מערכת COL
|
יום ב' אייר ה׳תשע״ג
12.04.2013
אשה כי תזריע ● 'ליקוטי תורה' מבואר לפרשה
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע המבוסס על ביאור מ'ליקוטי תורה' ו'תורה אור' של אדמו"ר הזקן נ"ע, מאת הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL בשנה שעברה, לקראת כ"ד טבת, וזוכה לתגובות נלהבות ● נושא השבוע: אישה כי תזריע ● הטור מוגש כמידי שבוע גם בפורמט PDF הרב אבינועם אהרוני
הרב אבינועם אהרוני
על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" אמרו חז"ל (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר". ולכאורה אינו מובן: כיון שההולדה היא על ידי האיש והאשה יחד – אם כן מדוע יהיה מין הוולד תלוי בתנאי חיצוני לכאורה של "אשה מזרעת תחילה" או להיפך?
מפרשי התורה נותנים לכך כמה הסברים הקשורים כולם בצד הפיזי-ביולוגי של תהליך העיבור וההולדה. כמו כן – קיים פירוש (אותו מביא אדמוה"ז במאמרו כדעת ה "פילוסופים") כי ההולדה תלויה בצד המזריע האחרון, ולכן "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר" כי האיש הזריע באחרונה. אדמוה"ז דוחה פירוש זה (אפילו על דרך ה"נגלה") מפני שמלשון חז"ל משמע שהדבר תלוי במזריע תחילה דווקא. ואם כן – מהו באמת הטעם כי "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר"?
ע"מ לענות לכך יש לענות לשאלה בסיסית יותר:
בחסידות מבואר כי הזכר הוא בבחינת "חסד" (מלשון הפסוק "זכר חסדו"), לכן אנו מזכירים בתפילה "כרחם אב על בנים" כי החסד שייך ביותר אצל האב. והאשה היא מבחינת ה "גבורה". וכמאמר חז"ל לגבי הוולד: "לובן מן האב שממנו עצמות וגידים ומח, אודם מן האם שממנו עור ובשר". כלומר החסד של האב בא לידי ביטוי בוולד בכך כי מן האב נוצר בוולד ה"לובן" (לבן רומז על חסד"). ואילו הגבורה שבאשה בא לידי ביטוי בוולד ב"אודם" (הרומז על גבורה). ואם כן צריך להבין: כיון שהאיש והאישה הינם הפכים גמורים – חסד וגבורה, אם כן כיצד יוכלו להוליד יחדיו?
במילים אחרות: תולדה של כל דבר היא תוצאה של חיבור בין שני דברים המולידים אותו, לדוגמא: חכמה ובינה הם המולידים את המידות (ולכן נקראו בספר התניא "אימות"). על מנת ליצור חיבור בין שני דברים צריכה להיות ביניהם איזו נקודה משותפת שסביבה הם יכולים להתחבר. לדוגמא: שני אנשים שאין ביניהם אפילו דבר אחד משותף לעולם לא יהיו חברים, ואילו שנים שיש ביניהם נושאים משותפים יוכלו לחבור יחדיו ואף יראו ברכה בחבירה זו, אבל החבירה הזו ותוצאותיה יהיו תמיד סביב הנושאים המשותפים. כיון שהאיש והאשה הרי הם חסד וגבורה שהם הופכים ממש כמו מים ואש – אם כן מהי הנקודה המשותפת המאפשרת להם להוליד יחדיו?
מבאר אדמוה"ז:
ישנם שני אופנים בחסד וגבורה:
• מו שכל אחת מהמידות הללו היא בפני עצמה (שאז הם סותרות אחת לשניה) ואינם יכולים להתקיים יחדיו (לדוגמא המים והאש – שהמים מכבים לאש או האש מאדה את המים).
• כמו שכל מידה כלולה בחברתה. לדוגמא: כאשר האב מעניש את בנו על מנת לחנכו, הנה מעשה העונש הוא מעשה של "דין" (גבורה), אבל סיבת העונש הוא "חסד" כי הוא לטובת הילד וזוהי כל כוונת האב לחנך את בנו בדרך הישר והטוב. המצב הזה נקרא בלשון החסידות "גבורה שבחסד" – מעשה גבורה הנובע מן החסד.
