ההתקשרות ההדדית שבין הרבי והחסידים ● מאמר
הרב יקותיאל גרין
ההתקשרות לצדיק, היא אחת מהדרישות הבסיסיות בעבודת ה' המובאת בקבלה ומיושמת היטב בחסידות. ואף מוסברת היטב בהרחבה בתורת חב"ד, על ידי אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, אם בכתבי קדש עיוניים ואם בשיחותיהם הקדושות. ובמסגרת ספרי "חסידות לעם", הוציא לאור הרב יקותיאל גרין, שלשה ספרים ("ואתה תצוה המבואר, "אגרת ההסתלקות" ו"באהלי צדיקים"), שבהם ניתן להכיר נושא חשוב זה מזויות שונות.
הספר "ואתה תצוה"
במרכז הספר מופיע מאמר החסידות של הרבי, שאמרו בשבת פרשת "ואתה תצוה" תשמ"א. מאמר זה הוא גם המאמר האחרון שהרבי הוציא לאור לאחר שהגיהו, ואף חילקו בידו הקדושה לכל אחד ואחד. ומכאן גודל החביבות למאמר, שמגלים החסידים בלימוד תורת רבם.
המאמר "ואתה תצוה", nכיל תוכן בסיסי בנושא האמונה. ובו נלמד בהרחבה, על חלקו של משה וה"האתפשטותא דמשה בכל דרא", בהחדרת האמונה בישראל שלא תהיה בבחינת "מקיף" בלבד, אלא שתשפיע על כל כחותיו הפנימיים של האדם ׀ במסגרת זו, מזדמן לנו במאמר, להכיר את מערכת הכחות הנפשיים המפעמים בכל יהודי, מהם כחות המוגדרים כ"עצמיים", כחות "מקיפים" וכחות "פנימיים", כיצד הם מתפקים בעיתות של מסירות נפש, וכיצד בעיתות של שלוה. ומהו הגובה הנפשי, שהרבי דורש מאיתנו להשקיע בעבודת ה' בחיי היום.
בספר התניא, התורה שבכתב לחסידות חב"ד פרק מ"ב, מסביר אדמו"ר הזקן בהרחבה, את חשיבותה של המשכת הדעת לישראל על ידי משה בגילויה ובחיזוקה של יראת השמים של היהודי, המידה המהוה את "ראשית העבודה עיקרה ושרשה".
ובמאמר "ואתה תצוה", מסכם הרבי נשיא דורנו את חשיבותה של המשכת הדעת בהחדרת האמונה לישראל, שעליה מושתתת היהדות כולה. כאשר בשני המקומות הללו מושם הדגש על פן נוסף בענינו של משה, שבו הוא נותן לכל אחד ואחד את הכח גם להתיגע בהשגת היראה והאמונה בכח עצמו. וכמבואר בתניא, בלב כל יהודי צפון ומוסתר באופן טבעי "אוצר של יראת שמים", ויש צורך לגלותו. ואת האוצר הזה מצליח היהודי לעורר לגלות על ידי יגיעה עצמית, יגיעת נפש ויגיעת בשר. אלא, את הכח הנפשי הזה ליגיעה, הוא יונק מכח הדעת הנמשך לו על ידי משה.
*
ההתקשרות לנשיא הדור:
נצין, כי על משה רבנו כנשיא ישראל אומר רש"י: "משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".
והנה, באופן כללי, ההתקשרות של הנשיא עם אנשי דורו אינה כסתם התקשרות של שני דברים (גם לא כהתקשרות של אב ובן), אלא הם כגוף אחד ממש. כאשר כל אנשי הדור הם כאברים פרטיים, היונקים ומקבלים את חיותם מהנשיא, מה"ראש".
ובפרטיות יותר: כשם שבהשפעת החיות מהראש לאברים לא שיך לחלק ולומר, שיש ענינים שהאבר מקבל חיות מהראש ויש ענינים שיש בו חיות מעצמו, אלא כל חיותו של האבר היא מהראש. כן הוא גם בנוגע להשפעת החיות מהנשיא לכל הדור, שבכל הענינים כולם מקבלים חיות והשפעה מהנשיא.
וכפי שמצינו בדורו של משה, שכאשר אמר "מאין לי בשר", שמצד גודל מעלתו לא היה יכול לצמצם את עצמו בהשפעת בשר (אפילו לדור המדבר שהיו דור דעה). אמר לו הקב"ה "אספה לי שבעים איש גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם". דלכאורה, מהו ההכרח שגם השפעת הבשר (שהיא למטה ממדרגתו של משה) תהיה על ידו דוקא? אלא, שכל השפעה באיזה ענין שלא יהיה אינה יכולה להיות אלא על ידי משה (וכדוגמת השפעת החיות לכל האברים, שאינה אלא על ידי הראש).
