מערכת COL
|
יום כ' סיון ה׳תשע״ג
29.05.2013
היכן האחריות שלך לחינוך בנך? ● תגובה
עם איזה מטען חינוכי בסיסי שלחת את בנך לת"ת? איך את מחנכת אותו כאשר הוא נמצא בבית? איזה סוג קשר בנית וטיפחת עם צוות המורים במשך עשר שנות שהות בנך במסגרת הת"ת? הרי הפקדת את היקר לך בידיים לא מוכרות? האם דאגת לברר איך וכיצד נוהגים בפקדון שלך? מתי זה קרה לאחרונה? ושאלה חשובה נוספת – היכן אביו של הילד? הרב ה"א מגיב למכתב האם שחולל סערה היכן האחריות לחינוך בנך?
(צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
הרב ה"א
בעקבות המאמר הנוקב והמרטיט של האם הזועקת לעזרת בנה, הרגשתי צורך עז לעשות חשבון נפש עמוק ושיעורי בית - מדוע ואיך הגענו למצב זה?
בראשית דברי, ברצוני להבהיר בצורה חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין אני דן חלילה את האם, ובטוחני שהיא עושה הכל למען הצלחת בנה בגשמיות וברוחניות. מטרתי היחידה, להציף ולחדד דברים הצריכים חיזוק. אני מבקש סליחה מראש, מאחר שאין בכוונתי לפגוע באיש חלילה. ולשומעים ינעם.
אין ספק, כי החינוך הוא הנושא, בהא הידיעה, שעומד על סדר יומו של כל הורה. יהיה קשה מאוד למצוא דבר שמתקרב אליו בחשיבותו ובגורליותו. החינוך הוא בעצם הכל: הוא יקבע את העתיד, הוא יחרוץ את דינו של הדור הבא; הוא - ולא דבר אחר, יעצב את מהותו של העם היהודי בשנים הבאות.
לכן, הגישה אל נושא החינוך היא מתוך כובד ראש והתעלות על כל השיקולים שאינם עומדים באותה רמת חשיבות. אסור לנו לאפשר מצב, שבו דברים שוליים וקטנים יימנעו להעניק לילדינו את מיטב החינוך שאנו יכולים להבטיח להם - את החינוך לחיות כבני-אדם וכיהודים.
דומה, כי לא נחדש דבר אם נקבע, שבעשרות השנים האחרונות הולכת ומשתררת יותר ויותר תחושת חוסר-נחת מהנעשה בתחום החינוך. הורים רבים עומדים חסרי-אונים נוכח אי-יכולתם להעביר לדור הצעיר את הערכים שבהם הם דוגלים ומאמינים. הם גם רואים בצער רב, כי השפעת בית-הספר על ילדיהם נעשית אף היא מועטת למדי. הם מבחינים בסימנים של ייאוש, אובדן-דרך, התמוטטות הערכים ומבוכה קשה בקרב בניהם ובנותיהם.
משום מה, עינינו נשואות אל עבר המורה, כי אנו חיים (כנראה) בתוך אשליה או איזו בועה שתיכף תתפוצץ לנו בפנים, לפיה המורה הוא האחראי הבלעדי לחינוך ילדינו. האמנם?
אז בואו ונעשה קצת סדר בדברים...
תפקיד המורה הוא להיות שותף ומלווה בתהליך הלימוד.
המורה הרגיל הוא קודם כל הוא מומחה לתהליכי למידה, לכן הוא יכול לסייע להתפתחות התלמידים; המורה הטוב אינו רק בחזקת מלמד, אלא גם במעמד של לומד; המורה המעולה הוא זה שגם מחנך את תלמידיו.
