מהפך בהבנת התניא ● הרב יקותיאל גרין
הרב יקותיאל גרין
מחבר באור התניא משכיל לאיתן
וסדרת הספרים חסידות לעם
אופני הציצוט
של פסוקים ומאמרי רז"ל
באופן כללי מצינו בתניא 4 אופני ציטוט לפסוקים או למאמרי חז"ל:
1. שבסיומם מופיע הסימון וגו' או וכו' .
2. שבסיומם מופיע רק גו' או כו'.
3. לא מצורף שום סימן, לא של וגו', ולא של גו'. אף שנאמר במפורש שלפנינו ציטוט, כגון "כתיב" "כמו שכתוב" או "מאמר רז"ל" אמרו רז"ל וכדומה.
4. מוזכרים פתגמים שונים מהתנ"ך, אולם לא מצוין כלל שהם לשון הכתובים. כגון הביטוי הנאמר על הנשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל", שהרבי מצין (וכן מובא בשבסה"ת) שהוא מופיע באיוב לא,ב. וכן הפסוקים המתארים את מידות הצדיק המובאים באגה"ק אגרת ז"ך, שבבאור לאגרת הם מובאים בצירוף ההדגשה של "כתיב", ובגוף האגרת הם מובאים כפתגמים בעלמא אף שהם כלשונות הפסוקים.
*
נצין, כי במשנה ובגמרא, ברש"י על התורה והגמרא, וכן בזהר, לא מופיע הסימון של גו' (אלא רק של וגו'). אולם בכתבי האריז"ל, מובאים גם הסימונים של גו'.
ההבדל בין "וגו'" ל"וכו'"
בסוף הפתח דבר של הרבי על המפתחות שלו לתניא, בהתיחסותו ל"הערות ותיקונים" שהוא ריכז על התניא, הוא כותב:
"התיקון של גו' וגו' במקום כו' וכו' באגרת התשובה, הם על פי ההוצאה הראשונה של אגה"ת מהדורא בתרא". [נצין, שעל פי זה מובן שגם בלקו"א ובשער היחוד והאמונה נראה שיש לתקן במקומות שונים מכו' לגו' (כדוגמת המוצע ב"תניא מבואר" בעריכת הרב אברהם אלאשוילי עמודים מט,ב סב,ב סה,ב סח,א ע,א עו,ב.]
ובהערת שולים מס' 3 הרבי מוסיף:
(התיקון הנ"ל נעשה) "על פי מה שכתב בתשבי ערך "גמר": נוהגים רז"ל כשמביאים פסוק ואינם משלימים אותו כותבים וגומר וכאשר מביאים מאמר מדבריהם ואינם משלימים אותו כותבים וכולי.
(והרבי מסיים): ויש לומר הטעם, על פי מאמר רז"ל "כל פסוקא לא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה", ולכן אומר שיגמור.
*
ציטוט דברי התשבי ערך "גמר":
"נוהגין רבותינו זכרונם לברכה בדבריהם, כשמביאים פסוק אחד ואינם משלימין אותו כדי לקצר שלש או ארבע תיבות, כותבים וגומר. והוא פעל יוצא, רוצה לומר, חפסוק משלים דברו. וכאשר מביאים מאמר מדבריהם ואינם משלימים אותו כותבים וכולי. והשם גמר או גמירא" [= לכאורה ברצונו לומר, שהשם "גמר" מביע שיש לסים או ללמוד (את המשך הפסוק)]
*
הערות קלות:
א. נראה, שהתשבי בדבריו אינו מתיחס למשמעות של גו' או כו', אלא רק לכתיבתם עם ו' החיבור, וגו' וכו'. (ולמעשה אין הוא מביע את ההבדל בין כתיבתם עם ו' החיבור או בלעדיו).
