ח"כ יעקב אשר בנאום הבכורה: "אי אפשר למחוק את אמונתנו"
הנאום המלא:
אדוני היו"ר, ידידי חברי הכנסת, אני עומד כאן בפניכם כחבר כנסת חדש בנאומי הראשון. לכהונתי זו כחבר כנסת אני מגיע לאחר 24 שנים בהן הייתה לי הזכות לשרת את הציבור בתפקידים שונים בתחום המוניציפאלי, ובשיאם ארבע השנים האחרונות בהם כיהנתי כראש עיריית בני ברק. אני מגיע מעולם של עשיה. אני מגיע ממקום שבו נדרש להציג קבלות של מעש ועשיה הן ברמה היומיומית והן בטווח הארוך. לא יעזרו לו לראש עיר יכולות נאום מרשימות וסוחפות ככל שיהיו, באם לא יעמדו מאחוריהם פעולות ומעשים לטובת העיר ולטובת תושביה. לא יעמדו לו לראש העיר תעודות כאלו ואחרות המעידות על מומחיותו בנושאים שונים באם מומחיות זו לא תבוא לידי ביטוי בשפת המעשה.
אדוני היו"ר – באותו עולם של עשיה ממנו אני מגיע ראיתי תמיד חובה לעצמי לשרת את כל מגוון האוכלוסיות בעירי באחדות ובהרמוניה, וללא כפיה וריב. הקפדתי תמיד להעניק יחס שוויוני וזהה לכל המגזרים ולהשקיע את המשאבים העירוניים לרווחת כלל התושבים ללא הבדל דעה או מגזר זה או אחר. כאלף עדים תעיד על כך תנופת הפיתוח ושיפור פני העיר, וכן תכניות חינוכיות ייחודיות שהתפרסו בכל השכונות, ולא פסחו על שכונות בעלות צביון או אורח חיים שאינו דתי. גם שכונות אלו זכו לתשומת לב, השקעה ושדרוג. כך, בגישה זו של עשייה אמיתית וכנה ללא חיפוש כותרות ופופוליזם, בני ברק הפכה ברוך השם מעיר נחשלת ומקרטעת מבחינה תקציבית, לעיר מתקדמת ועצמאית העומדת על רגליה, המתנהלת באופן אחראי מכל בחינה שהיא ומעניקה לתושביה את השירות להם הם ראויים.
חברי הכנסת, אין חולק על כך, כי גבולות הגיזרה שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי אינן מוגדרות כיאות, וכתוצאה מכך נוצרים לא מעט עיוותים. השלטון המקומי ניצב בחזית האזרחית והחברתית למול התושב, וראשי הרשויות שיש להם מגע ישיר עם האזרח, מבצעים את תפקידם באופן אשר לעיתים אינו זוכה לכבוד וההערכה לו הם ראויים. לא מעט פעמים נוצרים מצבים הדורשים פיתרון עמוק ומקיף, אולם אז מגלים ראשי הרשויות כי בעוד שהאחריות מוטלת לפיתחם, הרי שהסמכות והיכולת מצויים בידי השלטון המרכזי.
יחד, בעבודה משותפת עם עמיתי חברי הכנסת החדשים יעל גרמן ומאיר כהן מ"יש עתיד", ראשי רשויות מהטובים שידע השלטון המקומי, נעשה כל מאמץ להוביל ולקדם חקיקה, אשר תסדיר באופן ברור והגיוני את יחסי הגומלין בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. אל לנו לשכוח כי השלטון המקומי הוא קבלן הביצוע של ממשלת ישראל בכל תחומי החיים, ולכן כל ראש רשות חייב לקבל את הכלים הנכונים ואת הסמכות לנהל את עירו בצורה המיטבית.
