מערכת COL
|
יום י"ד שבט ה׳תשע״ג
25.01.2013
אשירה לה' כי גאה גאה ● תורה אור מבואר לפרשת השבוע
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע המבוסס על ביאור מ'תורה אור' של אדמו"ר הזקן נ"ע, מאת הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL בשנה שעברה, לקראת כ"ד טבת, וזוכה לתגובות נלהבות ● נושא השבוע: למען תהיה תורת ה' בפיך ● הטור מוגש כמידי שבוע גם בפורמט PDF הרב אבינועם אהרוני
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
פרשת השבוע מספרת את סיפור קריעת ים סוף. סיפור העולה על כל דמיון בכל קנה מידה, אפילו כפי שהוא מסופר בפשטות הכתובים, וכל שכן כפי שהוא מתואר במאמרי חז"ל השונים ועוד יותר מכך בתורת החסידות. מסופר כי הרבי הרש"ב כי פעם הביט בתמונה המתארת את קריאת ים סוף ולאחר התבוננות מעמיקה בתמונה החלו עיניו זולגות דמעות של התרגשות. לנקל לתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בבני ישראל עצמם בשעה שנבקעו המים ועמדו כשתי חומות מימינם ומשמאלם והם עברו בתוך הים ביבשה...
בתום הנס, לאחר שחזרו המים והטביעו את צבא מצרים הרודף אחריהם, חשו בני ישראל בצורך עז להודות לה' על הנס הגלוי, ופצחו בשירה: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וכו'.." מעניין כי אף הנשים, בניצוחה של מרים הנביאה, פתחו בשירה. ואולם שירתם הייתה מבוססת דווקא על שני הפסוקים הראשונים של שירת הגברים ולא על כל השיר או על חלק אחר ממנו. מדוע?
כמו כן יש להבין: בפסוק זה ישנו גילוי שמחה על כך ש "סוס ורוכבו רמה בים". ניתן להבין את השמחה על כך שה' הפר את זממם של אויבי ישראל והם טובעו בים סוף. אבל מהי השמחה על כך שהסוס טבע? והרי הסוס הוא בסך הכול בעל חיים שלגבי הנידון דידן הוא בטל לרוכב, ובודאי לא הייתה כוונה לסוס בעצמו להזיק לישראל?
מדוע בכלל בקע הקב"ה את ים סוף במקום ליישם פתרון יצירתי אחר הדורש דרגת נס
נמוכה יותר: כגון להשאיר את עמוד הענן בין מחנה ישראל למחנה מצריים כך שהמצרים לא יוכלו להתקרב אל מחנה ישראל? או להכות את המצרים בסנוורים כפי שעשו המלאכים בסדום? וכו'?
בנוסף לכך יש להבין: את המילים "כי גאה גאה" שבפסוק הנ"ל מתרגם אונקלוס ""גיאה על גיותניא" (גאות על גאותו). מהי גאותו של ה'? מהי הכוונה ב "גאות על גאותו"? ואיך כל זה קשור לקריאת ים סוף והטבעת המצרים בו?
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז את תוכנו הרוחני של הפסוק "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" ומתוך ביאור זה - נענים כל השאלות הנ"ל ועוד, בדרך ממילא..
מדוע ירדה הנשמה לעולם
אחת מהשאלות העולה במאמרי חסידות שוב ושוב היא "מדוע ירדה הנשמה לעולם?", שאלה זו נשאלת כל פעם מזווית אחרת: איזה תועלת יש בכך לנשמה? איזו תועלת יש בכך לקב"ה? איזו תועלת יש בכך לעולם? ועוד.. אבל דומה שעצם ההתעסקות בשאלה הזאת, למרות שכבר ניתנו עליה תשובות למכביר, הוא חשוב. כל עוד מרגיש אדם צורך לשאול את עצמו מדוע ירדה נשמתו לעולם, קיימת סבירות שהוא אכן ינסה למלא תכלית זו.