ב. נצין, כי אליהו התשבי, נפטר בשנות הילדות של האריז"ל. ובספרו "התשבי", הוא מבאר שבע מאות ושתים עשה (כמנין תשבי) מלים תלמודיות. [כך שאין שום פלא, שהוא אינו מתיחס לביטוי גו' (ללא ו'), שאינו מופיע בתלמוד. (מה עוד שהוא לא ראה את כתבי האריז"ל)]
ג. נראה שהסברו של הרבי (בהערה הנ"ל) ש"כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, ולכן אומר שיגמור", מוסב על כל אופני הסיומת. לא רק אלו שהתשבי מתיחס אליהם (וגו' וכו'), אלא גם על אלו שהוא עצמו התיחס אליהם בדבריו בגוף הפתח הדבר (דהיינו, הסיומות של "גו'" ושל "כו'").
ההתיחסות לגו'
בכתבי הרבי
בנוגע למשמעות של גו', ולהבדל בינו לבין הסימון וגו', וכן להבדל שבין כו' לוכו', נראה שנוכל ללמוד מדברי הרבי במקומות הבאים:
א. באגרות קדש יד-ד'תתמח, מובא:
במענה על מכתבו מג' לך והקודם לו... במה שמתרץ באיזהו מקומות בספר תניא קדישא שנאמר כו' או גו' וצ"ע למה נתכוין בתיבות אלו:
בכלל בכגון דא מובן ופשוט שהכו' או גו' צריך להיות שייך לתיבות שלפניהם ולענין זה, ולא לענינים שקדמו לפני פניהם ועוד מקודם. כן מובן ופשוט שצריכים הם או לציין סיום כתוב ומאמר או (בהנוגע לתיבת כו') סיום ענין; אבל לא רמז לענין חדש או השייך לענין שמדובר אודותו במקום אחר ולא על אתר.
ב. במכתבו של הרבי אל הרב זיסלין (מובא בל"פ חיטריק על אגה"ת עמ' שנד), בנוגע למובא באגה"ת פ"ט אודות הדחילו ורחימו השכליים שהם כענין שנאמר "לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וגו'" – שלמעשה, פסוק זה בשלמותו בתורה (דברים ל,כ) הוא: "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך וגו'". וכפי שאנו רואים אדה"ז בצטטו פסוק זה השמיט את המלים "לשמוע בקולו ולדבקה בו", ואם כן לכאורה היה צריך להוסיף בתניא אחרי "לאהבה את ה' אלוקיך" את הסימן גו' או וגו', ומדוע איפוא השמיט רבנו את הסימנים הללו כלל.
מסביר הרבי את הדברים הבאים:
היות, שאדה"ז רצה להוציא מדעת (= לשלול את דעת) המפרשים ש"כי הוא חייך" מוסב על "לשמוע בקולו ולדבקה בו", הוא השמיט את המלים הללו ("לשמוע בקולו ולדבקה בו") לגמרי, ולא רמז עליהם לא ב"וגו" ואף לא ב"גו'".
"גו'" כותבים רק כאשר המבואר להלן בכתוב הוא שיך לענינו, אלא שאינו מוסיף בהבנת הדברים. [שכן, אם הוא מוסיף בהבנה או מחזק הראיה אז כותב וגו' בתוספת ו'. ואם מוכרח להראיה מובאות כל התיבות (ודבר זה תואם לכל שלשת חלקי התניא).
ג. בל"ש ה-387 בהתיחסותו ל"וגו'" שבפסוקים שבלקו"א ספי"ט כותב הרבי (בתרגום חפשי):
בתחילת דבריו, מביא הרבי את דברי הצמח צדק באור התורה (בראשית ה-תתמז,ב), האומר "..כמו שכתוב בתניא סוף פרק י"ט שלימות המשיח כל הקליפות יהיו בטלים ומבוטלים כו' כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו". והרבי שואל, היכן אומר שם בתניא אדה"ז את המלים "מאפס ותהו נחשבו לו"? והרבי מתרץ, כי היות שבתניא, לאחר ציטוט חלקו הראשון של הפסוק "כל הגוים כאין נגדו" מצוין הסימון וגו', הרי שה"צמח צדק" התיחס למלים הכתובות בהמשך הפסוק "מאפס ותהו נחשבו לו", כאילו הם כתובות בתניא במפורש.