אנו חיים במדינה בה מדברים על שוויון בנטל אבל אין שוויון הזדמנויות! ילד שהתמזל מזלו להיוולד ולגדול בעיר חזקה ועשירה, מקבל הרבה יותר חינוך, פורמלי ושאינו פורמלי, הרבה יותר רווחה, חוגים, תרבות ותמיכה. ילד זה מקבל הרבה יותר לעומת ילד הגדל בפריפריה בה העירייה חלשה יותר תקציבית, ומשום כך אינה יכולה להוסיף תקציבים ממשאביה העצמיים מעבר לתקצוב הממשלתי על מנת לתגבר פעילויות אלו. באומרי "פריפריה", כוונתי גם לפריפריה חברתית וגם לפריפריה גיאוגרפית.
בערים אלו, ההזדמנויות לחינוך ולתעסוקה הם פחותות מאשר בערים הגדולות והחזקות. בערים אלו, נקודת הפתיחה של הנער או הנערה הינם נמוכים משמעותית באם יתגוררו בערים חזקות ומבוססות. כך נוצר מצב בו ישנם שני סוגים של אזרחים, שני סוגים של ילדים. כאלה עם הזדמנויות רבות יותר, וכאלה שלא. עלינו לעשות רפורמה בתקצוב הרשויות המקומיות, ובמיוחד בחינוך וברווחה. עלינו לייצר שיטת תקצוב דיפרנציאלית בין סוגי הערים ובכך יעשה צדק חברתי והכרחי של שוויון הזדמנויות. במסגרת תפקידי כראש עיר שמשתי כחבר בוועדות ציבוריות ובדירקטוריונים שונים.
בין השאר כיהנתי כחבר דירקטוריון בפארק אריאל שרון, אשר הינו אחד מהפרוייקטים הלאומיים הגדולים והחשובים אותם מקדמת מדינת ישראל. כמו כן כיהנתי בדירקטוריון מפעל הפיס, בוועדה הממשלתית לקידום הרכבת הקלה בגוש דן וכן כחבר פעיל בוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א ובהנהלת מרכז השלטון המקומי. שמחתי להיווכח כי בכל המסגרות הללו עבדתי כתף אל כתף עם עמיתי בשלטון המקומי, חובשי כיפה וכאלו שאינם. עסקנו יחדיו בעשיה ובקידום תוך שימת דגש למכנה המשותף של כולנו, השליחות הציבורית, העבודה המקצועית ומעל הכל רווחת התושב.
עסקנו בזאת יחדיו בשותפות, מתוך תחושת שליחות ואחריות. אני נמצא ימים ספורים בזירה הציבורית החדשה כאן בכנסת. הספקתי לשמוע וככל הנראה אף אשמע נאומים עם הרבה חזון והמון רצון טוב וכנה לשנות. רוממות השלמות הנכספת באה לידי ביטוי בנאומים אלה. כאדם מעשי וריאלי אני מנסה לרדת מאולימפוס השלימות ולהתקרב לקרקע המציאות המעשית. עצה טובה יש לי עבורי ועבורכם ידידי חברי הכנסת, נכון שבנאום ראשון אנו חברי הכנסת החדשים מרגישים ש"אני ואתה נשנה את העולם", אולם תרשו לי כאיש פרגמטי להאמין שלא נצליח לשנות הכל ב- 4 שנים, לא נפתור את כל הבעיות היסודיות החוצות את עמנו. בואו ונרחיק מחלוקות קשות ובלתי פתורות.
בואו נתרכז באותם נושאים בוערים שכולנו יכולים לראותם עין בעין ולשנותם. בואו נפעל לשפר את חייהם של האזרחים ולתקן עיוותים שיהפכו את חייהם לקלים יותר. לא כדאי להתעקש ולהתחפר בנושאים שנויים במחלוקת, אשר לכל היותר יביאו כותרות ויעמיקו את הקרע בעם, אולם בסופו של דבר לא יובילו לפתרון אמיתי ומעשי. ואני אסביר למה אני מתכוון: במהלך התקופה האחרונה, ככל שהתקרבנו לבחירות, במהלכן, ואף עכשיו, מתנהל קמפיין מתוזמר היטב אשר כותרתו היא מילות הקסם "שויון בנטל". בלהט אידיאולוגי כביכול, החל מסע של דה-לגיטימציה כנגד הציבור החרדי.