דבר אחד ברור הוא: כל ירידה היא לצורך עליה. וממילא גם ירידת הנשמה מעולמות הרוחניים לעולם הזה התחתון היא לצורך עליה. בפשטות ניתן להסביר את העלייה שיש לנשמה בירידתה למטה כך: על ידי קיום התורה והמצוות זוכה הנשמה בשובה אל חוצבה לאחר מאה ועשרים שנה לעליה גדולה ולמקום גבוה יותר בגן עדן.
אבל כאן נשאלת השאלה: הרי גם קודם ירידת הנשמה לעולם הייתה היא בדרגא נעלית ביותר. ואדרבא: בהיות הנשמה בעולמות עליונים הייתה אהבת ה' ויראתו בוערת בה בכל עוז וללא הפסקה: מצד אחד הייתה הנשמה מרגישה, מגודל אהבתה, תשוקה וצימאון אדיר לה' והייתה מתקרבת אליו, ומאידך עצם ההתקרבות עורר בנשמה את תחושת היראה והיא שבה לאחור (בחסידות, נקרא תהליך זה של ההתקרבות והשיבה לאחור בשם "רצוא ושוב", המקור לכינוי זה הוא מהפסוק (יחזקאל א',יד) "והחיות רצוא ושוב" המתאר את עבודת המלאכים אבל נכון גם לעבודת הנשמות למעלה). אם כן – מה מתווסף לנשמה על ידי ירידתה למטה? גם אם נאמר שעל ידי ירידת הנשמה למטה זוכה היא אחר כך לאהבה גדולה יותר ויראה גדולה יותר – הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה" האם שווה לסכן את הנשמה בירידתה לעולם הזה רק בשביל הסיכוי שאולי תזכה היא על ידי ירידה זו לעוד קצת אהבה ויראה שגם קודם היו על קצה גבול כוחותיה?
מוכרחים לומר איפה, כי רדת הנשמה לעולם הזה להתלבש בתוך גוף ולהיות עוסקת בתורה ובמצוות – זהו גופא העילוי שבירידה, עילוי זה חל מיידית עוד טרם חזרת הנשמה אל חיק אביה.
אבל מהו העילוי הזה וכיצד פועלים אותו בנשמה?
השגת הנשמה למעלה
בברכות קריאת שמע הנאמרים בתפילת השחרית נאמר לגבי הקב"ה שהוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כלומר שהעולם מתהווה כל יום וכל רגע מחדש. מעשה בראשית הוא מעשה של סדר והדרגה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", יש ראשית, יש אמצע ויש סוף. כמו כן ישנם נבראים שהם רוחניים יותר, כמו המלאכים, וישנם נבראים גשמיים יותר ועד אפילו לגשמיים ומגושמים. ואפילו כאלו שלא ניכר בהם חיות כלל זולת עצם קיומם. קיום העולם באופן כזה הוא על ידי אור אלוקי הבא בסדר והדרגה ומתלבש בכל פרט לפי מהותו. אור זה נקרא אור "הממלא כל עלמין" (הממלא את העולם) והוא נובע מטובו ורחמנותו של הקב"ה. דוגמא לכך ניתן למצוא באופן שבו הנשמה מתגלה בגוף: ראשית הגילוי הוא במוח השכל (מחשבה) ואחר כך בפה (דיבור) ולבסוף במעשה בפועל. כך גם גילוי אור ה "ממלא" מתגלה בכל דבר לפי עניינו ויכולתו של הדבר ההוא.
בהיות הנשמה למעלה, היא חשה את האור האלוקי הזה ומשיגה אותו. וככל שהיא משיגה אור זה יותר, ככה היא שואפת להגיע לדרגא נעלית יותר, שכן כאמור, באור זה יש ריבוי דרגות. זהו ה "רצוא" שבנשמה כפי שהיא למעלה.
