תורה אור מבואר לפרשת השבוע ● הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך
ההיסטוריה של עם ישראל זרועה באירועים שניתן להגדירם כ "אירועים מכוננים". כל אחד מאירועים אלו העמיד את עם ישראל במקום גבוה יותר לאין ערוך ממקומו הקודם. ואולם באם נתבקש לבחור מהו האירוע הנעלה והמכונן ביותר מבין כולם, כנראה שהבחירה תהיה – מתן תורה. הרבה הסברים לדבר, אבל די לנו להתבונן ביום מתן תורה עצמו, כפי שהוא מתואר בתורה, באגדות חז"ל ובביאורי תורת החסידות בכדי להבין את חשיבותו של היום הזה. וכמאמר ר' יהושוע בגמרא (פסחים סח:) "אי לאו האי יומא דקא גרים - כמה יוסף איכא בשוקא" (לולי יום זה שגרם – כמה יוסף יש בשוק? כלומר, בזכות מתן תורה אני שונה מאנשים רגילים).
אירוע מתן תורה עצמו היה מלווה באפקטים אודיו-ויזואלים רבים: קולות וברקים, הר עשן, כתובת אש, קול שופר הולך וחזק וכו'. לכאורה צריך להבין: מה הטעם בכל האפקטים הללו שברובם זרעו פחד בלב ישראל? והרי "דברי חכמים בנחת נשמעים"? מספיק לכאורה היה לערוך "טקס" חגיגי בו מעביר ה' את התורה למשה, וזה בתורו מוסרה לעם ישראל כאשר מקהלה מנעימה את האירוע בשירה ובנגינה, והדגל מורם לראש התורן לקול תרועת חצוצרות...?
תורת החסידות מבארת כל אירוע וכל פרט בו כפי שהם בשורשם. מובן שאם בעת מתן תורה היה קול שופר חזק, הרי זה מפני שבעולמות הרוחניים התרחש דבר מה אשר בהשתלשלותו כאן למטה בא לידי ביטוי בקול שופר הולך וחזק.
מהו הטעם הפנימי לקול השופר במתן תורה? ומה נתחדש במתן תורה לגבי עבודת האדם? כל זה מתבאר במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
מקור התענוגים
אכן קול השופר מטיל אימה וחרדה, ואכן גם נאמר במתן תורה "ויהי קולות וברקים וגו' וקול שופר חזק מאד ויחרד העם". אבל כפי שלגבי תקיעת השופר בימי אלול הרי ברור שאין הכוונה להפחיד את השומע אלא לעוררו לתשובה (ודבר זה נרמז במילה שופר עצמה - מלשון "שפרו מעשיכם"), כך גם לגבי מתן תורה הרי הגם שהיה קול שופר הולך וחזק וזה פעל יראה אצל עם ישראל, אבל הכוונה שבו הייתה דווקא הפוכה – להמשיך תענוג רוחני עילאי. הכיצד?
על מנת להבין זאת צריך להבין - מה נתחדש במתן תורה? והרי עוד קודם מתן תורה קיימו האבות את כל המצוות ואפילו עירובי תבשילין, ואם כן מה היה בעצם החידוש של מתן תורה – שאז זה הפך ל "רשמי"? במאמרי חסידות רבים מבואר כי עיקר החידוש של מתן תורה היה בכך שקודם מתן תורה הקדושה לא חדרה בעולם, ורק במתן תורה נתחדש שהרוחניות והגשמיות יכולים להתחבר על ידי מעשה המצוות. אמנם זהו מצד התורה והעולם, הרוחניות והגשמיות. אבל האם קיים גם שינוי בעבודת האדם? הרי לכאורה מצד העבודה זו אותה עבודה בין לפני מתן תורה ובין לאחריה?
