מערכת COL
|
יום ד' סיון ה׳תשע״ג
13.05.2013
הרצל ויחיאל בדרכים ● והפעם: 'חוצה ישראל' ברכבת
בשעת בוקר מוקדמת השכימו הרצל קוסאשוילי ויחיאל פליישמן, וללא שום סיבה הגיונית הנראית לעין, יצאו ברכבת מלוד לדימונה. לאחר מנוחה קלה הם חזרו מדימונה לכיוון נהריה, ומנהריה לתחנת המוצא-לוד. בדרך הם חלפו על פני תחנות שלא ידעו כלל על קיומן, כמו עכו, להבים-רהט ועוד ● לסיכום? אנחנו חיים בארץ קטנה ויפה שלחוצה מעוד העלאה של מיסים לטור המלא ולגלריה
הרצל קוסאשוילי ויחיאל פליישמן
ההפתעה היתה אמיתית. במשך שבע שעות בלבד חצינו את ישראל מצפון לדרום ובחזרה. בנחת, בלי עצבים, פקקים וכאבי ראש, והכל בחסות רכבת ישראל. המסלול: מלוד לדימונה. מדימונה לנהריה, ומנהריה חזרה לתחנת המוצא ולבסיס האם-לוד. המצחיק הוא, שבקושי הספקנו להגיד 'ג'ק רובינסון' וכבר היינו בנהריה. מצמצנו מצמוץ נוסף והיינו בחזרה בבית.
האמת שזהו מסע שללא קשר לחברות בנינו אנחנו מנסים להוציא לפועל כבר זמן רב. ישראל היפה (ומוכת המיסים) מתחבאת בקרונות המפוחמים מסתבר. מהחיילים שמתפללים שחרית בקרון האחרון לכיוון הנסיעה, ועד לקשיש שגולש במחשב הנייד במהירות של נער בן 17.
הנחמה היחידה בהכנות למסע שכזה, היא בכך שרוב ההכנות עסקו כמובן בוויכוח אינסופי על שעת היציאה מתחנת הרכבת בלוד. ומי שעוקב אחר נסיעותינו המשותפות יודע כבר שיחיאל שואף תמיד לצאת כמה שיותר מאוחר, ואילו אני מצידי, אתייצב גם לרכבת בשעה ארבע לפנות בוקר.
שכנעתי את יחיאל שהלו"ז של רכבת ישראל מותאם לכך שהיציאה חייבת להיות לא יאוחר מהשעה 6:30 בבוקר (מה שבאמת היה נכון). אחרת, אנחנו נקלעים לעצירות ממושכות ולאיחור מיותר של לפחות ארבע שעות.
6:30 תחנת לוד
תחנת לוד המיתולוגית, נראית עמוסה גם בשעת בוקר מוקדמת. עשרות חיילים ואזרחים שיוצאים לעמל יומם גודשים את הרציפים. הגעתי למקום מוכן עם תיק המחשב (לכל צרה שלא תבוא) ושקית סנדביצ'ים וירקות שהכינותי מראש בבית, גם בשביל יחיאל. זה ממש לא לעניין לאתגר גם את הקיבה על הבוקר. די בכך שבשעה חמש כבר היינו על הרגליים.
את מבטה המופתע של הקופאית בקופת הרכבת בלוד, כשביקשנו כרטיס בכיוון אחד לדימונה, לא ניתן היה להחמיץ. עשרים וחמש דקות לאחר מכן, הכרוז כבר הודיע על כניסה לתחנת קריית גת. השעון הראה עשרה לשבע בלבד.
אני מבחין ביחיאל אחוז כולו התפעלות כשהוא מביט מסביבו במבט משתאה. למען האמת זה מובן, שכן עבור יחיאל מדובר בשעה שבה הוא עדיין מתהפך במיטתו, אכן לא קל. אני קצת פחות מתרגש מהעניין. כבר לפני 20 שנה, כשהיינו נוסעים ברכבות הישנות מהישיבה בכפר הביתה ללוד ובחזרה, הרכבת היתה עוצרת על המחסום, והרציף היה וירטואלי לחלוטין... דלת הברזל הכבדה יכלה לפלוט אותך על פסי הרכבת והחצץ הלוהט ולהמשיך לדרכה. החוויה הזאת מסתבר מזכירה ליחיאל את הטיולים השנתיים המשותפים בתלמוד תורה עם מיימיות הפטל ותיק החטיפים המלוחים. לי זה מזכיר שחוברת הדבר מלכות הסגלגלה, קורצת לי מהשקית.
