מבוליביה יצאה תורה
כתב וצילם: מאיר אלפסי
מעולם לא חשבתי שאת חג מתן התורה, החג הקדוש לנו כל-כך, אחגוג דווקא במקום הזר והמוזר - בוליביה. אם הייתם נותנים לי רשימה של ערים או מדינות שאהיה בהן באותו חג השבועות, אני מניח שהמקום האחרון עליו הייתי חושב שבו אציין את חג מתן התורה הקדושה - היה בוליביה, מדינה הנמצאת במערב דרום אמריקה, ואחת המדינות הנחשלות ביותר בדרום אמריקה אם לא בעולם כולו.
אינדיאנים, אלו שהיו הראשונים שישבו בבוליביה, ממלאים את היבשת בהמוניהם, ואיך נאמר? הם לא בדיוק התפאורה עליה הייתי חולם כרקע לעלים הירוקים שבבית הכנסת ולעלייה לתורה בחג הקדוש. אבל לזה בדיוק הקב"ה כיוון אותי באותו מסע שערכתי בדרום אמריקה, מסע אחד מני רבים אותם עשיתי עד היום.
***
מאז ומעולם הייתי חובב טיולים. בצעירותי נשלחתי ללמוד בישיבה בעיר רחובות, אבל גם אז - בשעות הפנאי הייתי מסתכל באנציקלופדיות למיניהן בכדי ללמוד על העולם, והייתי שוקד על קריאת מילונים של שפות שונות, בכדי לסגל לעצמי כמה שפות על הלשון. לא חלמתי אז שבעתיד מצפים לי כל-כך הרבה מסעות למקומות שונים ואקזוטיים ברחבי העולם, אבל אפשר לומר שידעתי שאמצא מרגוע לנפשי בין איתני הטבע ברחבי הגלובוס, לידם אחפש עוד ועוד יהודים שיניחו תפילין לראשונה בחייהם, או יגידו "שמע ישראל" וילמדו פסוק אחד או שניים.
עם תום לימודי הישיבה-גדולה, הלכתי, כמנהג חסידי חב"ד שאני נמנה עליהם, ללימודי הסמיכה לרבנות, ובתום שנה של לימודים מפרכים של כל ההלכות הנדרשות לתעודת הסמיכה - הייתי לרב מוסמך, והרגשתי שאני כשיר לצאת לרחבי העולם ולהשפיע יהדות על יהודים בכל מיני מקומות שאף אחד לא הגיע אליהם.
בכל העולם כולו ידוע "מוסד השליחות", במסגרתו נשלחים חסידים לרחבי העולם למדינות שונות, בהן הם פועלים עם היהודיים המקומיים או מטיילים יהודיים שהגיעו לאזור, ומספקים להם את כל צורכי היהדות להם הם נדרשים. אני, לעומת זאת, ראיתי את תפקידי כ"שליח הנודד". מכיוון שאני אוהב טבע, אוהב נדודים ואוהב יהודים טובים, החלטתי שאתפקד כשליח-נוסע, כלומר אנדוד ממדינה למדינה ואחפש בעצמי אחר היהודים שזקוקים לשירותיי הרבניים או היהודיים, בעוד מצווה או עוד לימוד תורה. בחסידות אומרים, שטוב להיות אדם מלהיות מלאך, משום שמלאך עומד במקומו - ואדם כל הזמן הולך. זה בערך מה שרציתי לעשות, ללכת ולנסוע ולהשפיע טוב יהודי על כל מי שאמצא. ואכן, ב-48 מדינות כבר הייתי עד היום, במקומות הנידחים ביותר בעולם - כולל הקוטב הדרומי, ותמיד-תמיד אני לוקח איתי את המצלמה, שהיא בת-לוויתי בכל מקום, ועד עתה כבר אגרתי עשרות אלפי תמונות מכל המקומות בהם שהיתי.
עוד לפני תום הלימודים בישיבה יצאתי מספר פעמים לבקר בחו"ל, למשל בארה"ב, כאשר אני מקפיד שאם מזדמנת לפניי טיסה ארוכה - לעשות חניית ביניים במדינה נוספת ולרדת בה ליום-יומיים, בכדי להכיר עד כמה שאפשר עוד מדינה על פני הגלובוס. כמובן שבכל מקום אליו הגעתי, דאגתי לברר לפני כן על מקום מגוריו של השליח המקומי, כדי שאוכל להתפלל במניין, ללמוד ולאכול אוכל כשר. זו הרי לא גדולה לנסוע לבד כדי לחזק יהודים אחרים, אך להפסיד בעצמי מצוות רבות...
