מערכת COL
|
יום י"א אדר ה׳תשע״ג
21.02.2013
לשמוח בפורים בלי תסביכים ● הרב מנחם ברוד
"אין אפוא שום סיבה להתפתל ולהצטדק. ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בסיפור פורים, ומותר בהחלט לשמוח ולעלוז בלי תסביכים על מפלתם של שונאינו ומבקשי נפשנו" ● הרב מנחם ברוד במאמר המתפרסם בעיתון "ישראל היום" לשמוח בפורים
הרב מנחם ברוד
היו ימים שידענו לשמוח בפורים בלי להתפתל ולהתנצל. הרעשנו ברעשנים ורקענו ברגליים בעת שהוזכר שמו של המן, ושרנו בעליצות את תפילת 'שושנת יעקב', שבה איחלנו מקרב לב לכל שונאי-ישראל: "ארור המן... ארורים כל הרשעים". כיום, בעידן הפוליטיקלי-קורקט, יש החשים מבוכה לנוכח פרץ השמחה, ונשמעים קולות על 'אכזריות' כביכול של היהודים ועל רצח-עם, לא פחות, שביצעו בימי אחשוורוש.
היום שבו אנו מציינים את תענית אסתר הוא הזדמנות טובה לפתוח את הנושא, לצלול מעט לתוך סיפור פורים, ואז יתברר שמה שרואים מפה לא תמיד רואים משם.
למעשה, סיפורו של נס פורים מורכב הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. המן הכריז על הגזֵרה בי"ג בניסן, יומיים לפני חג הפסח. מרדכי ואסתר קבעו שלושה ימי צום, וביום השלישי הלכה אסתר למלך אחשוורוש, מצאה חן בעיניו והזמינה אותו למשתה עם המן. במהלך המשתה שאל אחשוורוש את אסתר "מה בקשתך", אך היא הרגישה שהשעה עדיין אינה כשרה, וביקשה שאחשוורוש והמן יבואו למחרת למשתה שני שתעשה בעבורם. במשתה הזה חשפה אסתר את מזימתו של המן, ואחשוורוש הורה לתלותו על העץ שהכין למרדכי.
נמצא שלא חלפו ארבעה ימים מיום הכרזת גזֵרת ההשמדה של המן והצורר כבר היה תלוי על העץ. אבל הסיפור לגמרי לא נגמר, שכן גזֵרת ההשמדה עדיין עמדה בתוקפה. אסתר נאלצה לבוא שוב לפני המלך, מתוך סיכון חייה, ולבקש לבטל את הגזֵרה. אחשוורוש השיב לה שהדבר בלתי-אפשרי. החוק הפרסי לא אִפשר למלך לבטל צו מלכותי חתום.
לבסוף נמצא מוצא מתוחכם. הצו הראשון, הקובע כי ביום המיועד יש להשמיד את כל היהודים, לא בוטל, אבל אחשוורוש התיר לפרסם צו מלכותי שני, המתיר ליהודים להתגונן ולפגוע במבקשי רעתם. הצו השני לא הבטיח את הצלתם של היהודים, שכן אויביהם עלו עליהם במספרם פי כמה וכמה. היהודים נערכו אפוא למלחמה קשה, שבה קיוו להשיב מלחמה ולהגן על חייהם. זו הייתה אפוא מלחמת-הגנה מובהקת שאין צודקת ממנה.
הנס הגדול היה ש"נפל פחד היהודים" על אויבי ישראל. כאשר הגיע יום הגזֵרה והיהודים יצאו להגן על חייהם, נפל פחדם על אויביהם, והם יכלו לפגוע בשונאיהם ולהשמיד את צורריהם. לשם המחשה, שוו בנפשכם כי ערב השואה הייתה ניתנת ליהודים הרשות והאפשרות לפגוע בהיטלר ובצבא הנאצי ולחסלם בטרם ישמידו שישה מיליון יהודים. האם היו למישהו נקיפות מצפון?
זה בדיוק מה שעשו היהודים בימי אחשוורוש – הם ניצלו את הרשות שניתנה להם כדי לנקות את הממלכה מה'נאצים' של אותם ימים. שבעים וחמישה אלף ההרוגים היו שונאי-ישראל שביקשו להשמיד את עמנו. הנס הגדול היה שאכן הצליחו היהודים לפגוע בצורריהם קודם שהללו הצליחו לבצע את זממם.
גם בני המן לא היו תינוקות תמימים, כפי שאפשר להבין בטעות. הם היו אנשים מבוגרים, ושימשו שותפיו ועוזריו של אביהם, צורר היהודים. חיסולם היה הכרחי כדי לרוצץ את ראש הנחש. אסתר ביקשה לתלותם על העץ, כדי להפגין לעין-כול את דינם וגורלם של צוררי ישראל, למען ירְאו ויירָאו.