לעומת זאת ייתכן גם המצב ההפוך – כגון אמא המשפיע לילדיה כל טוב וכל מה שרק יחפצו וזהו בוודאי "חסד" של האם כי חסד עניינו השפעת הטוב. אבל למרות ששורש המעשה הוא ב"חסד", הרי שבפועל מעשה זה אינו טוב מפני שאין זה טוב לחינוך הילד להרגילו לקבל כל מה שרק ירצה ומתי שהוא רוצה זאת. ואם כן, בפועל זהו מעשה של "גבורה" - וזהו "גבורה שבחסד".
מבאר אדמוה"ז כי בשעת העיבור החיבור בין האיש והאשה הוא כפי האופן השני: האיש הוא אמנם בחינת חסד, אבל באותו הרגע משפיע האיש לאישה את ה "גבורה שבחסד" ואילו האשה משפיעה "חסד שבגבורה". וזוהי נקודת החיבור שביניהם: "הגבורה שבחסד" מצד האיש מתחברת אל ה "גבורה" שבאישה. ואילו ה "חסד שבגבורה" של האישה מתחבר אל ה"חסד" של האיש. ומצד זה הם יכולים להוליד יחדיו!
ואם כן יובן מדוע "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה" – כי כאשר אשה מזרעת תחילה הרי היא מזרעת את ה "חסד שבגבורה" וה"חסד" הוא בבחינת זכר. ואילו כאשר איש מזריע תחילה הרי הוא מזריע "גבורה שבחסד" והחסד הוא בבחינת נקבה.
עולם לאכסדרא (חצר מקורה) הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת במחיצה (בבא בתרא כ"ה.)
העולם הוא עגול, השמש מאירה בו בכל מקום, ואולם מזג האוויר שונה ממקום למקום וכן גם האנשים עצמם. הדרום הוא ברובו חם והאנשים בו ברובם כהי עור. ואילו הצפון הוא בד"כ קריר והאנשים בו בד"כ בהירים יותר. הסיבה לכך בדרך הטבע היא זווית כדור הארץ ביחס לשמש (ולא המרחק של כדור הארץ מהשמש) הגורם ל "צמצום הרקיע" הסובב את העולם שמעכב את אור השמש להתפשט בכל העולם בשווה ומגביל אותו להאיר בתוקף יותר במקום אחד יותר מבמקום אחר. ואולם, כאמור לעיל – לכל תופעה גשמית קיים שורש רוחני. ומבאר אדמוה"ז כי ברוחניות הסיבה להפרשי
מזג האוויר בין הדרום לצפון הוא כך:
הדרום הוא בבחינת חסד, ואילו הצפון הוא בבחינת גבורה (שלכן "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה – אברהם שהיה בבחינת חסד "חסד לאברהם" נסע "הנגבה" שהוא בבחינת חסד). העניין הוא אבל, שאילו היה החסד מאיר בכל תוקפו לא היה העולם יכול להתקיים מפני ריבוי האור והשפע. לכן הקב"ה מגביל את החסד על ידי "גבורה". ולכן הגם ששורש הדרום הוא בבחינת חסד, אבל בפועל מה שמאיר בדרום הוא "גבורה שבחסד", ומצד ה "גבורה" תוקף החום שם הוא ביותר.
מאידך, הצפון הוא בבחינת גבורה, אבל כיון שאילו הייתה מידת הגבורה בתוקפה לא היה יכול העולם להתקיים, לכן מאיר בצפון ה "חסד שבגבורה", ומצד החסד מזג האוויר נעים וקריר יותר וגם יש שם נהרות ואגמים וצמחיה מוריקה.
וכלשון אדמוה"ז: "זהו הכלל – שזהו עיקר התיקון שתיקן המאציל ית' בעולמו להיות עירוב חסד בחבורה וגבורה בחסד כדי שיתקיים העולם וזולת זה לא היה קיום לעולם כלל".