אל בוליביה הגעתי במסגרת מסע ארוך של קרוב לשנה במדינות דרום-אמריקה. לפני כן הייתי בפרו, והמטרה שלי הייתה באותו זמן לעבור את הגבול ולהגיע לבוליביה, שם אוכל לחגוג את חג השבועות, חג מתן תורתנו. זה גם הסתדר לי עם שמה של המדינה אליה אני עתיד להיכנס, "בוליב-י'ה" - להאמין בה'.
הדרך להיכנס לבוליביה מאזור גבול פרו בו שהיתי כאמור לפני כן, הייתה בתחבורה ציבורית, או במילים פשוטות יותר - אוטובוס. אבל זה לא היה אוטובוס נאה ונח כמו זה שאתם אולי נוסעים בו מירושלים לבני-ברק, אלא אוטובוס ישן ומקרטע, עמוס בתושבים מקומיים שגם הביאו איתם לאוטובוס בעלי חיים מסוגים שונים, שאת חלקם הכרתי ועם חלקם האחר ערכתי לראשונה היכרות באוטובוס הצפוף. דמיינו לעצמכם נסיעה "קצרה" בת יומיים, בלוויית אנשים הנמנים על השבטים המקומיים, לא כולם ידידותיים במיוחד, ובלוויית קולות הצרצור והגעגוע של בעלי החיים שצמודים אליך, וכל זה באוטובוס שלדעתי עוד הספיק לנסוע ברחובות דרום אמריקה בזמן מלחמת העולם השנייה.
עם האוטובוס עברנו, הנוסעים, על פני כפרים נידחים בהם גרים שבטים שכוחים, כשהמטרה האישית שלי היא להספיק להגיע לפחות עד לערב החג, לעיר הגדולה של בוליביה ואחת מתוך שתי ערי הבירה שלה, לה-פאס (הנהגית גם כ"לה-פז").
נשיא בוליביה, אוו מוראלס, אינו ידוע כחובב יהודים גדול, והוא אף אחד מידידיו הטובים של מחמוד אחמדיניג'אד מיודענו, נשיא איראן, וגם היה חבר טוב של נשיא וונצואלה הוגו צ'אבס. זו הסיבה בשלה חששתי בחלק גדול מהדרך מהתנכלויות שונות של התושבים המקומיים שאיתי על האוטובוס, אבל ב"ה נוכחתי לדעת שגם שם בבוליביה, כמו כמעט כל המקומות בהם הייתי בעולם, יודעים לכבד יהודים דתיים. למרות שבעיניהם הייתי כנראה אדם מוזר (שלא לומר מה הם היו בעיניי...), שחובש בגדים מוזרים עם חוטים שמשתלשלים וכל בוקר שם שתי קוביות על היד ועל הראש, הם הבינו שמדובר באדם דתי שמקיים את מצוות הדת שלו, ולא הפריעו לי כהוא זה, ואף כיבדו אותי.
המשטרה המקומית, לעומת זאת, לא כל-כך כיבדה אותי, ולא אף אזרח מקומי אחר. בכל זמן קצר היינו צריכים לעצור עם האוטובוס (המקרטע כזכור) לעוד ועוד ביקורת משטרתית, כאשר בליבי מתגנב החשש כי לאחר שהאוטובוס הזקן עצר, מי יודע אם יוכל לשוב ולנסוע בשנית.
באחת הביקורות, ממש כאשר עמדנו להיכנס סוף-סוף אל בוליביה, עוצר אותי שוטר הגבול, ובודק את כל חפציי אחד לאחד. לפתע הוא נתקל בתפילין, ועשרות סימני שאלה התחילו לצוץ בעיניו השואלות. נו, לך תסביר לגוי הזה, שלא שמע מעולם על המושג "יהודי" מהן התפילין, ואיך אנחנו היהודים מתייחדים באמצעותן עם הקב"ה בתפילה זכה. אבל לא הייתה לי ברירה, וגייסתי את שרירי הידיים להסברים בתנועות ידיים כאלה ואחרות, בשילוב פנטומימה מקצועית, וניסיתי להסביר לו בשפה הזו - הבינלאומית - שמדובר בסממן דתי. כמה בוליביאנו'ס, הכסף המקומי, שהיו איתי עשו את העבודה טוב יותר מכל שפה, והשוטר שחרר אותי לדרכו, לא לפני שהוא טופח על כיסיו העמוסים, כעת בשביעות רצון.