על כך מסביר אדמוה"ז כי גם בעבודת האדם יש הבדל. לגבי אברהם נאמר (בראשית יב,ט): "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה". מבאר אדמוה"ז כי הפירוש הרוחני של "הלוך ונסוע הנגבה" הוא תנועה של התקדמות המונעת מהחום (נגבה) של אהבת ה'. במילים אחרות – קודם מתן תורה מטרת קיום המצוות לא היה בשביל להמשיך רוחניות למטה בעולם (שכן זה היה בלתי אפשרי) אלא התורה ומצוות שימשו מסוע עליו ניתן היה להתקדם בעבודת המידות ו "לחמם" את הקשר לאלוקות. תנועה זו נקראת בלשון החסידות "רצוא". כמו כן על ידי המצוות נפעל גם תנועה הפוכה של "שוב", כלומר התעוררות של יראת ה' המעמידה בפני האדם פרספקטיבה נכונה לגבי היחס בינו לבין ה' וגורמת לבושה ולהתכווצות במקום התקרבות (למרות שבמובן מסויים גם תנועת השוב הינה תנועה של התקרבות).
עבודתו של אברהם מעין עבודת המלאכים. תשוקת המלאכים לאלוקות נובעת מהשגתם את גדלות ה' ואיך שהוא מהווה אותם כל רגע ורגע. ולכן המלאכים משתוקקים להתקרב ואף להיכלל באלוקות. אך כשהם מתקרבים הרי הם מרגישים את היראה והבושה ולכן הם שוב מתרחקים – "רצוא ושוב". ה "רצוא" נמשל לאש השואפת למעלה ואילו ה"שוב" נמשל למים שיורדים למטה.
ה"רצוא ושוב" של המלאכים מתרחש בו זמנית, ולמרות שזה נראה כסתירה – התקרבות והתרחקות בו זמנית, אף על פי כן זה מתאפשר מכיוון שהאור האלוקי המאיר להם הוא כה נעלה עד שלגביו שני התנועות הם אותה התנועה. לאור הנעלה הזה קוראים "מקור התענוגים" והוא מגיע מחכמה אילעא (חכמה נעלית מאד). האור הזה נושא בקירבו תענוג עילאי כל כך עד שלגביו התקרבות והתרחקות זה אותו הדבר! (וזה מה שאנו אומרים בתפילה כי הקב"ה "עושה שלום במרומיו" שלמרות שמיכאל הוא שר של מים וגביראל הינו שר של אש, אין מכבין זה את זה (תניא אגה"ק י"ב) מצד ההארה האלוקית הנעלית המשווה ביניהם). זו הייתה בעצם עבודתו של אברהם קודם מתן תורה. עבודה רוחנית של "רצוא ושוב" שעניינה זיכוך המידות ושעבודם לה'.
העניין הוא אבל, כי עבודת אברהם אבינו הינה חד כיוונית. כלומר עבודתו של אברהם פעלה רק שהוא הלך "הלוך ונסוע" אבל לא שהקב"ה גם הלך ונסע לכיוונו של אברהם.
החידוש במתן תורה
לא כל אחד זוכה למדרגתו של אברהם ולכן ניתנו לנו התורה והמצוות. כי על ידי המצוות יכול כל אדם להיות בבחינת "הלוך ונסוע" כמו אברהם – להתקדם. הסיבה לכך היא כי בעשייה גשמית של התורה יש גם כן את העניין של אש ומים. התורה נמשלה למים מפני שכשם שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה נמשכת ממקום גבוה – חכמתו של ה' – לתוך העולם כאן למטה. והמצוות הגם שגם הם מים כפי שאנו אומרים בברכת המצוות "אשר קידשנו במצוותיו" שע"י המצוות נמשכת קדושה מלמעלה למטה. מכל מקום יש בהם גם בבחינת אש. כי אש עניינה "גבורות", תוקף וגבול.
וגם במצוות יש עניין הגבורות, שהרי במצוות יש גדרים והגבלות הבאות מצד הגבורות. ולכן על ידי עשייה גשמית יש בתורה אש ומים. עד כאן הרי זה כמו אצל אברהם אבינו קודם מתן תורה. אבל במתן תורה נתחדש יותר מזה, במתן תורה נתחדש שעל ידי ה "הלוך ונסוע הנגבה" של יהודי על ידי לימוד התורה וקיום המצוות נפעל גם "הלוך ונסוע הנגבה" של ה' כביכול. כלומר שעל ידי ההתעוררות של יהודי בתורה ומצוות להתקרב אל ה' נפעל שגם אצל הקב"ה כביכול ישנה התעוררות להתקרב אל היהודי. שתהיה המשכת אור אין סוף כאן למטה!