*
בהמשך לנ"ל אומר הרבי בשיחה הנ"ל (בתרגום חופשי): במקומות, שסיום הפסוק לא נוגע לענין כותבים גו' (שכן פסוק שלא פסקו משה אנו לא פוסקים אותו), לכן אומרים גו', שיגמרוהו (= הוה אומר שילמדוהו). ועל דרך זה הוא הוא בנוגע לסימון כו' במאמר רז"ל. ואם המצב הוא, שסיום הפסוק או המאמר אודותיו מדברים כן שיך לענין אודותיו מדברים, הרי שאז כותבים וגו' וכו', בתוספת האות ו'.
בקטע זה צריך להבין, מהי המשמעות של "לא נוגע לענין" שאז כותבים "גו'"?
א. אם נאמר שהכונה כמו שזה נראה במבט שטחי, שאין הדבר שיך לגמרי לענין, הרי בשתי האגרות הנ"ל נאמר במפורש שגו' כותבים רק כאשר ההמשך שיך לענין (ואם אינו שיך כלל, הרי שאז לא מציינים שום דבר).
ב. אם ההמשך באמת לא שיך לגמרי לציטוט, למה כותב הרבי בשיחה ש"אומרים גו', שיגמרוהו" (לשם מה יש ללמודו?!).
אלא, מוכרחים לומר, שהפרוש בקטע השיחה שלפנינו כך הוא: שאם ההמשך נוגע לכל הענין המצוטט מציינים זאת ב"וגו'". ואם הוא לא נוגע לכל הענין המצוטט (אלא רק שיך אליו במידה מסוימת, כנאמר בשתי האגרות הנ"ל), הרי שאז מציינים בסוף הציטוט רק "גו'". (כפי שהדבר גם מובן אם נעין בדברי הרבי שלאורך כל השיחה, כל פרק יז שם, ולא רק בקטע השיחה שציטטנו כאן). [וראה בל"פ על דברי הרבי ברשימות ללקוטי אמרים פרק י"ט הערה 13 בשולי הגליון, שצמצם את דברי הרבי מהקטע הנ"ל במספר מלים ואף השמיט את הדגשת הרבי ש"אומרים גו', שיגמרוהו". כך שניתן אולי לומר, שהבינו את דברי הרבי, באופן שדבריו בשיחה זו סותרים את הדברים הברורים שנאמרו בשתי האגרות הנ"ל.]
העולה מהנ"ל
מכל הנ"ל עולה, שבסימון אשר בסוף ציטוטי הפסוקים, ישנם לכאורה שלשה מצבים כלליים:
מצב א:
המצב שבו המשך הציטוט הוא חלק בלתי נפרד מכל ההוכחה שרוצים להביא מהפסוק. ומה שהכותב דילג מספר מלים באמצע, הרי שזה רק ענין של קיצורי כתיבה (שהכותבים רגילים בהם לנוחיות), כפי שניתן להבין מדברי התשבי. אולם למעשה, הבנת הראיה מהפסוק או חיזוקה של הראיה, תלויה בהמשך המלים המצוטטות, לא פחות מהמילם המצוטטות עצמם. הרי שאז הסימן הוא "וגו'" (עם ו') וכפי שרואים זאת במפורש, מציטוטו של הצמח צדק מהתניא סוף פרק י"ט.
מצב ב':
המצב שבו ההמשך באמת אינו מוסיף בהבנת כל הענין שעומדים להוכיחו במשפט המצוטט, אבל יש לו על כל פנים שיכות (מסוימת) לענינו (כמודגש באג"ק יד-ד'תתמח ובמכתבו של הרבי לרב זיסלין). שבמצבים אלו נוהגים לצין בסוף הציטוט את הסימון "גו'", להורות שיש צורך להמשיך "ולגמור" (= וללמוד) את המשך הפסוק המצוטט (כמודגש בל"ש ה-387). לימוד, שבעקבותיו נבין יותר טוב פרטים מסוימים במשפט המצוטט, אף שכאמור אין הוא מוסיף בהבנה של כל הענין כולו (שאם לא כן, לשם מה באה ההוראה של "גו').