כך היה זה בזמנו של משה, וכן הוא בכל דור ודור. שהרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ויתירה מזה, "אין דור שאין בו כמשה" - והשפעת החיות בכל הענינים כולם היא על ידי הנשיא דוקא.
אגרת ההסתלקות
"אגרת ההסתלקות" היא אגרת כ"ז, מהאגרות המשולבות ב"אגרת הקדש" שבתניא, והמבוארת בטוב טעם.
אגרת זו נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן, מיסד חסידות חב"ד, כאגרת תנחומים על הסתלקותו של הצדיק רבי מנחם מענדל מויטבסק, שהיה נשיא החסידים לאחר הסתלקות מגיד ממזריטש (נולד בשנת ה'תצ, עלה לארץ בראש קבוצה גדולה של עולים בשנת ה'תקלז, נפטר בא' אייר ה'תקמ"ח מנוחתו כבוד בבית העלמין הישן בטבריה).
בהרחבה מבוארת באגרת מהותו של צדיק, שמעביר לתלמידיו, מ"חייו" הרוחניים ומהמדות הספוגות בו בעבודתו את ה'. וגם לאחר הסתלקותו הוא אינו עוזב את צאן מרעיתו, ואדרבה, השפעתו המגוונת אל המקושרים אליו לאחר ההסתלקות, היא באין ערוך גדולה יותר מאשר בחייו.
גם לאחר הסתלקותו, ממשיך הרבי, "נשיא החסידים", להשפיע לכל "נפש כל חי הקשורה בנפשו", לתלמידים ולחסידים הקשורים בו נפשית "בחבלי עבותות אהבה רבה" - באהבה גדולה, שאינה תלויה בשום דבר, לא בדבר גשמי ולא בדבר רוחני. אהבה, שיש לראותה כ"אהבת עולם שבל תמוט לנצח".
מהסברו של אדמו"ר הזקן עולה, שבאופן כללי, השפעת המדות של הרב מרוחו לתלמידו וקליטתן בו. תלויה בראש ובראשונה, לא ברצונו של הרב להאיר, אלא בגודל האהבה שהתלמיד רוחש לרבו. כך זה בחייו של הרב, וכך זה גם לאחר ההסתלקות.
ויש להבהיר, כי אהבת התלמיד לרב, שבאמצעותה התלמיד מקבל מרבו את כחותיו הרוחניים לעבודת ה', אינה סתם איזו הערכה שהתלמיד רוחש למורו ורבו. אלא היא האהבה הקימת בין החסיד לרבי שלו. וכמובא ב"היום יום" אודות אהבה זו: האהבה, היא רוח החיים בעבודת החסידות. והיא החוט המקשר, את החסידים בינם לבין עצמם, את הרבי עם החסידים, ואת החסידים עם הרבי - לאהבה זו אין כל מחיצות, והיא למעלה מהגבלות של זמן ומקום.
במישור הרחב יותר, אדמו"ר הזקן מוסיף, שלא רק בענינים רוחניים, השפעת הצדיק לתלמידיו אחר הסתלקותו, גדולה מהשפעתו להם בחיים. אלא גם "במילי דעלמא", בעניני העולם הגשמיים - כמובא בפירוש בזהר, בדברו אודות מעלת הצדיקים שמגינים על העולם, שזכות הגנתם על העולם לאחר הסתלקותם גדולה יותר מאשר בחייהם. עד כדי כך, שלולי תפילתם בעולם העליון, לא היה העולם מתקים אפילו רגע אחד.
אולם גם על מישור זה, כותב אדמו"ר הזקן "שכל הקרוב קרוב אל משכן ה' (הצדיק) בחייו, קודם לברכה" - ועל כן צריך לשמר את הקירבה שהיתה לנו לצדיק, ואף לחזקה.
והאמת היא, שגם מי שהיה רחוק מהצדיק בחייו או שנולד לאחר הסתלקותו. הנה, תמיד יש את האפשרות לבנות את האהבה לצדיק, ולהגיע לאותה דרגת אהבה נעלית, שהתלמיד אוהב את רבו עוד בהיות הרב בחיים.
למסקנה נראה, שאגרת זו ששולבה בתניא, אף שנכתבה כהערכה לרבי מנחם מענדל מוויטבסק, יש בה כדי ללמדנו, על מהותו של רבי ועל הצורך בחיזוק ההתקשרות אליו, כמשתקף בתורת חב"ד.
