למה כל גורדי השחקים מסביב ל"מנורה" בבעלות יהודית?
יחיאל הררי, התבוננות
אתה רואה את גורדי השחקים מסביב? כמעט כל אחד מהם הוא בבעלות יהודית", אמר לי ר' משה ובר בשעת תצפית מגגו של אחד הבניינים המרשימים באוקראינה. נהר הדנייפר עובר למרגלות גורדי השחקים. הנוף המפעים בשעת דמדומי השקיעה מזכיר יותר את ניו-יורק מאשר את הכפרים האוקראיניים העניים.
למי שאינו בקיא במורשת היהודית ובמוראות השואה, המוזיאון היהודי במנורה, הוא בהחלט סיור חובה מרשים. המוזיאון מספק זווית רחבה של קורות העם היהודי בתקופה המודרנית בעיקר במזרח אירופה, אך הוא אינו מתמחה בהיבט מסוים.
'איך תסביר זאת?', שאלתי.
ובר ענה לי משהו בסגנון: 'זו כנראה היוזמה היהודית. החריצות. הנכונות להתאים את עצמך למציאות. ואולי גם הצורך להוכיח את עצמך'.
בתחילת המאה הקודמת היו בדנייפרפטרובסק, המטרופולין השלישי בגודלו באוקראינה, שנקראה אז יקטרינוסלב, כ-70 אלף יהודים. רב העיר היה אביו של הרבי מלובביץ', ר' לוי יצחק. הוא הקים במקום מעין בית חב"ד מודרני הפתוח לכלל. ביקטרינוסלב פעלו תנועות יהודיות הדוגלות במגוון תפיסות עולם. היו בה בין היתר, יהודים ליברלים, משכילים, קומוניסטים וציוניים. בין כולם הוא נדרש לנווט ולהתגבר על התנגדויות.
השלטון הסטלניסטי המיט אסון על החיים היהודיים. רב העיר הוגלה ונפטר במהלך מלחמת העולם השנייה. באוגוסט 1941 העיר נכבשה על-ידי הנאצים שרצחו אלפים רבים, 55,432 ליתר דיוק, מתושביה היהודיים. כעבור קצת יותר משנתיים דנייפר שוחררה. תחת השלטון הקומוניסטי הקהילה היהודית הגדולה שנותרה, התרחקה עוד יותר מצביון חיים יהודי אמוני.
עם נפילת ברית המועצות, בשנת 1991, יצא הרב שמואל קמינצקי, כיום רבה של דנייפרפוטרובסק, כשליח חב"ד לעיר, ובהצלחה רבה הצליח לעורר מחדש את החיים היהודיים במקום.
באחרונה נפתח במקום מרכז מנורה, על גגו עמדנו. המרכז היהודי הגדול בעולם. מדובר בקומפלקס אדיר ממדים, המתפרס על פני מספר רחובות, ובו שבעה בניינים בגבהים שונים המזכירים יחד את צורת המנורה. הקומפלקס מכיל בתוכו מוזיאון יהודי, בית מלון מפואר עם למעלה ממאה סוויטות, מסעדות כשרות, אולם שמחות ענקי, בית כנסת, ספריה, מקוואות, חנויות ועוד ועוד. רוב המימון, עשרות מיליוני דולרים, זרם מכיסו של נשיא הקהילה היהודית באזור, צבי הירש (גינאדי) בוגולובוב, מעשירי אוקראינה.
המרכז, כחלק מתכנון מוקדם, ממוקם בצמוד לביתו של ר' לוי יצחק שניאורסון. הבית ממנו נלקח ונשלח לגלות בקזאחסטן בשנת 1939. גלות שברטרוספקטיבה הצילה אותו ממכונת ההשמדה הנאצית.
עשרים דקות לפני שהגענו לדנייפרפטרובסק, התקשר ר' מנחם מענדל טייכמן, השליח בהאדיטש, לובר. אחרי הסיור, הזמין ובר, תיכנסו לשתות, לאכול משהו. זה לא יהיה פשוט, ענה טייכמן. אנחנו למעלה מארבעים. אין בעיה ענה.
הסיור בקומפלקס המפואר פתח את התאבון. בפסח לא קל להשיג אוכל חם וכשר, בייחוד לא כשמתלווים לחב"דניקים הידועים כמהדרים בכשרות הפסח. צעדנו כמה רחובות מהמרכז עד שהגענו לשער כניסה לבניין מגורים. השומר פתח את השער ועלינו לקומה החמישית. כשעתיים מאז שהכרזנו על בואנו ציפתה לנו ארוחה כיד המלך. דגים ועופות, סלטים וכל טוב הקינוחים. והיין, יין צעיר, זרם לגביעים כיאה לימות חול המועד.
כל דובר בתורו הודה על האירוח הנדיב והבלתי צפוי. ר' ובר ורעייתו הצטנעו. בשביל זה אנחנו פה. חשבנו לעבור לדירה קטנה יותר, אבל באים כל-כך הרבה אורחים. בליל הסדר הם אירחו עשרות מוזמנים. בכלל, עולה הרושם כי כל מי שרוצה להשתתף בהתוועדות חסידית אמיתית, ללגום קצת לחיים, להרגיש יידישקייט בלתי שיפוטי, מוצא את דרכו אל בית ובר.
מאפשרים לכם לקבל
