מערכת COL
|
יום כ"א סיון ה׳תשע״ג
30.05.2013
חשבון נפש אמיתי בעקבות גזירות תשע"ג ● טור דעה
"נחוץ בדחיפות בדק-בית וחשבון-נפש: האם לא ראויים אנו למתקפה זו? וכי ציבור שומרי התורה והמצוות עשה ככל יכולתו, או אף פחות מזה, כדי לגלות אהבת-ישראל אמיתית לכל יהודי? האם כואב לכל אחד מאיתנו מצבו של שכנו-אחיו היהודי, שאינו מ'אנ"ש'? ● השליח בתל אביב הרב יוסף גרליצקי בטור דעה מזוית שונה חשבון נפש אמיתי
הרב יוסף גרליצקי
|
"עיתונות חרדית" – מהי? משום-מה יש הרואים את עיקר תפקידה של עיתונות זו ב'התגוננות' מפני מתקפות על ציבור שומרי התורה והמצוות, יציאה למאבקים במאמרים נוקבים ובכותרות סוערות כנגד כל מי שנראה כפוגע בציבור הדתי ובאורח חייו. נראה, שלאחרונה שכחו את המשמעות הפשוטה של כתב-עת ובמה 'חרדית' – פשוט לכתוב על כל הנעשה מתוך השקפת העולם של התורה. לראות את אותם הדברים שעליהם נכתב בעיתונות הכללית, אך במשקפיים הנכונות – בראיה האמיתית והפנימית של תורת ישראל.
בזמן האחרון עולה תחושה בלתי-נעימה, בלשון המעטה, בכל קריאה בעיתונים חרדיים. בכל כתבה ומאמר נכתבים ביטויים של מלחמה ואיבה. קולות שבר וזעקה של "אנטישמיות!", "שונאים אותנו!", "מסיתים נגדנו", וכמובן גם מתקפות-נגד רוויות זעם ועוינות כלפי כל מי שטרם השתכנע בצדקת כל טיעוננו וזכויותינו. היו שהגדילו לעשות והשוו את השנאה לחרדים כ"שנאת עמלק" (להבדיל), ממש רוצים בהכחדתנו חלילה, לא פחות...
אך כאמור, "כתיבה חרדית", או יותר נכון "כתיבה של יהודי", לא אמורה להחזיק במנהג הגויים של התלהמות, רדידות וששון אלי-קרב; יהודים, בפרט יהודים בני תורה, אמורים להביט על הנעשה בעיניים של תורה, לראות את הדברים כפי שהם באמת, בפנימיות הדבר. כשמביטים על המתרחש בעיניים פקוחות, בלשון הגמרא "אליבא דנפשיה", רואים ומכירים שלא שנאה ולא אנטישמיות יש כאן, ההיפך הוא הנכון:
כבר הוזכרו לאחרונה דברי התוספות במסכת כתובות (סב, ב, ד"ה דהוי צנוע ומעלי) על רבי עקיבא טרם שהתחיל ללמוד תורה, שגם אז היה בדרגה נעלית בעל מידות טובות, והסיבה שהיה אומר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו..", היא מפני שלא יכול היה לסבול את התנשאותם של תלמידי-החכמים, את גאוותם והתבדלותם משאר חלקי עם-ישראל. אדרבה, הוא ציפה וייחל שלומדי התורה האמונים על דרכיה דרכי נועם, יבואו לכל יהודי, יאירו לו פנים ויסייעו גם לו לטעום מן האור כי טוב של התורה והמצוות. ואמנם, נאה דרש ונאה קיים כאשר החל ללמוד תורה, וחינך את תלמידיו הגדולים ש"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
בתורת החסידות מבואר, שישנם שני סוגי צעקות: ישנה צעקה הנובעת מכאב חיצוני יותר, והיא אכן נשמעת בקול רעש גדול. לעומתה ישנה צעקה פנימית הרבה יותר, הנובעת ממקום עמוק כל-כך בנפש, עד שאין הצעקה נשמעת כלל, ואינה ניתנת לביטוי חיצוני ונגלה – "קלא פנימאה דלא אישתמעא".