אך כאן שואל הבן: הרי אברהם רצה בכל מאודו לקיים את המצוות. אם כן מדוע לא ניתנה התורה כבר לאברהם אלא רק לאחר כמה דורות?
והתשובה: שורש הגשמיות (כגון דבר מאכל) הוא מתוהו (ולכן האדם זקוק למאכל ואין מספיק החיות האלוקית שיש באדם מצד עצמו אלא זקוק ל "על כל מוצא פי ה' שבמאכל"). אמנם בירידתו למטה נתגשם וירד עד ל "קליפת נוגה", כלומר שהעניין האלוקי שבו אינו בגילוי ועד כדי כך שיכול להיות שישתמשו בו לענייני תאוות ולא לשם שמים ח"ו. ולכן לא יכול היה אברהם לקבל את המצוות המעשיות כי העולם היה עדיין מגושם מידי וטרם נתברר מספיק ולא היה בכוחו של אברהם להניף את העולם ע"י קיום מצוות. אבל לאחר יציאת מצרים (שמצרים הוא כור הברזל שזיכך את ישראל ע"י קושי השיעבוד בחומר ולבנים. וע"י בירורם של בני ישראל נתברר גם העולם כי כל העולם תלוי בישראל) היה העולם מוכן לקבל את התורה ודרכה לברר את העולם.
וכשם שהייתה מצרים כור ההיתוך של ישראל ושל העולם להכין את העולם למתן תורה. כך גם גלות אדום היא כור ההיתוך להביא לימות המשיח.
ההוראה מכך לכל אדם באופן פרטי היא שיש לדעת כי הייסורים העוברים עליו הם על מנת לזכך את מצוותיו שיהיו מתוקנים להיות עולים ונכללים באור אין סוף ב"ה.
קול השופר
ועתה יובן מה היה עניין השופר במתן תורה. כידוע, פי השופר הוא צר . ובקצה השני הוא רחב ("מן המיצר אל המרחב") פיו הצר של השופר רומז על חכמה עילאה - מקור התענוגים שהזכרנו קודם. והקול הפשוט של השופר הוא המשכת התענוג הזה למטה דרך הביטול שנגרם מ "הרצוא ושוב". במילים אחרות: בעת מתן תורה נמשך אור עילאי ממקור התענוגים על ידי הביטול של בני ישראל. המשכת האור הזה באה לידי ביטוי בקול שופר. כלומר קול השופר לא היה עניין בפני עצמו על מנת להפחיד את בני ישראל אלא היה ביטוי להתרחשות רוחנית נעלית ביותר. וככל שההמשכה התחזקה כך גם "קול השופר הולך וחזק".
עתה מקבל הפסוק (שמות כ,י"ד): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" פירוש פנימי יותר:
"וכל העם רואים את הקולות" - קולות הם המשכות (כמו שהקול הגשמי הוא המשכה מהבל הלב) המרמז על המצוות שהן המשכה מלמעלה למטה כנ"ל.
"ואת הלפידים" - דהיינו אש בוערת כמראה הלפידים ב"רצוא" ותשוקה ממטה למעלה.
"ואת ההר עשן" – העשן נוצר כאשר דבר מה עולה באש. אבל יש לו גם תכונה מעניינת והיא שאם מקרבים אש לעשן (לדוגמא: אם מכבים נר ומייד מקרבים נר בוער אחר אל העשן היוצא מהנר הכבוי קרוב לפתילה) אז האש נאחזת שוב בעשן ויורדת ומדליקה שוב את הדבר ממנו יוצא העשן. וזה העניין שההר היה עשן, כלומר שע"י העשן (באופן הרוחני שלו) נמשכו הקולות והלפידים ("רצוא ושוב") למטה בהר.
"וירא העם וינועו" – בתחילה נאמר "וכל העם רואים" כי זה נאמר לגבי עם ישראל. אבל אחר כך נאמר "וירא העם וינועו" שזה מכוון על הערב רב מפני שאין ביכולת נפשם להשיג רוחניות (אלוקות) אלא רק שכלם יכול להשיג גדלות ה' דרך התבוננות בבריאה (ולכן אמרו ערב רב "אלוקים אשר ילכו לפנינו" שיראוהו בעין גשמית).
להורדת הקובץ בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