אין אפוא שום סיבה להתפתל ולהצטדק. ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בסיפור פורים, ומותר בהחלט לשמוח ולעלוז בלי תסביכים על מפלתם של שונאינו ומבקשי נפשנו. נשמח אפוא בפורים, נשלח מנות איש לרעהו, נזכור גם את העניים והנזקקים ונשמח את ליבם ב'מתנות לאביונים'. וגם נתפלל ונאחל לכל צוררי היהודים בימינו כי סופם יהיה כסופו של המן, ובניסוח של המגילה – "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
היו ימים שידענו לשמוח בפורים בלי להתפתל ולהתנצל. הרעשנו ברעשנים ורקענו ברגליים בעת שהוזכר שמו של המן, ושרנו בעליצות את תפילת 'שושנת יעקב', שבה איחלנו מקרב לב לכל שונאי-ישראל: "ארור המן... ארורים כל הרשעים". כיום, בעידן הפוליטיקלי-קורקט, יש החשים מבוכה לנוכח פרץ השמחה, ונשמעים קולות על 'אכזריות' כביכול של היהודים ועל רצח-עם, לא פחות, שביצעו בימי אחשוורוש.
היום שבו אנו מציינים את תענית אסתר הוא הזדמנות טובה לפתוח את הנושא, לצלול מעט לתוך סיפור פורים, ואז יתברר שמה שרואים מפה לא תמיד רואים משם.
למעשה, סיפורו של נס פורים מורכב הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. המן הכריז על הגזֵרה בי"ג בניסן, יומיים לפני חג הפסח. מרדכי ואסתר קבעו שלושה ימי צום, וביום השלישי הלכה אסתר למלך אחשוורוש, מצאה חן בעיניו והזמינה אותו למשתה עם המן. במהלך המשתה שאל אחשוורוש את אסתר "מה בקשתך", אך היא הרגישה שהשעה עדיין אינה כשרה, וביקשה שאחשוורוש והמן יבואו למחרת למשתה שני שתעשה בעבורם. במשתה הזה חשפה אסתר את מזימתו של המן, ואחשוורוש הורה לתלותו על העץ שהכין למרדכי.
נמצא שלא חלפו ארבעה ימים מיום הכרזת גזֵרת ההשמדה של המן והצורר כבר היה תלוי על העץ. אבל הסיפור לגמרי לא נגמר, שכן גזֵרת ההשמדה עדיין עמדה בתוקפה. אסתר נאלצה לבוא שוב לפני המלך, מתוך סיכון חייה, ולבקש לבטל את הגזֵרה. אחשוורוש השיב לה שהדבר בלתי-אפשרי. החוק הפרסי לא אִפשר למלך לבטל צו מלכותי חתום.
לבסוף נמצא מוצא מתוחכם. הצו הראשון, הקובע כי ביום המיועד יש להשמיד את כל היהודים, לא בוטל, אבל אחשוורוש התיר לפרסם צו מלכותי שני, המתיר ליהודים להתגונן ולפגוע במבקשי רעתם. הצו השני לא הבטיח את הצלתם של היהודים, שכן אויביהם עלו עליהם במספרם פי כמה וכמה. היהודים נערכו אפוא למלחמה קשה, שבה קיוו להשיב מלחמה ולהגן על חייהם. זו הייתה אפוא מלחמת-הגנה מובהקת שאין צודקת ממנה.
הנס הגדול היה ש"נפל פחד היהודים" על אויבי ישראל. כאשר הגיע יום הגזֵרה והיהודים יצאו להגן על חייהם, נפל פחדם על אויביהם, והם יכלו לפגוע בשונאיהם ולהשמיד את צורריהם. לשם המחשה, שוו בנפשכם כי ערב השואה הייתה ניתנת ליהודים הרשות והאפשרות לפגוע בהיטלר ובצבא הנאצי ולחסלם בטרם ישמידו שישה מיליון יהודים. האם היו למישהו נקיפות מצפון?
זה בדיוק מה שעשו היהודים בימי אחשוורוש – הם ניצלו את הרשות שניתנה להם כדי לנקות את הממלכה מה'נאצים' של אותם ימים. שבעים וחמישה אלף ההרוגים היו שונאי-ישראל שביקשו להשמיד את עמנו. הנס הגדול היה שאכן הצליחו היהודים לפגוע בצורריהם קודם שהללו הצליחו לבצע את זממם.
גם בני המן לא היו תינוקות תמימים, כפי שאפשר להבין בטעות. הם היו אנשים מבוגרים, ושימשו שותפיו ועוזריו של אביהם, צורר היהודים. חיסולם היה הכרחי כדי לרוצץ את ראש הנחש. אסתר ביקשה לתלותם על העץ, כדי להפגין לעין-כול את דינם וגורלם של צוררי ישראל, למען ירְאו ויירָאו.
אין אפוא שום סיבה להתפתל ולהצטדק. ברור לגמרי מי הטובים ומי הרעים בסיפור פורים, ומותר בהחלט לשמוח ולעלוז בלי תסביכים על מפלתם של שונאינו ומבקשי נפשנו. נשמח אפוא בפורים, נשלח מנות איש לרעהו, נזכור גם את העניים והנזקקים ונשמח את ליבם ב'מתנות לאביונים'. וגם נתפלל ונאחל לכל צוררי היהודים בימינו כי סופם יהיה כסופו של המן, ובניסוח של המגילה – "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