לבנתיים, הגענו לבאר שבע והחלפנו רכבת באותו הרציף לדימונה. רכבת קצרה, שאליה עברו מהרכבת איתה הגענו מתל אביב לבאר שבע בסך הכל שישה נוסעים, כולל אותנו. בעוד אנחנו מפטפטים על אי כדאיותו של הקו לדימונה, מופיע לו הכרטיסן מוטי. מוטי הצעיר והנחמד, מתעקש שהוא בתפקיד ושאסור לו להצטלם, במקרה הטוב הוא מוכן לצלם אותנו כמה תמונות משותפות. בשיחה קצרה וצפופה על הגזירות הכלכליות בדרך, אנחנו מבררים עם מוטי, האם הוא באמת רואה בנו החרדים, אחראים לבור התקציבי של מדינת ישראל.
מוטי מתברר באר שבעי מלידה. כמוני בדיוק. הקו שלו הוא קו באר שבע-דימונה לרוב, אבל "יוצא לו מידי פעם להגיע לתל אביב במסגרת העבודה". מוטי וחברו אלי, הקטר המחליף, מודאגים מהמצב במדינה. "על איזו משכורת ממוצעת של עשרים אלף שקל מדבר הלפיד הזה? אתה מכיר מישהו שמשתכר שכר ממוצע של עשרים אלף שקל"?
בכלל, תמונת המצב שעולה משיחה עם נוסעי הרכבת שהעם נע בין פחד לתקווה. פחד מגזירות כלכליות חדשות ותקווה שזו הקדנציה הראשונה והאחרונה של לפיד.
7:30 תחנת באר שבע מרכז
בדרך מבאר שבע לדימונה אפשר להבחין איך שהנוף משתנה בצורה דרסטית. מאהלים של בדואים, וחניות גמלים לצד רכבי פאר מקשטים את הנוף המקומי. "צלם את זה" אומר מוטי. "תראה איך השתלטו לנו על האדמות בארץ. שני שקלים לסיגריות זה הצרות שלנו?" משה הקטר, לא מסכים אף הוא להצטלם מסיבות ביטחוניות וסוגר אחריו את דלת תאו, שניה לפני שאיש הביטחון מזנק עלינו. "זה בסדר", אני מרגיע אותו. "אנחנו עובדים בכור בדימונה..."
7:50 תחנת דימונה
העצירה בדימונה היא לחמישים וחמש דקות בדיוק. מה עושים במשך חמישים וחמש דקות בעיר רפאים כדימונה? מסתבר שבדימונה הכל ביתי ואינטימי, והתחושה הזאת מביאה לפתיחות ולכנות בלתי רגילה מצד עובדי הרכבת. מוטי הכרטיסן מציע לנו לוותר על תנומה בתחנה, לטובת חוויה אורבאנית דרומית. הוא מציע לתפוס מונית מתחנת הרכבת ולעצור בבית קפה מקומי בכדי 'להרגיש את הדופק של העיר'.
המאבטח בתחנה מזמין לנו מונית שמגיעה לאחר חמש דקות של המתנה, בשמש שכבר הספיקה להתלהט בשעת הבוקר המוקדמת.
איתנו בחוץ ממתינות עוד שתי נשים למונית. התחנה נראית אמנם מטופחת ומאוישת, אולם המיקום המדברי מסביב ודלילות הנוסעים במקום, מעידים על ריחוקו של המקום ממרכז הארץ והלב הישראלי.