אחרי שעברנו את הגבול לבוליביה, המשכנו עוד בנסיעה. ולאחר זמן מה הגענו לאחד המקומות המדהימים במסע הזה, נהר הטיטיקקה, הנהר הגבוה בעולם, סביבו יושבים שבטי האינקה - אינדיאנים שצפים מעל גבי בקתות עץ ובוץ בכל אזור הנהר. קשה להסביר במילים את הנוף המדהים שנראה לעין באותם רגעים בהם הגענו לאזור. עין לא תשבע מהמראות המדהימים, מה רבו מעשיך ה'. זהו ללא ספק אחד המקומות המיוחדים שהייתי בהם.
כאשר עליתי על אחת הספינות ששטה בנהר הטיטיקקה, החלטתי שהגיע הזמן להגשים את ייעודי בנסיעה לבוליביה, ולהתכונן כראוי לקראת חג מתן תורה שיחול בעוד זמן קצר, והתחלתי לבלוש אחרי יהודים פוטנציאליים שאולי נמצאים איתי על הספינה. כמובן שגם אם יש במקום יהודי הרי שקשה מאד לזהות אותו כיהודי, והחלטתי לאתר את יהודי הספינה שאולי קיימים - בצורה פשוטה יותר. הלכתי על הסיפון, ליד ריכוז נוסעי הספינה, וצעקתי בכמה שפות: מי רוצה להניח תפילין? אי שם מירכתי הספינה ניגש אליי אדם, וקשר איתי בשיחה. התברר לי שגם הוא בחור הרפתקן שהגיע למסע בדרום אמריקה, והוא אומר לי שהדבר האחרון שהוא ציפה לראות כאן בבוליביה השכוחה זה יהודי חרדי מזוקן השואל בצעקות מי מבקש להניח תפילין. בהתרגשות רבה נעניתי לבקשתו והנחתי לו את התפילין, ואמרנו ביחד את פסוקי שמע ישראל.
יחד עם הספינה הגענו לאזור יפה בגבול בוליביה-פרו, בו מתרכזים כמה וכמה איים טרופיים, בהם מתגוררים שבטים שונים מאלו המאכלסים לרוב את בוליביה. טיילתי באזור במשך כמה שעות, וכמובן תיעדתי מכל הבא ליד, אבל מבט על השעון הבהיר לי כי עליי להזדרז ולהגיע ללה-פאס לקהילה היהודית המקומית, כי החג ייכנס ממש בעוד שעות ספורות.
עליתי על האוטובוס הראשון שיוריד אותי במקום סמוך יותר ללה-פאס, שעתיים נסיעה מהעיר, שגם הוא לא היה אוטובוס חדיש מודל 2013, והתחלתי לזחול אתו בכבישי בוליביה. אנחנו נוסעים ונוסעים, ואני מסתכל על השעון בחרדה. לפי הקצב הזה, לא נראה שאגיע עד לחג השבועות ללה-פאס, ומי יודע אם בכלל אצליח להגיע אתו אפילו עד לחג השבועות הבא. אחרי שירדתי סוף-סוף מהאוטובוס, ליד איזו עיירה שכוחה, הייתי אמור לשוב ולנסוע באוטובוס נוסף עד ללה-פאס עצמה. זה כבר היה מעבר לכוחותיי והחלטתי לנסות למצוא כלי תחבורה מהיר יותר, שיוביל אותי בזמן ללה-פאס, לחוג שם את החג. בדרום אמריקה, זה ידוע, זמני האוטובוס הם גם לא "המלצה".
הם נתונים שרירותית בידיו של הנהג, שמחליט מתי ייסע ומתי יעצור, היכן תחל הנסיעה והיכן תסתיים. לא ממש משהו שאפשר לסמוך עליו. ואותו מקום, ליד אותה עיירה קטנה, לא היה נראה לי כאידיאלי ביותר לשמוע בו את עשרת הדברות ולקבל בו את התורה מחדש, בלי אף יהודי ברדיוס של עשרות קילומטרים מסביב.