מעלת עסק התורה
ואולם, כאן למטה אין הנשמה חשה באור ה"ממלא" כל כך, מפני מגושמותו של העולם. ומאידך, כאן יכולה הנשמה להתחבר לאור נעלה יותר, אור שהוא כה נעלה עד שלגביו כל הפרטים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, כולם שווים. זהו אור של רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות (רחמים של סדר ההשתלשלות נקראים בשם "נפלאות" או "אור הממלא כל עלמין". האור הנעלה אודותיו אנו מדברים נקרא בשם "אדון הנפלאות" או "אור הסובב כל עלמין" אור שהוא כה נעלה עד שאינו מתלבש בבריאה אלא כל פרטי הבריאה שווים לגביו). כיצד? התשובה היא: על ידי עסק התורה וקיום המצוות ובפרט במצוות הצדקה בה גם האדם מגלה רחמנות על הזולת!
מעניין כי כיון שמדובר באור שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות, לכן המשכתו על ידי התורה אינה קשורה בהכרח להבנת התורה (כי הבנה קשורה גם כן ל"ממלא" מפני שיש דרגות שונות של הבנה) אלא אפילו בעצם הגיית אותיות התורה. וכמו לגבי הסוס - שמצד אחד ברור שהוא רק כלי ובטל לרוכב, ומאידך יש בו מעלה לגבי הרוכב - שדווקא על ידי הסוס יכול הרוכב להגיע רחוק יותר למקום שלא יכול היה להגיע לשם מצד עצמו. כך גם אותיות התורה מעלים את האדם למקום גבוה יותר ממה שהנשמה יכולה להגיע מצד שורשה. אמנם, אף על פי כן נדרש האדם להיות "רוכב" על הסוס ולהשיג ולהבין כל אחד כפי מדרגתו. אבל אז כן שייך אור זה לסדר והדרגה של אור ה "ממלא".
עתה יובן מדוע נבקע ים סוף: קריעת ים סוף לא נועדה רק לשם מעבר בני ישראל, ברור כי לכך ניתן היה להציג פתרונות שונים ומגוונים. קריעת ים סוף הגשמית נבעה מקריעה רוחנית של ים סוף: "ים" הוא עולם המכוסה מהאדם (כפי שהאדם נמצא על היבשה). לכן רומז הים על "עולמות מכוסים" ("נפלאות") העומדים בין עולם הזה לבין רצון ה' ("אדון הנפלאות") כפי שהוא למעלה. כהכנה למתן תורה בה יתגלה רצון ה' למטה, נדרש היה לבקוע את "הים" הרוחני – העולמות המכוסים שלמעלה - על מנת שלא תהיה מחיצה בין מעלה ומטה. וכיוון שמציאות העולם הגשמי היא רק בבואה של העולם הרוחני, לכן גם למטה נבקעו המים!
צדקה ומשפט
הבעיה היא אבל, שחיבור כזה בין מעלה ומטה דורש שמירה קפדנית. כי ככל שהאור אליו מתחברים או ממשיכים נעלה יותר, כך יש לוודא ולהקפיד כי השימוש שנעשה בו הוא שימוש נכון וראוי. עם הזכויות מגיעות החובות, ובראש ובראשונה החובה לוודא כי לא נעשה שימוש בלתי ראוי בזכויות. וכך מבאר אדמוה"ז את הפסוק (בראשית י"ח,יט): "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו": על ידי המצוות (שנקראו בפסוק זה בהכללה בשם "צדקה ומשפט").
נמשך על אברהם (הרומז על עבודת ה' בדרך של תשובה ואהבה ותנועה של "רצוא"), את "אשר דיבר עליו" – רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות. כלומר שאין מספיק רק ה"צדקה", המצווה, אלא צריך גם "משפט", צריך גם לעשות משפט בעצמו ולוודא שכל הקדושה שנמשכת לו על ידי המצוות תישאר בקדושה ולא תרד ל "קליפות" - למקום שמעלים ומסתיר על אלוקות.
