תורה אור מבואר לפרשת השבוע ● הרב אבינועם אהרוני
הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך
בזמן בית המקדש, מוקד חג השבועות היה הקרבת קורבן שתי הלחם מהחיטה החדשה. קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב הקרבנות אותם היה אסור לאפות חמץ. עם קרבן "שתי הלחם" שהובא בחג השבועות למקדש, הובאו שני כבשים. את שני הכבשים הללו הניפו לפני שחיטתם כקרבן.
בקורבן זה אנו מוצאים שני חידושים שאינם נמצאים בקורבנות אחרים:
א. שהוא כלל לחם אשר על פי דרישת התורה עליו להיות "חמץ" דווקא.
ב. שעם הלחם הניפו גם כבשים.
שני החידושים הללו אומרים "דרשני":
לגבי לחם הפנים שהוא חמץ, אינו מובן - באים אנו מחג הפסח שבו נאסר החמץ מכל וכל מהטעם ש"חמץ" רומז על גבהות והתנשאות ממנה יש להימנע (תמיד) בכל מחיר. מדוע אם כן חובה להביא בחג השבועות דווקא מן החמץ – וכי בחג השבועות מותר כבר להיות בעלי גאווה? השאלה מתחזקת לאור העובדה כי חג השבועות בא לאחר ובהמשך לספירת העומר בה מתקנים בכל יום מידה אחרת. האם דווקא לאחר תיקון כל המידות במשך ארבעים ותשעה יום תבקש התורה להתיר את הגאווה וההתנשאות?
כמו כן, לגבי שני הכבשים:
א. מדוע דווקא כבשים ולא בהמות?
ב. מה הצורך ב "הנפה" של הכבשים ומדוע ביחד עם לחם הפנים?
ג. מדוע הכבשים שהיו קרבים כל יום בקרבן תמיד היו אסורים באכילה ואילו הכבשים בקרבן זה היו נאכלים לבעלים?
על כבשים ועל כשבים, על גבורות ורחמים, על תורה שבכתב ותורה שבעל פה
במאמר אדמוה"ז שלפנינו:
ביטול הכבשים
כבר נתבאר במאמרים קודמים כי תכלית הבריאה הוא להיות ה "יש" בטל ל "אין". כלומר שהמציאות הגשמית לא תרגיש שהיא מציאות בפני עצמה אלא שכל מציאותה הוא קיום רצון ה'. כפי שהגוף בטל לנפש החיונית שהיא חיותו והיא המושלת בו והוא עושה את רצון הנפש ללא עוררין, כך צריכה המציאות הגשמית להתבטל כלפי רצון ה'. אלא שדבר זה – להיות בטל לחלוטין אינו בטבע האדם. אדרבא, האדם מצד עצמו חש שהוא ה "בעל הבית" על עצמו, להגיע לדרגת ביטול המוחלטת הנ"ל איננה בטבעו ודורשת יגיעה גדולה עד מאד.
אמנם, הבהמה בניגוד לאדם היא דווקא כן בעלת טבע הביטול, שכן אנו רואים שהבהמה מבטלת עצמה להיות מונהגת על ידי האדם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי שורשה הרוחני של הבהמה הוא בעולמות עליונים וגבוהים בהם נרגש הביטול לאלוקות. למעשה שורשם הרוחני של הבהמות גבוה אף משורשו הרוחני של האדם, רק בירידתם כאן למטה הם תחת הנהגת האדם כפי שנתבאר פעמים רבות כי בסדר ההשתלשלות "כל הגבוה יותר נופל למטה יותר". ובזה גופא מוצאים אנו שני אופנים:
א. בהמה – כגון השור – שהיא אמנם בביטול אבל מידי פעם מתגלה בה התוקף הפנימי העצמי שלה, כגון שור נוגח. והטעם לזה כי כי שורשה הוא בבחינת "פני שור" שבמרכבה אשר "פניו אל השמאל" – גבורות.
ב. כבש – שורשו הוא במידת הרחמים, ולכן גם כאן למטה קולו מעורר רחמים, ולכן גם יעקב אבינו, בהיותו אצל לבן הפריד את הכבשים מן העיזים כי העיזים הם גם כן בבחינת "גבורות" ואילו מידתו של יעקב היא רחמים. הכבש הוא דרגה נעלית יותר של ביטול מאשר הבהמה. ולכן (ובתשובה לשאלה "למה דווקא כבשים" אשר בפתח המאמר) היו מקריבים דווקא שני כבשים בכל יום בבוקר ובערב, כדי להעלות גם את הקרבנות האחרים שהיו קרבים בהמשך לבחינת הביטול של הכבשים כדי שלא תהיה לקליפות "יניקה" מהם. וכן על מנת למתק את "הגבורות" של הלילה.
