאמץ בלבם את פסק דינו של אדמו"ר הזקן בענין הצמצום, כמבואר כאן בתניא, שהצמצום אינו כפשוטו.
*
הבחנה בין מחלוקת לחילוקי דעות:
כפי שאנו רואים, בדבריו הללו, הרבי מחיחס רק לעצם מהותם של חילוקי הדעות. ולמעשה, מהמחלוקת שגלשה לפסים לא מכובדים, הוא מתעלם לחלוטין.
מאפשרים לכם לקבל