זאת עושים על ידי משפט: ברור כי דברים שאינם בגדר מותרות הרי שעל האדם מוטלת החובה לפעול על מנת להשיגם. אבל דברים שהם מותרות צריך האדם לעשות משפט בעצמו אם נכון הדבר שאצלו יהיו מותרות בה בשעה שחברו גווע ברעב? עליו לפעול רחמים בעצמו על מצבו של חברו ולוותר על המותרות בעבור צרכיו הבסיסיים של חברו. כאשר אדם מתנהג במשפט הנ"ל הרי שאין אצלו דברים מיותרים בהם הוא עלול להשקיע כוחות רוחניים במקום להשקיע כוחות אלו בקדושה, הרי שע"י התנהגות זו פועל שגם משמיים יהיה משפט ותהא ההמשכה מלמעלה באופן שהחסד והרחמים לא יגיעו לקליפות.
גאה גאה
וזהו "אשירה לה' כי גאה גאה". השירה מבטאת התעוררות של שמחה – גילוי. בעת קריאת ים סוף הייתה השמחה בלי גבולות. מדוע? "כי גאה גאה". "גאה" זה בגדר של "נפלאות" – רחמים השייכים לסדר ההשתלשלות, כנ"ל. "גאה גאה" זהו "אדון הנפלאות" – רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות. אם כן בעת קריעת ים סוף שרו בני (ובנות) ישראל כולם פסוק זה המבטא את גודל השמחה שחשו כולם מבלי הבדלים. מדוע מבלי הבדלים? כיון שנבקעו העולמות המכוסים ונמשך לעולם "גאה גאה" – אור "הסובב" והרחמים הרבים אשר לגביו כולם שווים..
"סוס ורכבו רמה בים" – כי הגם שנתבאר לעיל ש "סוס" רומז על אותיות התורה אבל כאשר זה "סוס ורוכבו" אזי זה שייך לסדר ההשתלשלות ואור "הממלא". בקריעת ים סוף הרי שאור "הממלא" הנרמז במילים "סוס ורוכבו" הרי אור זה "נבלע" בעוצמת הגילוי של אור "הסובב".
להורדה בפורמט PDF - לחצו כאן
הקדמת העורך
פרשת השבוע מספרת את סיפור קריעת ים סוף. סיפור העולה על כל דמיון בכל קנה מידה, אפילו כפי שהוא מסופר בפשטות הכתובים, וכל שכן כפי שהוא מתואר במאמרי חז"ל השונים ועוד יותר מכך בתורת החסידות. מסופר כי הרבי הרש"ב כי פעם הביט בתמונה המתארת את קריאת ים סוף ולאחר התבוננות מעמיקה בתמונה החלו עיניו זולגות דמעות של התרגשות. לנקל לתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בבני ישראל עצמם בשעה שנבקעו המים ועמדו כשתי חומות מימינם ומשמאלם והם עברו בתוך הים ביבשה...
בתום הנס, לאחר שחזרו המים והטביעו את צבא מצרים הרודף אחריהם, חשו בני ישראל בצורך עז להודות לה' על הנס הגלוי, ופצחו בשירה: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים וכו'.." מעניין כי אף הנשים, בניצוחה של מרים הנביאה, פתחו בשירה. ואולם שירתם הייתה מבוססת דווקא על שני הפסוקים הראשונים של שירת הגברים ולא על כל השיר או על חלק אחר ממנו. מדוע?
כמו כן יש להבין: בפסוק זה ישנו גילוי שמחה על כך ש "סוס ורוכבו רמה בים". ניתן להבין את השמחה על כך שה' הפר את זממם של אויבי ישראל והם טובעו בים סוף. אבל מהי השמחה על כך שהסוס טבע? והרי הסוס הוא בסך הכול בעל חיים שלגבי הנידון דידן הוא בטל לרוכב, ובודאי לא הייתה כוונה לסוס בעצמו להזיק לישראל?