וזוהי הסיבה מדוע "רוח צפונית אינה מסובבת במחיצה" מפני שהרוח הצפונית היא רוח החסד שמטבעו הוא בלי גבול.
להורדת המאמר בפורמט PDF
על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר" אמרו חז"ל (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר". ולכאורה אינו מובן: כיון שההולדה היא על ידי האיש והאשה יחד – אם כן מדוע יהיה מין הוולד תלוי בתנאי חיצוני לכאורה של "אשה מזרעת תחילה" או להיפך?
מפרשי התורה נותנים לכך כמה הסברים הקשורים כולם בצד הפיזי-ביולוגי של תהליך העיבור וההולדה. כמו כן – קיים פירוש (אותו מביא אדמוה"ז במאמרו כדעת ה "פילוסופים") כי ההולדה תלויה בצד המזריע האחרון, ולכן "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר" כי האיש הזריע באחרונה. אדמוה"ז דוחה פירוש זה (אפילו על דרך ה"נגלה") מפני שמלשון חז"ל משמע שהדבר תלוי במזריע תחילה דווקא. ואם כן – מהו באמת הטעם כי "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר"?
ע"מ לענות לכך יש לענות לשאלה בסיסית יותר:
בחסידות מבואר כי הזכר הוא בבחינת "חסד" (מלשון הפסוק "זכר חסדו"), לכן אנו מזכירים בתפילה "כרחם אב על בנים" כי החסד שייך ביותר אצל האב. והאשה היא מבחינת ה "גבורה". וכמאמר חז"ל לגבי הוולד: "לובן מן האב שממנו עצמות וגידים ומח, אודם מן האם שממנו עור ובשר". כלומר החסד של האב בא לידי ביטוי בוולד בכך כי מן האב נוצר בוולד ה"לובן" (לבן רומז על חסד"). ואילו הגבורה שבאשה בא לידי ביטוי בוולד ב"אודם" (הרומז על גבורה). ואם כן צריך להבין: כיון שהאיש והאישה הינם הפכים גמורים – חסד וגבורה, אם כן כיצד יוכלו להוליד יחדיו?
במילים אחרות: תולדה של כל דבר היא תוצאה של חיבור בין שני דברים המולידים אותו, לדוגמא: חכמה ובינה הם המולידים את המידות (ולכן נקראו בספר התניא "אימות"). על מנת ליצור חיבור בין שני דברים צריכה להיות ביניהם איזו נקודה משותפת שסביבה הם יכולים להתחבר. לדוגמא: שני אנשים שאין ביניהם אפילו דבר אחד משותף לעולם לא יהיו חברים, ואילו שנים שיש ביניהם נושאים משותפים יוכלו לחבור יחדיו ואף יראו ברכה בחבירה זו, אבל החבירה הזו ותוצאותיה יהיו תמיד סביב הנושאים המשותפים. כיון שהאיש והאשה הרי הם חסד וגבורה שהם הופכים ממש כמו מים ואש – אם כן מהי הנקודה המשותפת המאפשרת להם להוליד יחדיו?
מבאר אדמוה"ז:
ישנם שני אופנים בחסד וגבורה:
• מו שכל אחת מהמידות הללו היא בפני עצמה (שאז הם סותרות אחת לשניה) ואינם יכולים להתקיים יחדיו (לדוגמא המים והאש – שהמים מכבים לאש או האש מאדה את המים).
• כמו שכל מידה כלולה בחברתה. לדוגמא: כאשר האב מעניש את בנו על מנת לחנכו, הנה מעשה העונש הוא מעשה של "דין" (גבורה), אבל סיבת העונש הוא "חסד" כי הוא לטובת הילד וזוהי כל כוונת האב לחנך את בנו בדרך הישר והטוב. המצב הזה נקרא בלשון החסידות "גבורה שבחסד" – מעשה גבורה הנובע מן החסד.