נהג המונית שלום לוקח אותו בעבור חמישה עשר שקלים לבית קפה המהדרין הקרוב. כוס קפה וחזרנו אנחנו אומרים לכרטיסן שמביט עלינו מפתח אולם הנוסעים. "אל תדאגו, אני לא זז בלעדיכם..." הוא מעדכן. האבסורד הוא, שכפי הנראה, אנחנו באמת הולכים להיות הנוסעים היחידים ברכבת חזור מדימונה לכיוון צפון. שלום הנהג יודע לספר על מחדל תחנת הרכבת שנבנתה בפרברים, כשמחיר נסיעה מהעיר לתחנת הרכבת הוא חמישה עשר שקלים ואילו מהעיר לבאר שבע הוא שנים עשר שקלים, מה שהסביר לנו מדוע תושבי דימונה לא מנצלים את קו הרכבת, והביא אותנו לחשוב על עליית מס ההכנסה באחוז וחצי, מה שאמור מן הסתם לכסות ולחפות על קו רכבת נחשל שכזה שבא על חשבון משלם המיסים. עם תובנות אלו ירדנו מהמונית לא לפני שיחיאל ברגע חכם לוקח את מספר הטלפון של שלום בכדי להזמינו לנסיעה חזור לתחנת הרכבת. בעיר כמו דימונה לא לקוחים סיכונים. כשחזרנו מבית הקפה לתחנה כשלוש דקות לפני היציאה צפונה, צוות התחנה כבר הכיר אותנו ונופף לנו לשלום עם עלייתנו לרכבת כאילו היינו משלחת ממשלתית. הם בטח שוכנעו סופית שמדובר בזוג תימהונים משועממים.
אני מבקש מהקטר להמתין עד שיחיאל יסיים את סיגרית הבוקר שלו על הרציף השומם. הוא מתרצה וממלמל משהו על תוספת היוקר על הסיגריות של שר האוצר לפיד שנכנס לתוקף רק הבוקר. אני אומר לו שההתייקרות לא מרתיעה 'מעשנים כבדים' כיחיאל. כצפוי, עוד שלושה נוסעים מלבדנו עולים לרכבת.
8:40 מדימונה לנהריה
במהלך הנסיעה צפונה, מתברר לנו שישנם חולים ומכורים לדבר הזה שנקרא רכבת. התופעה ידועה בעיקר במטוסים ונקראת בשם 'ספוטינג'. מדובר באנשים שחיים על מסלולי הנחיתה וההמראה בשדות התעופה בעולם, כשהם מצוידים במכשירי קשר המסונכרנים למגדלי הפיקוח ובמצלמות בעלות זום ענק. כל מטוס שנוחת וממריא מקבל קוד ותמונה למזכרת כמובן. גם ברכבת מסתבר ישנם כמה גרופים כאלה, אמנם בהיקף קטן יותר, אבל התופעה קיימת. מוטי ומשה יודעים לספר למשל על אדם מפתח תקווה שמכור לנסיעות ברכבת ולצילומי רכבות ולמספורם. בכל רגע נתון הוא יודע כמו במבחני המתמטיקה, איזו רכבת יצאה מהיכן ומתי הן יתנגשו...
הנסיעה חזרה לכיוון באר שבע בדרכנו לנהריה, יכלה להיות הרבה יותר נינוחה אם לא היה קורה ליחיאל האסון הדי טיפוסי לו. מכשיר האייפון שלו הביא נפילה חופשית ברווח הצר שבין החריץ הזעיר שבין מושב הרכבת לדפנות הקיר, ומלאכת החילוץ וההצלה יצאה לדרך. בהתחלה היה זה הקשיש מהמושב שלצידנו שנחלץ בתושייתו הרבה לטובת העניין. יחאיל הבין שללא עזרה מצידו, המחזה הולך להיות מגוחך ואבסורדי לחלוטין. או אז, הצטרפו גם מוטי הכרטיסן ואיש האבטחה אדיר אבוטבול למלאכת החילוץ. לסיכום: הפלאפון חולץ, לא לפני שנזק כבד נגרם למושב.
אני הייתי די משועשע מהסצנה ותיעדתי את רגעי הדרמה שלב אחר שלב. החוק נשכח ממני, העיקר שיהיה לי מה להראות לדורות הבאים אחרינו.
ככל שהתקרבנו לנהריה עיר הנקניק (זוגלובק) ונהר הגעתון, יחיאל התעקש שהוא חייב שעה של מנוחה. הוא כמובן צירף טיעונים משכנעים לדבר: כמו קלסטרופוביה, הפרעת קשב, הזעת יתר ואסטמטיות, העיקר שנעצור. הסברתי לו שחבל על העצירה ושנהריה היא עיר משעממת, אבל הוא היה בשלו. למזלנו, הרכבות שתזמנו לנסיעה הזאת היו רכבות ישירות ומהירות, שעצרו במינימום תחנות הכרחי. נוסעי הרכבות הוותיקים יוכלו להעיד עד כמה קריטיים מחוגי הזמן בתחנות הרכבת.