החלטתי לעשות משהו נועז, ולקחתי מונית. למה נועז אתם שואלים? ובכן, משום שלקיחת מונית בבוליביה אינה המעשה הכי בטוח שיכול תייר לעשות. אין-ספור אירועים של שדידת נוסעים אירעו על ידי נהגי המוניות המקומיים, כאשר לעתים שדדו הנהגים לא רק את כספם של הנוסעים אלא גם את נ פ ש ם, אך למרות הכל לא הייתה לי ברירה והצטרפתי למונית אחת, כאשר שפתיי לא מפסיקות לרחוש תהלים ותפילות שונות שאגיע בשלום. עוד בטרם יצאנו לדרך הראיתי לנהג כמה שטרות ירוקים בודדים, כדי שיבין שאיני עשיר גדול שכדאי לו לשדוד, ומצד שני שידע שמובטחים לו דמי הנסיעה בסיומה ויהיה רגוע.
ב"ה התפילות עזרו, ונסענו יחדיו ללה-פאס, מבלי שידרוש בשלב כלשהו את כספי או את נפשי. הצטערתי על כך שלא הקדשתי תפילות נוספות לדרך הנסיעה של הנהג, תפילות שאולי היו מצילות אותי מכמה שעות של נסיעה מפחידה במהירות מטורפת שלא זכור לי כמותה בשום מקום אחר. באחד מהעיקולים נתקלנו בנס: על שני רכבים שנסעו לפנינו, נפלה לפתע מפולת ענקית של אבנים וכמעט שקברה אותם תחתיה, אבל לבטח השביתה אותם כליל. עלינו לא נפלה ולו אבן אחת, ומלבד עיכוב של זמן-מה, ניצלנו.
עוד זמן לא רב, והמונית נחתה בלה-פאס. נקל לשער את תחושת ההקלה שפשתה בקרבי. ב"ה אני כבר בעיר, אני קרוב יותר מאי-פעם לשליח המקומי, ומכיוון שעוד ישנן כשלוש שעות עד לחג - אוכל עוד למצוא את המקום, להניח בו את חפציי ואולי עוד לעזור לשליח בהכנות לחג. את בית הקהילה המקומית אכן מצאתי בלי בעיות מיוחדות, וכאשר הגעתי והצגתי את עצמי לשליח, הפשלתי שרוולים והתחלתי בקילוף תפוחי אדמה ושאר ירקות לבישולי החג עבור הישראלים המטיילים באזור שיגיעו לחג למקום. השליח, שלא ידע על כך שאני עומד 'לנחות' עליו, היה מופתע לחלוטין מהחב"דניק הצעיר שלפתע נחת לידו ומבקש לעזור לו, אך שמח מאד שהגעתי ונעזר בי בשליחויות הלחוצות של ערב החג.
כשהמצלמה עוד עליי, יצאתי כשעה לפני החג לשוק המקומי, הנקרא "שוק המכשפות" (בשל שיקויים סודיים שנמכרים בו לצד ארגזי תפוחי האדמה והגזר), לערוך קניות אחרונות ודחופות, בשליחותו של השליח. שנינו יחד לא הבנו מה גרם ללחץ הזה, שאצטרך להגיע לשוק זמן כה קצר לפני היכנס החג, אבל דקות אחר-כך הגיעה אליי התשובה לשאלה הזו: באמצע השוק, משום מקום, פונה אליי פתאום מישהו בעברית צחה. אני מסתובב אחורה, ומגלה ישראלי שמבט מתחנן בעיניו. "אני לא יודע מה יהודי חרדי כמוך עושה פה, אבל אני חייב עזרה", הוא פתח ואמר, כשקולו נשנק בבכי. "אני נמצא כבר כמה שבועות בטיול ארוך כאן בדרום אמריקה, אבל היום, באחד הטיולים שלי בעיר, גיליתי שכייסו ממני את הדרכון שלי, את כל הכסף שהיה עליי, ואת שאר כל מה שהייתי צריך להמשך הטיול. מה אני עושה עכשיו?".