תפקיד המורה כולל גם למידה של נושאים חדשים יחד עם התלמידים. האינטראקציה בין המורה והתלמידים מביאה כל אחד ואחת מהם לידי הבנייה של תהליך למידה משמעותי. תהליך הלמידה הזה הוא דינמי ומשתנה על פי תהליכי החשיבה המתרחשים של המשתתפים בו, על פי מידת היצירתיות של המשתתפים, על פי האינטראקציה המתרחשת בין המבוגר והילד ובין הילדים לבין עצמם. כל אלה מזינים את הרפלקציה, הבודקת את התהליכים - לפני, בתוך ואחרי הלמידה - ומגרה להזדמנויות חדשות של למידה, חשיבה ויצירה.
לאור זאת, עולה כי בכל מורה טמון רצון עז ובלתי פוסק, להצלחת תלמידו. מכאן, ועד להאשמת את המורה ב'שנאת' הילד, המרחק גדול, גדול מאוד! אטו ברשיעי עסקינן?
לכן אמא יקרה, ברשותך, יש לי מספר דברים שברצוני להציף ולברר.
יש לך טענות שלפי הנהלת הישיבה, "הנשמות הטובות", היכן האחריות שלך לחינוך בנך?
עם איזה מטען חינוכי בסיסי שלחת את בנך לת"ת? איך את מחנכת אותו כאשר הוא נמצא בבית? איזה סוג קשר בנית וטיפחת עם צוות המורים במשך עשר שנות שהות בנך במסגרת הת"ת? הרי הפקדת את היקר לך בידיים לא מוכרות? האם דאגת לברר איך וכיצד נוהגים בפקדון שלך? מתי זה קרה לאחרונה? ושאלה חשובה נוספת – היכן אביו של הילד?
לכן, אחים יקרים, יתכן מאד, שאנו - כהורים, כמובן ללא כל כוונת זדון, האשמים עיקריים בהתדרדרות ילדינו, אם לא במישרין, אזי בעקיפין.
בואו נחדד את העניין: אף אחד אינו קורא אותנו כמו ילדינו. יותר מהחברים הטובים ביותר שלנו, הם קוראים אותנו בדרכים שאנחנו לא מתחילים להבין אפילו, ומגיבים רגשית ברמה העמוקה ביותר לכל ניואנס של התחושות שלנו. אגב, לא רק מה שהופנה אליהם, אלא גם כאלו שהופנו כלפי אחרים, ילדים פשוט לא היו שורדים ללא המיומנות המולדת הזו.
עובדה בסיסית היא כי לא ההורה ולא הילד יכולים למחוק או לשכוח את השלב הבסיסי-התלותי הזה של הילד בהוריו - זה נשאר איתנו כל החיים, וצובע את יחסינו לתמיד גם כבוגרים.
במסגרת לימודי ילדינו בבית הספר, חייב להתקיים שיתוף פעולה מלא בין ההורים למחנכים. לגבי סדרי משמעת, וההישגים הלימודיים שלהם (לצערנו ישנם גבולות, שלא תמיד נשמרים, לגבי שעות הפנייה למורים ואופן הפנייה, אך זה נושא לכתבה נפרדת).
ההורים צריכים לדעת מה קורה עם ילדם בבית הספר באופן שוטף. קרי: התנהגות, הכנת שיעורי בית, מבחנים ותוצאותיהם, נוכחות בשיעורים והשאר פעילויות ביתה ספר, ובמקביל - להעניק גיבוי למערכת. יחד עם זאת, על ההורים להיות מודעים לגבולות בדרישותיהם ובמעורבותם מול גורמי ביה"ס: הערכת הילד (ציון), ענישה חינוכית שניתנת במסגרת ביה"ס, תקנון.
ההורים נוטים, באופן טבעי, להיות הרבה פעמים חד-צדדים, ובכך נותנים גיבוי – לעתים שגוי – להתנהגות בלתי-תקינה של ילדיהם, ומונעים מהם התמודדות עם בעיות, שבאחריותו האישית של התלמיד מול המסגרת החינוכית.
יש להדגיש, כי "החינוך מתחיל בבית" - אם הילד לא יקבל חינוך למשמעת, סדר וערכים מההורים, הרי שהמערכת החינוכית לא תוכל לבדה לספק זאת. מעורבות הורים נחוצה ובונה, אך באותה מידה, מעורבות יתר מזיקה.