12:02 תחנת נהריה
הפעם, בעניין העצירה בנהריה יחיאל ניצח אותי, אולם מדובר בניצחון טכני של אין ברירה. מסתבר שבלהט הוויכוח פספסנו את הרכבת לתל אביב, וההמתנה לרכבת הבאה במשך שעה תמימה היתה בלתי נמנעת. בנינו, זה רק עשה לנו טוב. בנסיעה ארוכה העצמות מתחננות לחילוץ, לא רק הפלאפון. ועצירה לארוחת צהריים תמיד מנחמת, בטח בחום שהתנפל עלינו לאחרונה.
שעת צהריים. בתחנות של תל אביב כבר עומדים מאות נוסעים שסוגרים שבוע חם ומתפזרים איש איש למקומו. רוב הנוסעים שקועים איך לא במכשירים הניידים שהפכו להיות כל עולמנו לצערי, ואלה שהתעייפו מהמכשיר הנייד, נרדמו בתנוחה עוברית במושב. לצערי מאז שהרכבת חצתה את תחנת חיפה לכיוון דרום, איבדתי את חדוות הנסיעה בעוון 'שיחות עבודה' ואני בהחלט חייב על כך ליחיאל, על שנאלץ לשמוע דיבורי סרק משעממים כהוגן.
15:20 תחנת לוד
זהו, הגענו ללוד, בסיס האם. ממול אפשר להבחין במבנה הישיבה הישן והמיתולוגי בתוככי הפרדס. בסך הכל זו היתה חוויה מעייפת, אבל היא חידדה אצלי את התובנות שהבאתי איתי מהונג קונג ומסין, שעם כל הכבוד, אנחנו בסך הכל ארץ יפה וקטנה עד מאוד. הלוואי ויכולנו גם אנחנו להתמכר לנסיעה ברכבת. זה כל כך שונה לחוות נסיעה ארוכה, מבלי שתתבקש להיות בריכוז של נהג. פשוט להתרווח בכיסא ולהגיע ליעדך נינוח וטוב לב. יש זמן לארגן את המחשבות, לשתות ולאכול בנחת, והכי חשוב מבחינתי, בלחיצת גז מהירה אפשר להשלים את השיעורים היומיים.
ההפתעה היתה אמיתית. במשך שבע שעות בלבד חצינו את ישראל מצפון לדרום ובחזרה. בנחת, בלי עצבים, פקקים וכאבי ראש, והכל בחסות רכבת ישראל. המסלול: מלוד לדימונה. מדימונה לנהריה, ומנהריה חזרה לתחנת המוצא ולבסיס האם-לוד. המצחיק הוא, שבקושי הספקנו להגיד 'ג'ק רובינסון' וכבר היינו בנהריה. מצמצנו מצמוץ נוסף והיינו בחזרה בבית.
האמת שזהו מסע שללא קשר לחברות בנינו אנחנו מנסים להוציא לפועל כבר זמן רב. ישראל היפה (ומוכת המיסים) מתחבאת בקרונות המפוחמים מסתבר. מהחיילים שמתפללים שחרית בקרון האחרון לכיוון הנסיעה, ועד לקשיש שגולש במחשב הנייד במהירות של נער בן 17.
הנחמה היחידה בהכנות למסע שכזה, היא בכך שרוב ההכנות עסקו כמובן בוויכוח אינסופי על שעת היציאה מתחנת הרכבת בלוד. ומי שעוקב אחר נסיעותינו המשותפות יודע כבר שיחיאל שואף תמיד לצאת כמה שיותר מאוחר, ואילו אני מצידי, אתייצב גם לרכבת בשעה ארבע לפנות בוקר.
שכנעתי את יחיאל שהלו"ז של רכבת ישראל מותאם לכך שהיציאה חייבת להיות לא יאוחר מהשעה 6:30 בבוקר (מה שבאמת היה נכון). אחרת, אנחנו נקלעים לעצירות ממושכות ולאיחור מיותר של לפחות ארבע שעות.