הרצון לצייר את הציבור היקר והגדול הזה כסחטן, כמשתמט, הפך להיות כלי פוליטי לבריתות משונות בין מפלגות שונות, כטקטיקה בהרכבת ממשלה, וכאסטרטגיה בשיפור עמדות במשא ומתן הקואליציוני. חבריי, הקמפיין שאנו חווים בתקופה האחרונה עבר את גבול הטעם הטוב. נדמה לי שפתאום גם הדיבור האובססיבי על "הדרת הנשים" חוזר. אני מתנגד לכל אלימות פיזית או מילולית כמובן, אבל אני מתנגד גם להסתה תקשורתית פרועה נגד הציבור שלי. לא כל מקרה צריך להפוך לתופעה. הרי לא כל נפגע אלימות ברחוב הישראלי הופך לכותרת ראשית וזוכה לחיזוקים מחברי כנסת ומשרים. מעניין שרק במקרים מסוימים זה כך. מקרים מסוימים מאוד...
אני חושש מהתוצאות כלפי הדור הבא. לצערי גדל כאן דור שעבורו חרדי הוא מסית, אלים, יורק, וקיצוני. אני חושש, באמת, שבדור הבא, ילד ישראלי יחשוב ש"חרדי" זו דמות מעוררת פחד. הנסיון לפגוע בציבור לומדי התורה שתורתו אומנותו ותורתו היא אמונתו, הנסיון הזה הוא מיותר וחסר סיכוי. אך חמור מכך, להניח בצד את כל הבעיות הביטחוניות המדיניות, הכלכליות והחברתיות שאיתן עלינו להתמודד ולהשתמש במילת הקסם – שוויון בנטל כאילו היא חזות הכל, זה דבר לא אחראי.
האם על ידי שוויון בנטל נעזור לאותה קשישה במסדרון ונפתור את בעיית הצפיפות בבתי החולים? האם על ידי שוויון בנטל נדאג לפיתרון דיור בר השגה לזוגות צעירים? כשיגיע הנשיא אובמה לביקורו הקרוב בכדי לדון בנושא האיראני ובחידוש המשא ומתן המדיני, האם נגיד לו: "רגע, אדוני הנשיא, עכשיו מטפלים בשוויון בנטל?" אדוני היו"ר, כאדם המעורה בחברה הישראלית, כאדם שעתיד החברה ודמותה חשובים לו, שתמיד מקשיב ומכבד כל דעה באשר היא, ככזה, אני עומד היום מעל דוכן זה ואומר לכם - זכות התורה ולומדיה זאת תמצית אמונתנו.
הציבור הזה, שלקח מהתנ"ך ומהתלמוד את החובות של תרי"ג מצוות ולא רק את הזכויות שהתנ"ך מקנה לנו, האם עליו אפשר לומר כי הוא ציבור שחי על חשבון השני? האם מי שלומד תורה עושה זאת בגלל שיקולי נוחות? האם הציבור החרדי הוא נהנתן? האם הוא חי חיי פאר? האם הציבור הזה שיודע לצאת ולהפגין בהמוניו כשפוגעים בציפור נפשו או כשמנסים לפגוע בדמותה היהודית של המדינה, יצא ולו פעם אחת לכיכרות על נושאים שאינם נושאים עקרוניים שברוח? הציבור החרדי ידוע בעזרה ההדדית ובעזרה לכל אדם באשר הוא אדם. רוב עמותות החסד וארגוני הסיוע בארץ הוקמו ומופעלים ע"י אנשים מקרב הציבור החרדי. צאו לבתי החולים ותראו כמה מתנדבים ומאיזה ציבור.