מצב ג:
כאשר המשכו של הציטוט אינו שיך כלל לענין המתבאר (ובפרט אם הוא עוד עלול להביא להבנה אחרת של כל הענין המתבאר), הרי שאז אין שום סיומת.
"ובגמרא ספ"ט דברכות"
כדוגמא לכל הנ"ל, נביא את הגמרא מסוף פרק ט' במסכת ברכות, שאדה"ז מביאה בתחילת התניא, ונראה כיצד הוא מצטטה:
וכך אומרת הגמרא:
תניא רבי יוסי הגלילי אומר:
צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי
רשעים יצר רע שופטן שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו
בינונים זה וזה שופטן שנאמר יעמוד לימין אביון להושיע משפטי נפשו
אמר רבא כגון אנו בינונים אמר ליה אביי לא שביק מר חיי לכל בריה
וכך מצוטטת הגמרא בתניא:
צדיקים יצ"ט שופטן כו'
רשעים יצה"ר שופטן
בינונים זה וזה שופטן וכו'
אמר רבה כגון אנא בינוני. אמר לו אביי לא שביק מר חיי לכל בריה וכו'
הדיוק בתניא:
א. באגרות קדש לרבי חלק ג' עמ' סא, בנוגע לשאלה מדוע נכתב בתניא "וכו'" לאחר המשפט "אמר לו אביי לא שביק מר חיי לכל בריה", הרי דברי אביי בעצם הסתיימו? כותב הרבי: שב"וכו'" הזה, רומז אדה"ז למענה רבה המופיע בהמשך לפי גירסת העין יעקב "..אמר רבה ידע אינש בנפשיה אי צדיק הוא" (וראה שם באג"ק את המשך הסברו של הרבי בנדון).
ב. בנוגע לרמז בתניא על הפסוקים המבהירים בגמרא את מהותם של הצדיקים הרשעים והבינונים, לפנינו הבעה מענינת: בצדיקים "כו'", בבינונים "וכו'", וברשעים אין שום סימן.
והנה, על פי היסודות שהרבי הציב באגרות ובל"ש הנ"ל וכמסוכם לעיל, נראה לומר:
בנוגע לבינוני – שעל פי המבואר בתניא תחילת פרק י"ג, הפסוק "יעמוד לימין אביון להושיע משפטי נפשו" מהוה פסוק בסיסי בהבהרת כל מהותו וענינו של הבינוני, מצין זאת אדה"ז בסיומת של וכו'.
בנוגע לצדיקים – שהפסוק "ולבי חלל בקרבי" מביע (כמו שרש"י אומר) שהיצר הרע שבקרבי הוא כמת. ושעל פי המבואר בתניא פרק א' ופרק י', פסוק זה מתיחס רק לצדיק ורע לו "שהרגו ליצר הרע" ולא לצדיק וטוב לו שהפך את היצה"ר לטוב. הרי שאין הוכחה מהפסוק הזה לכל הצדיקים, אלא אך ורק לסוג אחד מהם. לכן רומז אדה"ז בסיומת ל"צדיקים יצ"ט שופטן" רק ב"כו'".
ובנוגע לרשעים – שהפסוק " נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו", מתאר לאיזה מצב חמור יכול היצה"ר להביא את הרשע, באומרו לו אל יהי פחד אלקים לנגד עיניך עד שמרחיקו שאין מתפחד מיוצרו (כפי שרש"י מפרש שם). הרי שלפסוק זה אין שום קשר עם מה שאדה"ז מחדש במהותו של הרשע. שלתואר "רשע" באמיתת שם התואר, זוכה לא רק מי שנכשל בעבירות הפוסלות אותו לעדות, אלא גם מי שנכשל בעבירה בעבירה קלה ולעתים רחוקות בלבד כמבואר בהרחבה בפרק י"א שבתניא. יוצא איפוא שהפסוק המובא בגמרא, מתאר למעשה את הרשע במצבו החמור, ולא את מצבו של הרשע וטוב לו (במדרגתו הגבוהה) שאדמו"ר הזקן מדגיש שגם הוא בגדר של רשע, שהטוב שבנפשו כפוף אל הרע. וזו איפוא הסיבה שאדה"ז לא רומז על פסווק זה בתניא כלל, לא ב"וגו'" ולא ב"גו'".