6:30 תחנת לוד
תחנת לוד המיתולוגית, נראית עמוסה גם בשעת בוקר מוקדמת. עשרות חיילים ואזרחים שיוצאים לעמל יומם גודשים את הרציפים. הגעתי למקום מוכן עם תיק המחשב (לכל צרה שלא תבוא) ושקית סנדביצ'ים וירקות שהכינותי מראש בבית, גם בשביל יחיאל. זה ממש לא לעניין לאתגר גם את הקיבה על הבוקר. די בכך שבשעה חמש כבר היינו על הרגליים.
את מבטה המופתע של הקופאית בקופת הרכבת בלוד, כשביקשנו כרטיס בכיוון אחד לדימונה, לא ניתן היה להחמיץ. עשרים וחמש דקות לאחר מכן, הכרוז כבר הודיע על כניסה לתחנת קריית גת. השעון הראה עשרה לשבע בלבד.
אני מבחין ביחיאל אחוז כולו התפעלות כשהוא מביט מסביבו במבט משתאה. למען האמת זה מובן, שכן עבור יחיאל מדובר בשעה שבה הוא עדיין מתהפך במיטתו, אכן לא קל. אני קצת פחות מתרגש מהעניין. כבר לפני 20 שנה, כשהיינו נוסעים ברכבות הישנות מהישיבה בכפר הביתה ללוד ובחזרה, הרכבת היתה עוצרת על המחסום, והרציף היה וירטואלי לחלוטין... דלת הברזל הכבדה יכלה לפלוט אותך על פסי הרכבת והחצץ הלוהט ולהמשיך לדרכה. החוויה הזאת מסתבר מזכירה ליחיאל את הטיולים השנתיים המשותפים בתלמוד תורה עם מיימיות הפטל ותיק החטיפים המלוחים. לי זה מזכיר שחוברת הדבר מלכות הסגלגלה, קורצת לי מהשקית.
לבנתיים, הגענו לבאר שבע והחלפנו רכבת באותו הרציף לדימונה. רכבת קצרה, שאליה עברו מהרכבת איתה הגענו מתל אביב לבאר שבע בסך הכל שישה נוסעים, כולל אותנו. בעוד אנחנו מפטפטים על אי כדאיותו של הקו לדימונה, מופיע לו הכרטיסן מוטי. מוטי הצעיר והנחמד, מתעקש שהוא בתפקיד ושאסור לו להצטלם, במקרה הטוב הוא מוכן לצלם אותנו כמה תמונות משותפות. בשיחה קצרה וצפופה על הגזירות הכלכליות בדרך, אנחנו מבררים עם מוטי, האם הוא באמת רואה בנו החרדים, אחראים לבור התקציבי של מדינת ישראל.
מוטי מתברר באר שבעי מלידה. כמוני בדיוק. הקו שלו הוא קו באר שבע-דימונה לרוב, אבל "יוצא לו מידי פעם להגיע לתל אביב במסגרת העבודה". מוטי וחברו אלי, הקטר המחליף, מודאגים מהמצב במדינה. "על איזו משכורת ממוצעת של עשרים אלף שקל מדבר הלפיד הזה? אתה מכיר מישהו שמשתכר שכר ממוצע של עשרים אלף שקל"?
בכלל, תמונת המצב שעולה משיחה עם נוסעי הרכבת שהעם נע בין פחד לתקווה. פחד מגזירות כלכליות חדשות ותקווה שזו הקדנציה הראשונה והאחרונה של לפיד.
7:30 תחנת באר שבע מרכז
בדרך מבאר שבע לדימונה אפשר להבחין איך שהנוף משתנה בצורה דרסטית. מאהלים של בדואים, וחניות גמלים לצד רכבי פאר מקשטים את הנוף המקומי. "צלם את זה" אומר מוטי. "תראה איך השתלטו לנו על האדמות בארץ. שני שקלים לסיגריות זה הצרות שלנו?" משה הקטר, לא מסכים אף הוא להצטלם מסיבות ביטחוניות וסוגר אחריו את דלת תאו, שניה לפני שאיש הביטחון מזנק עלינו. "זה בסדר", אני מרגיע אותו. "אנחנו עובדים בכור בדימונה..."