נכון, שלא כולם מאמינים שהתורה היא כיפת הברזל הכי חזקה שיש לעם ישראל, אבל אנחנו מאמינים בזה, ויודעים זאת ללא כל ספק! ומכאן האחריות שלנו להתעקש ולשמור על התורה ועל לומדיה מכל משמר! אין כאן שיקולי נוחות או כל שיקולים זרים אחרים, יש כאן אך ורק מחויבות ואחריות חברתית ולאומית! יש לנו תפקיד לשמר את עברנו ולשמור את התורה שהיא בעצם זכות קיומנו כעם יהודי כאן בארץ האבות. זהו נטל כבד ואנחנו גאים לשמור עליו...... לשאת בנטל! "אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי שלום בארץ".
זהו הפסוק אותו בחר יו"ר הכנסת מר בנימין בן אליעזר, לצטט בנאום הפתיחה שלו בכנסת זו, וזוהי ההבטחה ההיסטורית שבה אנו מאמינים ועל פיה אנו חיים, לא שנה ולא שנתיים, אלא אלפי שנים מאז נהיינו לעם. בשבוע שעבר, אמר עמיתי חבר הכנסת יאיר לפיד מעל דוכן זה, כי "לא תהיה מלחמת אחים, כי עשרה אחוז מהאוכלוסייה לא יכולים לאיים על 90%". יש כאן, לצערי, שתי טעוית: ראשית, יש לך טעות קטנה במספרים, שגם אני בצניעות ובענווה כאדם שלא השלים לימודי ליבה, בכל זאת שמתי לב אליה.
אנחנו הרבה יותר מעשרה אחוזים. אולם הטעות השניה, הינה טעות חמורה ומסוכנת הרבה יותר. אני אמנם מקווה שמדובר בטעות, שכן כאן, מעל דוכן זה עמדת וקראת בעצם למחיקת מיעוט ולאי התייחסות למיעוט. זוהי אדוני, קריאה למלחמת אחים! אין זה משנה אם אנחנו עשרה אחוזים, עשרים אחוזים או שלושים אי אפשר למחוק את אמונתנו הנשענת על שורשים מוצקים של עברנו ההיסטורי! אנחנו לא יכולים להתכחש למחויבותנו בלימוד התורה כלפי העם היהודי כולו! מיעוט יכול, וזו גם חובתו לדרוש, הכירו בחשיבות העליונה שאנו מייחסים לתורה וללומדיה. האמירה שייחסו לך בתקשורת "אם אצטלם בבית הנשיא ליד שרים חרדים, הקריירה שלי הסתיימה" – מעליבה אותי.
הנה, אני כאן. נעים מאוד. אני לא יודע אם נצטלם ביחד, אבל אני מציע לפעול ביחד, ולא אחד נגד השני. אדוני היו"ר. הדיון והמבחן שלנו חברי הכנסת, האם נוכל לעזוב את יפייפות הנפש והרצון הגובר והולך בפופולריות, והאם נוכל להתמקד בנושאים האקוטיים והרי הגורל שבהם צריכים אנו לעסוק. האם נשכיל לחדול מנאומי כיכרות משולהבים ולתת את דעתנו לפתרון אמיתי למצוקות ולקשיים של החברה הישראלית? האם נוכל להתמקד במאחד ולא במפלג? האם נעשה את הדבר הנכון....... ולא את כותרת העיתון? ידידי חברי הכנסת – מעמד היסוד של העם היהודי, שבו נהיינו לעם היה מעמד מתן תורה.
דווקא במעמד זה שבו מבססת התורה את הנורמות המשפטיות והמורשת החוקתית של העם, כותבת התורה – "ויחן שם ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד". באם אכן נפעל כאיש אחד אשר אכפת לו ממשנהו ומהשונה ממנו. ובלב אחד, באם נישמע לקול ליבנו ולקול מצפונינו ונעשה את הנכון והראוי, אזי אין כל ספק כי נוכל לעמוד איתנים ומלוכדים למול האתגרים האמיתיים והרציניים העומדים בפנינו. אני מאחל לכולנו עבודה פוריה ומוצלחת.
תודה רבה.
מאפשרים לכם לקבל