מדוע בכלל בקע הקב"ה את ים סוף במקום ליישם פתרון יצירתי אחר הדורש דרגת נס
נמוכה יותר: כגון להשאיר את עמוד הענן בין מחנה ישראל למחנה מצריים כך שהמצרים לא יוכלו להתקרב אל מחנה ישראל? או להכות את המצרים בסנוורים כפי שעשו המלאכים בסדום? וכו'?
בנוסף לכך יש להבין: את המילים "כי גאה גאה" שבפסוק הנ"ל מתרגם אונקלוס ""גיאה על גיותניא" (גאות על גאותו). מהי גאותו של ה'? מהי הכוונה ב "גאות על גאותו"? ואיך כל זה קשור לקריאת ים סוף והטבעת המצרים בו?
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז את תוכנו הרוחני של הפסוק "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" ומתוך ביאור זה - נענים כל השאלות הנ"ל ועוד, בדרך ממילא..
מדוע ירדה הנשמה לעולם
אחת מהשאלות העולה במאמרי חסידות שוב ושוב היא "מדוע ירדה הנשמה לעולם?", שאלה זו נשאלת כל פעם מזווית אחרת: איזה תועלת יש בכך לנשמה? איזו תועלת יש בכך לקב"ה? איזו תועלת יש בכך לעולם? ועוד.. אבל דומה שעצם ההתעסקות בשאלה הזאת, למרות שכבר ניתנו עליה תשובות למכביר, הוא חשוב. כל עוד מרגיש אדם צורך לשאול את עצמו מדוע ירדה נשמתו לעולם, קיימת סבירות שהוא אכן ינסה למלא תכלית זו.
דבר אחד ברור הוא: כל ירידה היא לצורך עליה. וממילא גם ירידת הנשמה מעולמות הרוחניים לעולם הזה התחתון היא לצורך עליה. בפשטות ניתן להסביר את העלייה שיש לנשמה בירידתה למטה כך: על ידי קיום התורה והמצוות זוכה הנשמה בשובה אל חוצבה לאחר מאה ועשרים שנה לעליה גדולה ולמקום גבוה יותר בגן עדן.
אבל כאן נשאלת השאלה: הרי גם קודם ירידת הנשמה לעולם הייתה היא בדרגא נעלית ביותר. ואדרבא: בהיות הנשמה בעולמות עליונים הייתה אהבת ה' ויראתו בוערת בה בכל עוז וללא הפסקה: מצד אחד הייתה הנשמה מרגישה, מגודל אהבתה, תשוקה וצימאון אדיר לה' והייתה מתקרבת אליו, ומאידך עצם ההתקרבות עורר בנשמה את תחושת היראה והיא שבה לאחור (בחסידות, נקרא תהליך זה של ההתקרבות והשיבה לאחור בשם "רצוא ושוב", המקור לכינוי זה הוא מהפסוק (יחזקאל א',יד) "והחיות רצוא ושוב" המתאר את עבודת המלאכים אבל נכון גם לעבודת הנשמות למעלה). אם כן – מה מתווסף לנשמה על ידי ירידתה למטה? גם אם נאמר שעל ידי ירידת הנשמה למטה זוכה היא אחר כך לאהבה גדולה יותר ויראה גדולה יותר – הרי "כל הדרכים בחזקת סכנה" האם שווה לסכן את הנשמה בירידתה לעולם הזה רק בשביל הסיכוי שאולי תזכה היא על ידי ירידה זו לעוד קצת אהבה ויראה שגם קודם היו על קצה גבול כוחותיה?
מוכרחים לומר איפה, כי רדת הנשמה לעולם הזה להתלבש בתוך גוף ולהיות עוסקת בתורה ובמצוות – זהו גופא העילוי שבירידה, עילוי זה חל מיידית עוד טרם חזרת הנשמה אל חיק אביה.
אבל מהו העילוי הזה וכיצד פועלים אותו בנשמה?