הצהרות ה'שוויון בנטל', 'פרזיטיות', 'כפיה דתית' וכיוצא-באלו מטבעות הלשון, אינם אלא מסווה חיצוני לזעקתם האמיתית, מעומק פנימיות נפשם, של מליוני יהודים כלפי אחיהם שומרי המצוות – "למה מתבדלים אתם מאיתנו? מדוע אינכם מסייעים לנו להעיר ולהאיר את הניצוץ היהודי? מדוע אינכם מטעימים אותנו, בשפה שנוכל להבין זאת, את אור ועושר התורה והמצוות??" זעקה וכאב עמוק זה הולכים ומתגברים כאשר נשמת היהודי חשה שלא זו בלבד שמתבדלים ממנו, אלא גם מתנשאים עליו ורוחשים לו בוז ואף שנאה, כדברי התוספות על רבי עקיבא – "שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם...!"
לא אחת ארע לי במרכז העיר תל-אביב, כאשר סבבתי ברחובות על-מנת לזכות יהודים במצוות, אם זה במצוות תפילין, תקיעת שופר או נטילת לולב, שנתקלתי בצעירים תל-אביבים, שסירבו לקיים את המצוה בטענה "אתם הרי שונאים אותנו..." בחג הסוכות השתא, סמוך לשקיעת החמה, שוב נשנה העניין עם סטודנט צעיר, שאמר ישירות (כנראה שבגיל צעיר הזעקה הפנימית עוד טרם מכוסה, ונשמעת היטב ובקול צלול..): "אבל אתם החרדים שונאים אותי!" מיהרתי לתפילת מנחה, ולא היה לי את הזמן להיכנס עימו בשיחה, לכן רק עניתי לו "אבל הקדוש-ברוך-הוא אוהב אותך!" והמשכתי בדרכי בזריזות. לא עברו שתי דקות, והנה הנער רץ אחריי ומבקש בעצמו לקיים את מצוות ארבעת-המינים...
לא התגוננות והקמת חומות מגן דרושות במאבק זה, וודאי שלא 'מתקפות נגד' המגבירות את הקיטוב והעוינות ההדדית. להיפך, כאן נחוץ בדחיפות בדק-בית וחשבון-נפש: האם לא ראויים אנו למתקפה זו? וכי ציבור שומרי התורה והמצוות עשה ככל יכולתו, או אף פחות מזה, כדי לגלות אהבת-ישראל אמיתית לכל יהודי? האם כואב לכל אחד מאיתנו מצבו של שכנו-אחיו היהודי, שאינו מ'אנ"ש'?
כתבי מאמרי הדעות בעיתונות החרדית נוהגים להשוות את תלמידי הכוללים והישיבות ל"שבט לוי" הנצחי, שומרי פך השמן הטהור של מסורת התורה. הבה נקרא אפוא את לשונו של הרמב"ם לגבי מהותו ותפקידו של שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". – כל עיקר זכות קיומם של הכוללים והישיבות היא בכך שהם מורים דרך "לרבים"! יוצאים אל כל יהודי ויהודי בעם ישראל ומביאים אליו את אור התורה והיהדות!
[כמובן, לא מתוך גישה מתנשאת של "בואו ונראה לכם את אפסיותכם ושפל ידיעותיכם לעומת חכמת התורה ותלמידי-חכמים", אלא מתוך כאב כנה ואמיתי – מפני מה אחי בשרי, נשמה יהודית בדיוק כמוני, אינו זוכה לטעם האושר האמיתי שבחיי תורה ומצוות?!]
בימים אלו, תחת להאשים ולהתקיף ולשנוא ולזעוק, עלינו לשבת כולנו ולערוך חשבון-נפש אמיתי, ביחיד וברבים. כאחי-יוסף בשעתם, שאמרו איש אל אחיו "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו": "ראינו צרת נפשו" – בעינינו ראינו את מצבו המתדרדר של הנוער בישראל ב'בין אדם למקום' ובעקבות זאת גם ב'בין אדם לחברו'; "בהתחננו אלינו" – הרי שמענו את הצעקות והתקיפות, שתוכן רצוף אהבה ותחינה 'בואו אלינו ותקרבו אותנו'; "ולא שמענו" – התעלמנו והמשכנו לחשוב רק על עצמנו וקהילותינו, 'אני את נפשי הצלתי' בכוללים ובישיבות ובשכונות הסגורות; ועתה "גם דמו הנה נדרש"...