7:50 תחנת דימונה
העצירה בדימונה היא לחמישים וחמש דקות בדיוק. מה עושים במשך חמישים וחמש דקות בעיר רפאים כדימונה? מסתבר שבדימונה הכל ביתי ואינטימי, והתחושה הזאת מביאה לפתיחות ולכנות בלתי רגילה מצד עובדי הרכבת. מוטי הכרטיסן מציע לנו לוותר על תנומה בתחנה, לטובת חוויה אורבאנית דרומית. הוא מציע לתפוס מונית מתחנת הרכבת ולעצור בבית קפה מקומי בכדי 'להרגיש את הדופק של העיר'.
המאבטח בתחנה מזמין לנו מונית שמגיעה לאחר חמש דקות של המתנה, בשמש שכבר הספיקה להתלהט בשעת הבוקר המוקדמת.
איתנו בחוץ ממתינות עוד שתי נשים למונית. התחנה נראית אמנם מטופחת ומאוישת, אולם המיקום המדברי מסביב ודלילות הנוסעים במקום, מעידים על ריחוקו של המקום ממרכז הארץ והלב הישראלי.
נהג המונית שלום לוקח אותו בעבור חמישה עשר שקלים לבית קפה המהדרין הקרוב. כוס קפה וחזרנו אנחנו אומרים לכרטיסן שמביט עלינו מפתח אולם הנוסעים. "אל תדאגו, אני לא זז בלעדיכם..." הוא מעדכן. האבסורד הוא, שכפי הנראה, אנחנו באמת הולכים להיות הנוסעים היחידים ברכבת חזור מדימונה לכיוון צפון. שלום הנהג יודע לספר על מחדל תחנת הרכבת שנבנתה בפרברים, כשמחיר נסיעה מהעיר לתחנת הרכבת הוא חמישה עשר שקלים ואילו מהעיר לבאר שבע הוא שנים עשר שקלים, מה שהסביר לנו מדוע תושבי דימונה לא מנצלים את קו הרכבת, והביא אותנו לחשוב על עליית מס ההכנסה באחוז וחצי, מה שאמור מן הסתם לכסות ולחפות על קו רכבת נחשל שכזה שבא על חשבון משלם המיסים. עם תובנות אלו ירדנו מהמונית לא לפני שיחיאל ברגע חכם לוקח את מספר הטלפון של שלום בכדי להזמינו לנסיעה חזור לתחנת הרכבת. בעיר כמו דימונה לא לקוחים סיכונים. כשחזרנו מבית הקפה לתחנה כשלוש דקות לפני היציאה צפונה, צוות התחנה כבר הכיר אותנו ונופף לנו לשלום עם עלייתנו לרכבת כאילו היינו משלחת ממשלתית. הם בטח שוכנעו סופית שמדובר בזוג תימהונים משועממים.
אני מבקש מהקטר להמתין עד שיחיאל יסיים את סיגרית הבוקר שלו על הרציף השומם. הוא מתרצה וממלמל משהו על תוספת היוקר על הסיגריות של שר האוצר לפיד שנכנס לתוקף רק הבוקר. אני אומר לו שההתייקרות לא מרתיעה 'מעשנים כבדים' כיחיאל. כצפוי, עוד שלושה נוסעים מלבדנו עולים לרכבת.
8:40 מדימונה לנהריה
במהלך הנסיעה צפונה, מתברר לנו שישנם חולים ומכורים לדבר הזה שנקרא רכבת. התופעה ידועה בעיקר במטוסים ונקראת בשם 'ספוטינג'. מדובר באנשים שחיים על מסלולי הנחיתה וההמראה בשדות התעופה בעולם, כשהם מצוידים במכשירי קשר המסונכרנים למגדלי הפיקוח ובמצלמות בעלות זום ענק. כל מטוס שנוחת וממריא מקבל קוד ותמונה למזכרת כמובן. גם ברכבת מסתבר ישנם כמה גרופים כאלה, אמנם בהיקף קטן יותר, אבל התופעה קיימת. מוטי ומשה יודעים לספר למשל על אדם מפתח תקווה שמכור לנסיעות ברכבת ולצילומי רכבות ולמספורם. בכל רגע נתון הוא יודע כמו במבחני המתמטיקה, איזו רכבת יצאה מהיכן ומתי הן יתנגשו...