השגת הנשמה למעלה
בברכות קריאת שמע הנאמרים בתפילת השחרית נאמר לגבי הקב"ה שהוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כלומר שהעולם מתהווה כל יום וכל רגע מחדש. מעשה בראשית הוא מעשה של סדר והדרגה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", יש ראשית, יש אמצע ויש סוף. כמו כן ישנם נבראים שהם רוחניים יותר, כמו המלאכים, וישנם נבראים גשמיים יותר ועד אפילו לגשמיים ומגושמים. ואפילו כאלו שלא ניכר בהם חיות כלל זולת עצם קיומם. קיום העולם באופן כזה הוא על ידי אור אלוקי הבא בסדר והדרגה ומתלבש בכל פרט לפי מהותו. אור זה נקרא אור "הממלא כל עלמין" (הממלא את העולם) והוא נובע מטובו ורחמנותו של הקב"ה. דוגמא לכך ניתן למצוא באופן שבו הנשמה מתגלה בגוף: ראשית הגילוי הוא במוח השכל (מחשבה) ואחר כך בפה (דיבור) ולבסוף במעשה בפועל. כך גם גילוי אור ה "ממלא" מתגלה בכל דבר לפי עניינו ויכולתו של הדבר ההוא.
בהיות הנשמה למעלה, היא חשה את האור האלוקי הזה ומשיגה אותו. וככל שהיא משיגה אור זה יותר, ככה היא שואפת להגיע לדרגא נעלית יותר, שכן כאמור, באור זה יש ריבוי דרגות. זהו ה "רצוא" שבנשמה כפי שהיא למעלה.
מעלת עסק התורה
ואולם, כאן למטה אין הנשמה חשה באור ה"ממלא" כל כך, מפני מגושמותו של העולם. ומאידך, כאן יכולה הנשמה להתחבר לאור נעלה יותר, אור שהוא כה נעלה עד שלגביו כל הפרטים גדולים וקטנים, רוחניים וגשמיים, כולם שווים. זהו אור של רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות (רחמים של סדר ההשתלשלות נקראים בשם "נפלאות" או "אור הממלא כל עלמין". האור הנעלה אודותיו אנו מדברים נקרא בשם "אדון הנפלאות" או "אור הסובב כל עלמין" אור שהוא כה נעלה עד שאינו מתלבש בבריאה אלא כל פרטי הבריאה שווים לגביו). כיצד? התשובה היא: על ידי עסק התורה וקיום המצוות ובפרט במצוות הצדקה בה גם האדם מגלה רחמנות על הזולת!
מעניין כי כיון שמדובר באור שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות, לכן המשכתו על ידי התורה אינה קשורה בהכרח להבנת התורה (כי הבנה קשורה גם כן ל"ממלא" מפני שיש דרגות שונות של הבנה) אלא אפילו בעצם הגיית אותיות התורה. וכמו לגבי הסוס - שמצד אחד ברור שהוא רק כלי ובטל לרוכב, ומאידך יש בו מעלה לגבי הרוכב - שדווקא על ידי הסוס יכול הרוכב להגיע רחוק יותר למקום שלא יכול היה להגיע לשם מצד עצמו. כך גם אותיות התורה מעלים את האדם למקום גבוה יותר ממה שהנשמה יכולה להגיע מצד שורשה. אמנם, אף על פי כן נדרש האדם להיות "רוכב" על הסוס ולהשיג ולהבין כל אחד כפי מדרגתו. אבל אז כן שייך אור זה לסדר והדרגה של אור ה "ממלא".