אחים יקרים! עלינו מוטלת האחריות לבנות קשר עם המחנכים של ילדינו על מנת שיצליחו בעבודתם הקשה.
כן, המורה של ילדנו זקוק לחיזוקים מאיתנו!
בעקבות המאמר הנוקב והמרטיט של האם הזועקת לעזרת בנה, הרגשתי צורך עז לעשות חשבון נפש עמוק ושיעורי בית - מדוע ואיך הגענו למצב זה?
בראשית דברי, ברצוני להבהיר בצורה חד משמעית, שאינה משתמעת לשתי פנים, כי אין אני דן חלילה את האם, ובטוחני שהיא עושה הכל למען הצלחת בנה בגשמיות וברוחניות. מטרתי היחידה, להציף ולחדד דברים הצריכים חיזוק. אני מבקש סליחה מראש, מאחר שאין בכוונתי לפגוע באיש חלילה. ולשומעים ינעם.
אין ספק, כי החינוך הוא הנושא, בהא הידיעה, שעומד על סדר יומו של כל הורה. יהיה קשה מאוד למצוא דבר שמתקרב אליו בחשיבותו ובגורליותו. החינוך הוא בעצם הכל: הוא יקבע את העתיד, הוא יחרוץ את דינו של הדור הבא; הוא - ולא דבר אחר, יעצב את מהותו של העם היהודי בשנים הבאות.
לכן, הגישה אל נושא החינוך היא מתוך כובד ראש והתעלות על כל השיקולים שאינם עומדים באותה רמת חשיבות. אסור לנו לאפשר מצב, שבו דברים שוליים וקטנים יימנעו להעניק לילדינו את מיטב החינוך שאנו יכולים להבטיח להם - את החינוך לחיות כבני-אדם וכיהודים.
דומה, כי לא נחדש דבר אם נקבע, שבעשרות השנים האחרונות הולכת ומשתררת יותר ויותר תחושת חוסר-נחת מהנעשה בתחום החינוך. הורים רבים עומדים חסרי-אונים נוכח אי-יכולתם להעביר לדור הצעיר את הערכים שבהם הם דוגלים ומאמינים. הם גם רואים בצער רב, כי השפעת בית-הספר על ילדיהם נעשית אף היא מועטת למדי. הם מבחינים בסימנים של ייאוש, אובדן-דרך, התמוטטות הערכים ומבוכה קשה בקרב בניהם ובנותיהם.
משום מה, עינינו נשואות אל עבר המורה, כי אנו חיים (כנראה) בתוך אשליה או איזו בועה שתיכף תתפוצץ לנו בפנים, לפיה המורה הוא האחראי הבלעדי לחינוך ילדינו. האמנם?
אז בואו ונעשה קצת סדר בדברים...
תפקיד המורה הוא להיות שותף ומלווה בתהליך הלימוד.
המורה הרגיל הוא קודם כל הוא מומחה לתהליכי למידה, לכן הוא יכול לסייע להתפתחות התלמידים; המורה הטוב אינו רק בחזקת מלמד, אלא גם במעמד של לומד; המורה המעולה הוא זה שגם מחנך את תלמידיו.
תפקיד המורה כולל גם למידה של נושאים חדשים יחד עם התלמידים. האינטראקציה בין המורה והתלמידים מביאה כל אחד ואחת מהם לידי הבנייה של תהליך למידה משמעותי. תהליך הלמידה הזה הוא דינמי ומשתנה על פי תהליכי החשיבה המתרחשים של המשתתפים בו, על פי מידת היצירתיות של המשתתפים, על פי האינטראקציה המתרחשת בין המבוגר והילד ובין הילדים לבין עצמם. כל אלה מזינים את הרפלקציה, הבודקת את התהליכים - לפני, בתוך ואחרי הלמידה - ומגרה להזדמנויות חדשות של למידה, חשיבה ויצירה.