עוד פרפרת קטנה
- הפסוקים בפרק יט -
בפרק יט (סוף כה,א), בהסבירו כיצד עם העמידה בנסיון, כל הקליפות, אף שגברו עליו כל ימיו "יהי בטלים ומבוטלים לגמרי לפני ה'". מביא אדה"ז ארבעה פסוקים כהוכחה לנ"ל.
כמובא בתניא, במהדורת הדפוס שלפנינו, שלושת חלקי הפסוקים הראשונים, מסתימים ב"וגו'". ואילו בסיום ציטוט חלק הפסוק הרביעי "וכתיב והרים כדונג נמסו" אין שום סימון, לא של "וגו'" ולא של "גו".
נצין כי בל"פ (חיטריק) מביא נוסחה שבה היה כתוב, "וגו'". אולם הרבי בהערות ותיקונים לתניא כותב, שאחר "נמסו", צריך להופיע (רק) נקודה.
נוסיף ונצין, שבהערות למה"ק סוף שורה 46 בפרק י"ט, הם מביעים צ"ע על השמטת ה"וגו'" ממהדורת הדפוס, שהרי עיקר ההוכחה הוא מסיום הפסוק "מלפני ה'" – והדבר מבהיל, איך אפשר לומר על דברי הרבי "צריך עיון". לכאורה צריך להשתמש בהתבטאות עדינה יותר, שאנחנו "צריכים להבין" וכדומה.
והנה, לאור המסוכם כאן אודות הסימונים שבסוף הציטוט, יש לומר, שהשמטת ה"וגו'" מהפסוק הרביעי היא כמובן במתכוין. שכן שונה מהות ההוכחה מפסוק זה, משלשת הפסוקים שקדמוהו.
בשלושת הפסוקים הראשונים, שעיקר ההוכחה (לנקודה שאותה הוא רוצה להבהיר) שהקליפות בטלות לפני ה' הוא מהכתוב בהמשך הפסוק, מצין זאת אדה"ז בהוספת הציון "וגו'".
אולם את הפסוק הרביעי מביא למטרה אחרת. נכון שגם מהפסוק הזה בשלמותו "הרים כדונג נמסו מלפני ה'" ניתן להוכיח את מה שהוכחנו בשלשת הפסוקים הראשונים (כמבואר ב"משכיל לאיתן" יט-592). אבל למעשה נראה, שלא את הפרט הזה רוצה אדה"ז להבהיר בפסוק זה.
וכפי שמסתבר, במלים "הרים כדונג נמסו", רוצה אדה"ז לחזק את הנאמר במשפט הקודם "וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'", שההמסת הקליפות כדונג תחול גם על "הרים" גבוהים המסמלים קליפות גדולות וקשות במיוחד. ולצורך הדגשה זו, די לנו בציטוט המלים "הרים כדונג נמסו", ואף אין לרמוז על ההמשך "מלפני ה'" לא ב"וגו'" ולא ב"גו'".
מנהגו של ר' ניסן
חסידים מספרים על המשפיע ר' ניסן נמנוב ע"ה. שכאשר היה בוחן את תלמידיו, שלמדו את י"ב הפרקים הראשונים שבתניא בעל פה. היה מקפיד שיאמרו גם את הכו' וה"וכו'", בדיוק כפי שכתוב בתניא.
והדברים ברורים, שכן לפנינו, לא סתם ציונים, אלא פרטים שבהם תלוי כל הבעת הפשט של התניא.
מאפשרים לכם לקבל