הספר באהלי צדיקים
במרכז הספר "באהלי צדיקים", ניתן באור יסודי ורחב ל"קונטרס ההשתטחות" המיוחס לאדמו"ר האמצעי, שנדפס לראשונה לאחר שנת תקע"ג, שנת ההסתלקות של אדמו"ר הזקן.
חז"ל אמרו בגמרא ש"גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם". ובמאמר שלפנינו, מבוארת המשמעות הפנימית והענינית של אמירה זו, הן כפי שהיא באה לידי ביטוי באופן כללי, והן כפי שהיא מתבטאת בעת הביקור וההשתטחות על קבריהם."קונטרס ההשטתחות", מהוה מאמר יסודי בתחום מחשבת החסידות. ובו אנו מקבלים, תמונה בסיסית ומקיפה אודות מהותם של צדיקים, והקשר הפנימי וההדדי שבינם לתלמידיהם, כפי שהוא בחייהם, וכפי שהוא נמשך ביתר שאת גם לאחר הסתלקותם.
במאמר זה נלמד, כי למרות שבאופן כללי, יכול כל אחד לאחר ההסתלקות, לקבל את החיות מרוח רבו בכל מקום שימצא, יש פעמים שהוא חיב להגיע אל הציון. שכן קליטת החיות מהרב, תלויה, לא רק ברצונו של הרב להשפיע, אלא גם במידת התקשרות התלמיד אליו, ועצמת האהבה שאותה הוא רוחש כלפיו. וכשם שבחיי הרב, כדי למנוע חולשה בהתקשרות, אמרו חז"ל ש"חיב אדם להקביל פני רבו ברגל". הנה כך, לחיזוק ההתקשרות אחר ההסתלקות, חיב החסיד לנסוע למקום מנוחת הצדיק, להשתטח על קברו, ולעורר מחדש את אהבתו הגדולה אליו.
אדמו"ר האמצעי מבהיר, שחיזוק האהבה לצדיק (כאשר חלה חולשה בהתקשרות אליו לאחר הסתלקותו), היא דוקא עם הנסיעה אל מקום מנוחתו, ושני הסברים לדבר: האחד בדרך הפשט. והשני, קשור במעלת קדושת המקום, הנובעת מהימצאות כחותיו הנפשיים של הצדיק במקום זה (כמבואר בהרחבה בכתבי האריז"ל). עם ההכנה המתאימה, בהגיעו למקום מנוחת הצדיק הקדוש, ביכלתו לעורר את נפש הצדיק, ובמקביל, להתקשר אליו ולדבוק בו נפשית. וכן, להמשיך על עצמו את "חלקו מרוח רבו", ואף לקבל חיות "מרוח רבו העצמית" (דבר שלא זכה לו בהיות הרב בחיים).
התפילה ליד הציון קרובה בודאי להתקבל, שכן, לתפילה במקום זה מספר מעלות: כאן נמצא אויר גן העדן של הצדיק. כאן מתאפשר למתפלל לקבל סיוע מהמקיפים שעל
הציון. התפילה ליד קבר הצדיק, היא כתפילה במערת המכפלה, הנמצאת ליד פתחו של גן העדן. ובתפילה כאן, ניתן אף לזכות להמלצת הצדיק, שיפעל, שתתמלא בקשתו גם בגשמיות למטה. כל המעלות הללו של התפילה, נכונות לגבי כל אדם מישראל הבא להתפלל ליד הציון, ובפרט לגבי "תלמידיו המקושרים אל אור תורתו".
לדעת אדמו"ר האמצעי, גם מי שלא הכיר את הצדיק בחייו, יכול להיות ל"תלמידו" - וזאת, עם קבלת הדרכתו לעבודת ה' הכתובה בספריו. ובשילוב האמונה וההכרה, שכדוגמת ענפים הנמשכים מהשורש, כך נשמתו נמשכת מנפש הצדיק ושיכת אליו.
*
כדי "לקלוט" את מעלות ההשטתחות באהלי הצדיקים, המבוארים כאן. מרוכזים בספר, הסיפורים אודות ביקוריהם של האדמו"רים על הציונים הקדושים. סוכמו דברי הרבי נשיא דורנו, שבהם הוא מעודד את ההשטתחות על ציון הרבי הריי"צ. וכן מוצגים בו מיגוון תחומים, שבהם היה מענה הרבי לבקשות ברכה ותפילה, "אזכיר על הצין".
ספר זה, הוא אחד מספרי "חסידות לעם". המביאים את אור החסידות גם לנוער החסידי ולציבור הרחב.
מאפשרים לכם לקבל