לאור זאת, עולה כי בכל מורה טמון רצון עז ובלתי פוסק, להצלחת תלמידו. מכאן, ועד להאשמת את המורה ב'שנאת' הילד, המרחק גדול, גדול מאוד! אטו ברשיעי עסקינן?
לכן אמא יקרה, ברשותך, יש לי מספר דברים שברצוני להציף ולברר.
יש לך טענות שלפי הנהלת הישיבה, "הנשמות הטובות", היכן האחריות שלך לחינוך בנך?
עם איזה מטען חינוכי בסיסי שלחת את בנך לת"ת? איך את מחנכת אותו כאשר הוא נמצא בבית? איזה סוג קשר בנית וטיפחת עם צוות המורים במשך עשר שנות שהות בנך במסגרת הת"ת? הרי הפקדת את היקר לך בידיים לא מוכרות? האם דאגת לברר איך וכיצד נוהגים בפקדון שלך? מתי זה קרה לאחרונה? ושאלה חשובה נוספת – היכן אביו של הילד?
לכן, אחים יקרים, יתכן מאד, שאנו - כהורים, כמובן ללא כל כוונת זדון, האשמים עיקריים בהתדרדרות ילדינו, אם לא במישרין, אזי בעקיפין.
בואו נחדד את העניין: אף אחד אינו קורא אותנו כמו ילדינו. יותר מהחברים הטובים ביותר שלנו, הם קוראים אותנו בדרכים שאנחנו לא מתחילים להבין אפילו, ומגיבים רגשית ברמה העמוקה ביותר לכל ניואנס של התחושות שלנו. אגב, לא רק מה שהופנה אליהם, אלא גם כאלו שהופנו כלפי אחרים, ילדים פשוט לא היו שורדים ללא המיומנות המולדת הזו.
עובדה בסיסית היא כי לא ההורה ולא הילד יכולים למחוק או לשכוח את השלב הבסיסי-התלותי הזה של הילד בהוריו - זה נשאר איתנו כל החיים, וצובע את יחסינו לתמיד גם כבוגרים.
במסגרת לימודי ילדינו בבית הספר, חייב להתקיים שיתוף פעולה מלא בין ההורים למחנכים. לגבי סדרי משמעת, וההישגים הלימודיים שלהם (לצערנו ישנם גבולות, שלא תמיד נשמרים, לגבי שעות הפנייה למורים ואופן הפנייה, אך זה נושא לכתבה נפרדת).
ההורים צריכים לדעת מה קורה עם ילדם בבית הספר באופן שוטף. קרי: התנהגות, הכנת שיעורי בית, מבחנים ותוצאותיהם, נוכחות בשיעורים והשאר פעילויות ביתה ספר, ובמקביל - להעניק גיבוי למערכת. יחד עם זאת, על ההורים להיות מודעים לגבולות בדרישותיהם ובמעורבותם מול גורמי ביה"ס: הערכת הילד (ציון), ענישה חינוכית שניתנת במסגרת ביה"ס, תקנון.
ההורים נוטים, באופן טבעי, להיות הרבה פעמים חד-צדדים, ובכך נותנים גיבוי – לעתים שגוי – להתנהגות בלתי-תקינה של ילדיהם, ומונעים מהם התמודדות עם בעיות, שבאחריותו האישית של התלמיד מול המסגרת החינוכית.
יש להדגיש, כי "החינוך מתחיל בבית" - אם הילד לא יקבל חינוך למשמעת, סדר וערכים מההורים, הרי שהמערכת החינוכית לא תוכל לבדה לספק זאת. מעורבות הורים נחוצה ובונה, אך באותה מידה, מעורבות יתר מזיקה.
אחים יקרים! עלינו מוטלת האחריות לבנות קשר עם המחנכים של ילדינו על מנת שיצליחו בעבודתם הקשה.
כן, המורה של ילדנו זקוק לחיזוקים מאיתנו!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