כבשים וכשבים
בתורה נמצא לפעמים כי הכבש נקרא גם "כשב", כמו בפסוק (ויקרא ג',ז) "אם כשב הוא מקריב את קרבנו". מבאר אדמוה"ז כי למרות שמדובר על אותו בעל חיים הרי שהשוני בשם מבטא שוני בדרגה רוחנית: ה "כשב" רומז על הכבש כפי שהוא עדיין בשורשו ומקורו – בעולמות רוחניים המאוחדים באלוקות לחלוטין, ואילו ה"כבש" רומז על המשכתו של ה "כשב" למטה בעולם הנפרד. אמנם גם כאן למטה הרי הם בבחינת ביטול, כנ"ל.
בחג השבועות הניף הכהן את הכבש למעלה, בכך העלה הכהן את הכבש שיהיה בבחינת "כשב" – ביטול נעלה יותר לאלוקות! ואולם בכדי שהפעולה תהיה בשלמות הניף הכהן גם את לחם הפנים. כדלקמן:
הלחם רומז על התורה, כפי שנאמר (משלי ט',ה): "לכו לחמו בלחמי". בתורה ישנם שני חלקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. בכל אחד מהחלקים הללו ישנה מעלה שאין באחר. לדוגמא בתורה שבכתב ישנם "טעמים" אשר הופכים את התורה לשיר המבטא עונג. ואילו התורה שבעל פה היא ביאור על התורה שבכתב ולולא התורה שבעל פה לא ניתן היה להבין את מצוות התורה שבכתב.
לימוד התורה הוא מצווה גדולה, והאדם הלומד תורה לשם שמים "זוכה לדברים הרבה" כמאמר המשנה באבות. התורה עצמה – הרי שורשה נעלה מאד – חכמתו של הקב"ה. ואולם בסופו של דבר עוסקת התורה בדברים גשמיים ובמונחי עולם הזה ולכן לא נרגש בה כל כך הביטול לאלוקות. לשם כך קיימת מצוות הנפת לחם הפנים, כי על ידי הנפת הלחם מעלים גם את לימוד התורה לדרגה נעלית יותר.
יתרה מכך:
הלחם היה עשוי מחמץ דווקא, כנ"ל. והטעם לכך כי שורשו של החמץ הוא דרגה של הנתנשאות רוחנית הנקראת "המתנשא מימות עולם" – כלומר דרגה נעלית מאד באלוקות המבטאת את התנשאותו של ה' מעל העולמות - דרגה שלמעלה לגמרי מהעולמות גם כן. אמנם, בירידת הלחם למטה נשארת בו תכונת ההתנשאות רק שהיא בענייני העולם הזה. ולכן הניף הכהן את הלחם כי על ידי הנפה זו מחזיר הכהן את הלחם אל שורשו – אל הביטול לדרגה רוחנית נעלית ביותר, כנ"ל (וממילא מתורצת השאלה "מדוע דרשה התורה כי הלחם יהיה חמץ דווקא" שבפתח המאמר).
כך פעל הכהן על מנת להעלות את לימוד התורה העוסק בענייני עולם הזה חזרה אל שורשו ומקורו. וכיון ששורש החמץ שבלחם הפנים גבוה יותר אף משורש הכבש, לכן על ידי הנפת שתי הלחם עם הכבשים הועלו גם הכבשים לדרגה נעלית יותר! (וממילא מתורצת השאלה "מדוע הניפו את הכבשים עם לחם הפנים" שבפתח המאמר).
כבשי העצרת ותמידי היום
על פי הנ"ל יובן ההבדל שבין כבשי העצרת לבין התמידים שהיו מקריבים בכל יום: כבשי העצרת הם קורבן "שלמים" הנאכל גם על ידי הבעלים. ואילו כבשי התמידים הם קורבן "עולה" שלא נאכל על ידי הבעלים. הסיבה להבדל הזה היא כי את התמידים לא היו מניפים. התמידים הם "כשבים" שנמשכו למטה ונהיו "כבשים", ולכן שייך שתהיה מהם "יניקה" ל"חיצונים" (הקליפה וסטרא אחרא) על ידי אכילתם בידי הבעלים. ואילו כבשי העצרת הם בתנועה של "מלמטה למעלה" על ידי ההנפה, ולכן לא שייך שתהיה בהם "יניקה" לחיצונים ולכן אין מניעה שגם הבעלים יאכלו מהם (וממילא מתורצת גם השאלה השלישית בפתח המאמר).
מאפשרים לכם לקבל