לעומת זאת ייתכן גם המצב ההפוך – כגון אמא המשפיע לילדיה כל טוב וכל מה שרק יחפצו וזהו בוודאי "חסד" של האם כי חסד עניינו השפעת הטוב. אבל למרות ששורש המעשה הוא ב"חסד", הרי שבפועל מעשה זה אינו טוב מפני שאין זה טוב לחינוך הילד להרגילו לקבל כל מה שרק ירצה ומתי שהוא רוצה זאת. ואם כן, בפועל זהו מעשה של "גבורה" - וזהו "גבורה שבחסד".
מבאר אדמוה"ז כי בשעת העיבור החיבור בין האיש והאשה הוא כפי האופן השני: האיש הוא אמנם בחינת חסד, אבל באותו הרגע משפיע האיש לאישה את ה "גבורה שבחסד" ואילו האשה משפיעה "חסד שבגבורה". וזוהי נקודת החיבור שביניהם: "הגבורה שבחסד" מצד האיש מתחברת אל ה "גבורה" שבאישה. ואילו ה "חסד שבגבורה" של האישה מתחבר אל ה"חסד" של האיש. ומצד זה הם יכולים להוליד יחדיו!
ואם כן יובן מדוע "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה" – כי כאשר אשה מזרעת תחילה הרי היא מזרעת את ה "חסד שבגבורה" וה"חסד" הוא בבחינת זכר. ואילו כאשר איש מזריע תחילה הרי הוא מזריע "גבורה שבחסד" והחסד הוא בבחינת נקבה.
עולם לאכסדרא (חצר מקורה) הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת במחיצה (בבא בתרא כ"ה.)
העולם הוא עגול, השמש מאירה בו בכל מקום, ואולם מזג האוויר שונה ממקום למקום וכן גם האנשים עצמם. הדרום הוא ברובו חם והאנשים בו ברובם כהי עור. ואילו הצפון הוא בד"כ קריר והאנשים בו בד"כ בהירים יותר. הסיבה לכך בדרך הטבע היא זווית כדור הארץ ביחס לשמש (ולא המרחק של כדור הארץ מהשמש) הגורם ל "צמצום הרקיע" הסובב את העולם שמעכב את אור השמש להתפשט בכל העולם בשווה ומגביל אותו להאיר בתוקף יותר במקום אחד יותר מבמקום אחר. ואולם, כאמור לעיל – לכל תופעה גשמית קיים שורש רוחני. ומבאר אדמוה"ז כי ברוחניות הסיבה להפרשי
מזג האוויר בין הדרום לצפון הוא כך:
הדרום הוא בבחינת חסד, ואילו הצפון הוא בבחינת גבורה (שלכן "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה – אברהם שהיה בבחינת חסד "חסד לאברהם" נסע "הנגבה" שהוא בבחינת חסד). העניין הוא אבל, שאילו היה החסד מאיר בכל תוקפו לא היה העולם יכול להתקיים מפני ריבוי האור והשפע. לכן הקב"ה מגביל את החסד על ידי "גבורה". ולכן הגם ששורש הדרום הוא בבחינת חסד, אבל בפועל מה שמאיר בדרום הוא "גבורה שבחסד", ומצד ה "גבורה" תוקף החום שם הוא ביותר.
מאידך, הצפון הוא בבחינת גבורה, אבל כיון שאילו הייתה מידת הגבורה בתוקפה לא היה יכול העולם להתקיים, לכן מאיר בצפון ה "חסד שבגבורה", ומצד החסד מזג האוויר נעים וקריר יותר וגם יש שם נהרות ואגמים וצמחיה מוריקה.
וכלשון אדמוה"ז: "זהו הכלל – שזהו עיקר התיקון שתיקן המאציל ית' בעולמו להיות עירוב חסד בחבורה וגבורה בחסד כדי שיתקיים העולם וזולת זה לא היה קיום לעולם כלל".
וזוהי הסיבה מדוע "רוח צפונית אינה מסובבת במחיצה" מפני שהרוח הצפונית היא רוח החסד שמטבעו הוא בלי גבול.
להורדת המאמר בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