זהו המסר שבו עלינו לעסוק בימים אלו, בבמות החרדיות, בהרצאות ובהתכנסויות. מסר של חשבון נפש אמיתי ונוקב, שיביא גם לשינוי כיוון מהותי במעשה בפועל. הגיע הזמן שכל יהודי שומר תורה ומצוות יהיה נר להאיר, שיאיר את עולמם של כל היהודים שסביבו בנר מצוה ותורה אור – הנחת תפילין, שמירת שבת, כשרות, ומצוה גוררת מצוה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה. או אז נראה כולנו בגלוי, ש"ועמך כולם צדיקים", כיצד כל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידיי להתפאר", ונזכה ל"דור שכולו זכאי" ולגאולה אמיתית ושלימה, תיכף ומיד ממש.
|
"עיתונות חרדית" – מהי? משום-מה יש הרואים את עיקר תפקידה של עיתונות זו ב'התגוננות' מפני מתקפות על ציבור שומרי התורה והמצוות, יציאה למאבקים במאמרים נוקבים ובכותרות סוערות כנגד כל מי שנראה כפוגע בציבור הדתי ובאורח חייו. נראה, שלאחרונה שכחו את המשמעות הפשוטה של כתב-עת ובמה 'חרדית' – פשוט לכתוב על כל הנעשה מתוך השקפת העולם של התורה. לראות את אותם הדברים שעליהם נכתב בעיתונות הכללית, אך במשקפיים הנכונות – בראיה האמיתית והפנימית של תורת ישראל.
בזמן האחרון עולה תחושה בלתי-נעימה, בלשון המעטה, בכל קריאה בעיתונים חרדיים. בכל כתבה ומאמר נכתבים ביטויים של מלחמה ואיבה. קולות שבר וזעקה של "אנטישמיות!", "שונאים אותנו!", "מסיתים נגדנו", וכמובן גם מתקפות-נגד רוויות זעם ועוינות כלפי כל מי שטרם השתכנע בצדקת כל טיעוננו וזכויותינו. היו שהגדילו לעשות והשוו את השנאה לחרדים כ"שנאת עמלק" (להבדיל), ממש רוצים בהכחדתנו חלילה, לא פחות...
אך כאמור, "כתיבה חרדית", או יותר נכון "כתיבה של יהודי", לא אמורה להחזיק במנהג הגויים של התלהמות, רדידות וששון אלי-קרב; יהודים, בפרט יהודים בני תורה, אמורים להביט על הנעשה בעיניים של תורה, לראות את הדברים כפי שהם באמת, בפנימיות הדבר. כשמביטים על המתרחש בעיניים פקוחות, בלשון הגמרא "אליבא דנפשיה", רואים ומכירים שלא שנאה ולא אנטישמיות יש כאן, ההיפך הוא הנכון:
כבר הוזכרו לאחרונה דברי התוספות במסכת כתובות (סב, ב, ד"ה דהוי צנוע ומעלי) על רבי עקיבא טרם שהתחיל ללמוד תורה, שגם אז היה בדרגה נעלית בעל מידות טובות, והסיבה שהיה אומר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו..", היא מפני שלא יכול היה לסבול את התנשאותם של תלמידי-החכמים, את גאוותם והתבדלותם משאר חלקי עם-ישראל. אדרבה, הוא ציפה וייחל שלומדי התורה האמונים על דרכיה דרכי נועם, יבואו לכל יהודי, יאירו לו פנים ויסייעו גם לו לטעום מן האור כי טוב של התורה והמצוות. ואמנם, נאה דרש ונאה קיים כאשר החל ללמוד תורה, וחינך את תלמידיו הגדולים ש"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
בתורת החסידות מבואר, שישנם שני סוגי צעקות: ישנה צעקה הנובעת מכאב חיצוני יותר, והיא אכן נשמעת בקול רעש גדול. לעומתה ישנה צעקה פנימית הרבה יותר, הנובעת ממקום עמוק כל-כך בנפש, עד שאין הצעקה נשמעת כלל, ואינה ניתנת לביטוי חיצוני ונגלה – "קלא פנימאה דלא אישתמעא".
הצהרות ה'שוויון בנטל', 'פרזיטיות', 'כפיה דתית' וכיוצא-באלו מטבעות הלשון, אינם אלא מסווה חיצוני לזעקתם האמיתית, מעומק פנימיות נפשם, של מליוני יהודים כלפי אחיהם שומרי המצוות – "למה מתבדלים אתם מאיתנו? מדוע אינכם מסייעים לנו להעיר ולהאיר את הניצוץ היהודי? מדוע אינכם מטעימים אותנו, בשפה שנוכל להבין זאת, את אור ועושר התורה והמצוות??" זעקה וכאב עמוק זה הולכים ומתגברים כאשר נשמת היהודי חשה שלא זו בלבד שמתבדלים ממנו, אלא גם מתנשאים עליו ורוחשים לו בוז ואף שנאה, כדברי התוספות על רבי עקיבא – "שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם...!"