עתה יובן מדוע נבקע ים סוף: קריעת ים סוף לא נועדה רק לשם מעבר בני ישראל, ברור כי לכך ניתן היה להציג פתרונות שונים ומגוונים. קריעת ים סוף הגשמית נבעה מקריעה רוחנית של ים סוף: "ים" הוא עולם המכוסה מהאדם (כפי שהאדם נמצא על היבשה). לכן רומז הים על "עולמות מכוסים" ("נפלאות") העומדים בין עולם הזה לבין רצון ה' ("אדון הנפלאות") כפי שהוא למעלה. כהכנה למתן תורה בה יתגלה רצון ה' למטה, נדרש היה לבקוע את "הים" הרוחני – העולמות המכוסים שלמעלה - על מנת שלא תהיה מחיצה בין מעלה ומטה. וכיוון שמציאות העולם הגשמי היא רק בבואה של העולם הרוחני, לכן גם למטה נבקעו המים!
צדקה ומשפט
הבעיה היא אבל, שחיבור כזה בין מעלה ומטה דורש שמירה קפדנית. כי ככל שהאור אליו מתחברים או ממשיכים נעלה יותר, כך יש לוודא ולהקפיד כי השימוש שנעשה בו הוא שימוש נכון וראוי. עם הזכויות מגיעות החובות, ובראש ובראשונה החובה לוודא כי לא נעשה שימוש בלתי ראוי בזכויות. וכך מבאר אדמוה"ז את הפסוק (בראשית י"ח,יט): "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו": על ידי המצוות (שנקראו בפסוק זה בהכללה בשם "צדקה ומשפט").
נמשך על אברהם (הרומז על עבודת ה' בדרך של תשובה ואהבה ותנועה של "רצוא"), את "אשר דיבר עליו" – רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות. כלומר שאין מספיק רק ה"צדקה", המצווה, אלא צריך גם "משפט", צריך גם לעשות משפט בעצמו ולוודא שכל הקדושה שנמשכת לו על ידי המצוות תישאר בקדושה ולא תרד ל "קליפות" - למקום שמעלים ומסתיר על אלוקות.
זאת עושים על ידי משפט: ברור כי דברים שאינם בגדר מותרות הרי שעל האדם מוטלת החובה לפעול על מנת להשיגם. אבל דברים שהם מותרות צריך האדם לעשות משפט בעצמו אם נכון הדבר שאצלו יהיו מותרות בה בשעה שחברו גווע ברעב? עליו לפעול רחמים בעצמו על מצבו של חברו ולוותר על המותרות בעבור צרכיו הבסיסיים של חברו. כאשר אדם מתנהג במשפט הנ"ל הרי שאין אצלו דברים מיותרים בהם הוא עלול להשקיע כוחות רוחניים במקום להשקיע כוחות אלו בקדושה, הרי שע"י התנהגות זו פועל שגם משמיים יהיה משפט ותהא ההמשכה מלמעלה באופן שהחסד והרחמים לא יגיעו לקליפות.
גאה גאה
וזהו "אשירה לה' כי גאה גאה". השירה מבטאת התעוררות של שמחה – גילוי. בעת קריאת ים סוף הייתה השמחה בלי גבולות. מדוע? "כי גאה גאה". "גאה" זה בגדר של "נפלאות" – רחמים השייכים לסדר ההשתלשלות, כנ"ל. "גאה גאה" זהו "אדון הנפלאות" – רחמים שלמעלה מסדר ההשתלשלות. אם כן בעת קריעת ים סוף שרו בני (ובנות) ישראל כולם פסוק זה המבטא את גודל השמחה שחשו כולם מבלי הבדלים. מדוע מבלי הבדלים? כיון שנבקעו העולמות המכוסים ונמשך לעולם "גאה גאה" – אור "הסובב" והרחמים הרבים אשר לגביו כולם שווים..
"סוס ורכבו רמה בים" – כי הגם שנתבאר לעיל ש "סוס" רומז על אותיות התורה אבל כאשר זה "סוס ורוכבו" אזי זה שייך לסדר ההשתלשלות ואור "הממלא". בקריעת ים סוף הרי שאור "הממלא" הנרמז במילים "סוס ורוכבו" הרי אור זה "נבלע" בעוצמת הגילוי של אור "הסובב".
להורדה בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