מיד הבנתי מה גרם להימצאותי בשוק המקומי בזמן הזה. הרגעתי אותו, ומיד אמרתי לו: היום, בעוד שעה קלה, ייכנס חג השבועות - חג מתן תורה. בוא יחד איתי לבית-הכנסת, נתפלל ביחד ונאכל את סעודת החג. ובעז"ה נשתדל לדאוג לך בהמשך. הצעיר, שלא ידע מה לעשות, שמח להצעתי והצטרף אליי לנסיעה חזרה לבית הכנסת. וכך, דקות ספורות לפני התקדש החג, באתי לשם ואיתי אורח נוסף, יהודי שלראשונה בחייו יחגוג את חג השבועות כהלכה, ודווקא במקום הזניח הזה, בבוליביה השכוחה.
התפילות התקיימו כאמור בבית הכנסת המקומי של לה-פאס. הקהילה היהודית המקומית היא קטנה ביותר. גרים שם אולי מאה-מאתיים יהודים, שרובם אנשים זקנים שברחו בזמנו מאירופה הנאצית. בית הכנסת המקומי הוא קטן מאד, אך גם יפה ומהודר להפליא.
בבית הכנסת זכיתי להיות חזן במהלך החג. הייתה זו הרגשה מיוחדת מאד, של "קבלת התורה בהר", ממש כמו שעם ישראל קיבל את התורה בהר, הר סיני. ההבדל הפעוט הוא שכאן היה מדובר בהר הכי גבוה בעולם עליו גרים בני-אדם, 3,600 מטר מעל פני הים...
הגובה האדיר של ההר עליו יושבת לה-פאס, גורם לכל הבאים בקרבה של העיר, להתנשם ולהתנשף אחרי הליכה קטנה בלבד, כאילו רצו כעת ריצת-מרתון. לתושבים המקומיים, כך אומרים, יש ריאות מיוחדות המסוגלות להתמודד בקלות עם הגובה הרב, והם כבר לא חשים בכך. גם לי, כמי שטייל הרבה לפני כן בעשרות הרים גבוהים מאד, היה הרבה יותר קל להתמודד עם ההליכה במקום, ואכן התרגלתי לכך במהירות יחסית.
אווירת חג מתן תורה בבוליביה הייתה מאד מיוחדת. המניין היה אמנם קטן מאד, של חמישה-עשר איש בלבד, אך מי שלא חגג מתן תורה בבוליביה - לא יודע חג השבועות מהו. היהודים שם שרו בדביקות לפני ספרי התורה, וראית את הערגה לתורה וליהדות על פניהם, גם אם לא כולם מצליחים לשמור על כל מצוות התרי"ג. השירה הזו, בליל החג, הייתה הכנה ראויה לקראת קריאת עשרת הדברות למחרת.
אחרי התפילה התקיימה הסעודה החגיגית, בה שרנו יחד כל המתפללים - היהודים המקומיים והישראלים שנחתו בבית-חב"ד לעצירה קלה של יום אחד בטרם ימשיכו במסע הטיול הארוך שלהם בדרום אמריקה. במהלך הסעודה גם זכיתי לומר דבר-תורה לסועדים, בו הרחבתי מעט על מהות החג הקדוש ומה הוא אומר לנו, כיהודים שומרי תורה ומצוות. גם להם סיפרתי על הרגשתי, כמה מיוחד זה לחוג את קבלת התורה בבוליביה, שגם היא בנויה על הר, אמנם גבוה "מעט" יותר מהר סיני, כאמור.
ומה היה עם הכסף והדרכון של היהודי שפגשתי בשוק? ובכן, כבר במהלך תפילות החג קלטתי בעיניי את אותו יהודי, שהיה שבור כולו, כשהוא מתנדנד בתפילות ומתפלל בדביקות. אך תם לו החג, וכבר התברר שהתפילות עזרו: זמן קצר לאחר החג יצרו אתו קשר מהמשטרה המקומית, ודאגו להחזיר לו את כל הכסף, הדרכון ושאר החפצים שהגיעו איכשהו אליהם. גם המשטרה הבוליבית לא ידועה בעולם בניקיון כפיים מיוחד, וזה באמת היה פלא גדול שהיא החזירה את כל החפצים לאותו יהודי, בצעד נדיר למדיי. "בזכות התפילות בחג מצאתי את הדרכון והכסף", אמר לי אותו יהודי בהתרגשות, והבטיח ששנה הבאה לא ישכח לבוא שוב לבית-הכנסת בחג מתן תורה, גם בישראל.
בהכנת הכתבה השתתף חנני בלייך
מאפשרים לכם לקבל