לא אחת ארע לי במרכז העיר תל-אביב, כאשר סבבתי ברחובות על-מנת לזכות יהודים במצוות, אם זה במצוות תפילין, תקיעת שופר או נטילת לולב, שנתקלתי בצעירים תל-אביבים, שסירבו לקיים את המצוה בטענה "אתם הרי שונאים אותנו..." בחג הסוכות השתא, סמוך לשקיעת החמה, שוב נשנה העניין עם סטודנט צעיר, שאמר ישירות (כנראה שבגיל צעיר הזעקה הפנימית עוד טרם מכוסה, ונשמעת היטב ובקול צלול..): "אבל אתם החרדים שונאים אותי!" מיהרתי לתפילת מנחה, ולא היה לי את הזמן להיכנס עימו בשיחה, לכן רק עניתי לו "אבל הקדוש-ברוך-הוא אוהב אותך!" והמשכתי בדרכי בזריזות. לא עברו שתי דקות, והנה הנער רץ אחריי ומבקש בעצמו לקיים את מצוות ארבעת-המינים...
לא התגוננות והקמת חומות מגן דרושות במאבק זה, וודאי שלא 'מתקפות נגד' המגבירות את הקיטוב והעוינות ההדדית. להיפך, כאן נחוץ בדחיפות בדק-בית וחשבון-נפש: האם לא ראויים אנו למתקפה זו? וכי ציבור שומרי התורה והמצוות עשה ככל יכולתו, או אף פחות מזה, כדי לגלות אהבת-ישראל אמיתית לכל יהודי? האם כואב לכל אחד מאיתנו מצבו של שכנו-אחיו היהודי, שאינו מ'אנ"ש'?
כתבי מאמרי הדעות בעיתונות החרדית נוהגים להשוות את תלמידי הכוללים והישיבות ל"שבט לוי" הנצחי, שומרי פך השמן הטהור של מסורת התורה. הבה נקרא אפוא את לשונו של הרמב"ם לגבי מהותו ותפקידו של שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". – כל עיקר זכות קיומם של הכוללים והישיבות היא בכך שהם מורים דרך "לרבים"! יוצאים אל כל יהודי ויהודי בעם ישראל ומביאים אליו את אור התורה והיהדות!
[כמובן, לא מתוך גישה מתנשאת של "בואו ונראה לכם את אפסיותכם ושפל ידיעותיכם לעומת חכמת התורה ותלמידי-חכמים", אלא מתוך כאב כנה ואמיתי – מפני מה אחי בשרי, נשמה יהודית בדיוק כמוני, אינו זוכה לטעם האושר האמיתי שבחיי תורה ומצוות?!]
בימים אלו, תחת להאשים ולהתקיף ולשנוא ולזעוק, עלינו לשבת כולנו ולערוך חשבון-נפש אמיתי, ביחיד וברבים. כאחי-יוסף בשעתם, שאמרו איש אל אחיו "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו": "ראינו צרת נפשו" – בעינינו ראינו את מצבו המתדרדר של הנוער בישראל ב'בין אדם למקום' ובעקבות זאת גם ב'בין אדם לחברו'; "בהתחננו אלינו" – הרי שמענו את הצעקות והתקיפות, שתוכן רצוף אהבה ותחינה 'בואו אלינו ותקרבו אותנו'; "ולא שמענו" – התעלמנו והמשכנו לחשוב רק על עצמנו וקהילותינו, 'אני את נפשי הצלתי' בכוללים ובישיבות ובשכונות הסגורות; ועתה "גם דמו הנה נדרש"...
זהו המסר שבו עלינו לעסוק בימים אלו, בבמות החרדיות, בהרצאות ובהתכנסויות. מסר של חשבון נפש אמיתי ונוקב, שיביא גם לשינוי כיוון מהותי במעשה בפועל. הגיע הזמן שכל יהודי שומר תורה ומצוות יהיה נר להאיר, שיאיר את עולמם של כל היהודים שסביבו בנר מצוה ותורה אור – הנחת תפילין, שמירת שבת, כשרות, ומצוה גוררת מצוה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה. או אז נראה כולנו בגלוי, ש"ועמך כולם צדיקים", כיצד כל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידיי להתפאר", ונזכה ל"דור שכולו זכאי" ולגאולה אמיתית ושלימה, תיכף ומיד ממש.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