הנסיעה חזרה לכיוון באר שבע בדרכנו לנהריה, יכלה להיות הרבה יותר נינוחה אם לא היה קורה ליחיאל האסון הדי טיפוסי לו. מכשיר האייפון שלו הביא נפילה חופשית ברווח הצר שבין החריץ הזעיר שבין מושב הרכבת לדפנות הקיר, ומלאכת החילוץ וההצלה יצאה לדרך. בהתחלה היה זה הקשיש מהמושב שלצידנו שנחלץ בתושייתו הרבה לטובת העניין. יחאיל הבין שללא עזרה מצידו, המחזה הולך להיות מגוחך ואבסורדי לחלוטין. או אז, הצטרפו גם מוטי הכרטיסן ואיש האבטחה אדיר אבוטבול למלאכת החילוץ. לסיכום: הפלאפון חולץ, לא לפני שנזק כבד נגרם למושב.
אני הייתי די משועשע מהסצנה ותיעדתי את רגעי הדרמה שלב אחר שלב. החוק נשכח ממני, העיקר שיהיה לי מה להראות לדורות הבאים אחרינו.
ככל שהתקרבנו לנהריה עיר הנקניק (זוגלובק) ונהר הגעתון, יחיאל התעקש שהוא חייב שעה של מנוחה. הוא כמובן צירף טיעונים משכנעים לדבר: כמו קלסטרופוביה, הפרעת קשב, הזעת יתר ואסטמטיות, העיקר שנעצור. הסברתי לו שחבל על העצירה ושנהריה היא עיר משעממת, אבל הוא היה בשלו. למזלנו, הרכבות שתזמנו לנסיעה הזאת היו רכבות ישירות ומהירות, שעצרו במינימום תחנות הכרחי. נוסעי הרכבות הוותיקים יוכלו להעיד עד כמה קריטיים מחוגי הזמן בתחנות הרכבת.
12:02 תחנת נהריה
הפעם, בעניין העצירה בנהריה יחיאל ניצח אותי, אולם מדובר בניצחון טכני של אין ברירה. מסתבר שבלהט הוויכוח פספסנו את הרכבת לתל אביב, וההמתנה לרכבת הבאה במשך שעה תמימה היתה בלתי נמנעת. בנינו, זה רק עשה לנו טוב. בנסיעה ארוכה העצמות מתחננות לחילוץ, לא רק הפלאפון. ועצירה לארוחת צהריים תמיד מנחמת, בטח בחום שהתנפל עלינו לאחרונה.
שעת צהריים. בתחנות של תל אביב כבר עומדים מאות נוסעים שסוגרים שבוע חם ומתפזרים איש איש למקומו. רוב הנוסעים שקועים איך לא במכשירים הניידים שהפכו להיות כל עולמנו לצערי, ואלה שהתעייפו מהמכשיר הנייד, נרדמו בתנוחה עוברית במושב. לצערי מאז שהרכבת חצתה את תחנת חיפה לכיוון דרום, איבדתי את חדוות הנסיעה בעוון 'שיחות עבודה' ואני בהחלט חייב על כך ליחיאל, על שנאלץ לשמוע דיבורי סרק משעממים כהוגן.
15:20 תחנת לוד
זהו, הגענו ללוד, בסיס האם. ממול אפשר להבחין במבנה הישיבה הישן והמיתולוגי בתוככי הפרדס. בסך הכל זו היתה חוויה מעייפת, אבל היא חידדה אצלי את התובנות שהבאתי איתי מהונג קונג ומסין, שעם כל הכבוד, אנחנו בסך הכל ארץ יפה וקטנה עד מאוד. הלוואי ויכולנו גם אנחנו להתמכר לנסיעה ברכבת. זה כל כך שונה לחוות נסיעה ארוכה, מבלי שתתבקש להיות בריכוז של נהג. פשוט להתרווח בכיסא ולהגיע ליעדך נינוח וטוב לב. יש זמן לארגן את המחשבות, לשתות ולאכול בנחת, והכי חשוב מבחינתי, בלחיצת גז מהירה אפשר להשלים את השיעורים היומיים.
+40
צפה בעוד תמונות
מדימונה לבאר שבע. רכבת ספיישל...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
