מערכת COL
|
יום ט' שבט ה׳תשע״ג
20.01.2013
"באתי לגני" למקורב המתחיל ● מספרו של הרב נדב כהן
הרב נדב כהן הוציא־לאור את ספרו "באתי לגני אחותי כלה" המיועד ל"מקורב המתחיל" ● בספר קובצו יחד מאמרו של הרבי הריי"צ מי' שבט תש"י "באתי לגני" ומאמריו של הרבי המבארים ומעמיקים את מאמרו של הרבי הקודם ● כבספרו הקודם על התניא, גם כאן, הונגשו אל הקורא כל אותם המושגים והמונחים, המהווים את קווי היסוד ואבני הדרך בעבודת דורנו ● הצצה לפרק הראשון ספר באתי לגני
שער הספר "באתי לגני" מאת הרב נדב כהן
להלן הקדמה לספרו של הרב נדב כהן, כולל הפרק הראשון:
בשנת תש"י (1950) בתאריך י' לחודש שבט, ביום שבת, הסתלק רבי יוסף יצחק שניאורסון (הרבי הריי"צ), הרבי השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד (לובאביץ'). יום י' שבט היה יום מיוחד בחב"ד עוד קודם לכן, זהו יום ההסתלקות של הרבנית רבקה (סבתו של הרבי הריי"צ) ולכבוד כך הכין הרבי מאמר מיוחד יום זה.
אותה שבת, בשעה שמונה בבוקר, נסתלק הרבי, וכתוצאה מכך מאמר זה קיבל משמעות חדשה לגמרי, מאמר ההסתלקות של הרבי, בעודו מסמל צוואה שהשאיר הרבי לחסידיו.
המאמר מתחיל בציטוט משיר השירים "באתי לגני אחותי כלה", בו הוא מסביר לחסידיו בפרט ולעם ישראל בכלל, מהו התפקיד שלשמו באנו לעולם, מהי הדרך לקיימו ולאן כל זה מוביל אותנו.
שנה לאחר ההסתלקות ביום י' שבט תשי"א (1951) הסכים הרבי מלובביץ', רבי מנחם מענדל, חתנו של הרבי, לקבל על עצמו להיות ממלא המקום של הרבי הריי"צ. במשך שנה שלימה ניסו החסידים לשכנע אותו לעשות זאת אך ללא הצלחה ורק ביום ההילולא הראשון של חמיו הסכים לקבל עליו את התפקיד.
החסידים הבינו שהרבי מקבל על עצמו להיות רבי, כאשר באותו ערב בין דברי התורה השונים שאמר נכללו גם "מאמר חסידות". לאורך כל הדורות אמירת "מאמר חסידות" היה המאפיין הבולט של האדמו"רים ובאמירת המאמר למעשה הכריז כי הוא הרבי החדש.
המאמר הראשון שאמר היה מבוסס על המאמר האחרון של חמיו, הרבי הריי"צ. כך המשיך הרבי במשך כל השנים להעמיק במאמר האחרון של חמיו, כאשר מידי שנה בתאריך י' שבט היה אומר מאמר נוסף המבוסס על מאמרו האחרון של חמיו.
המאמר המקורי של הרבי הריי"צ, היה מחולק לארבעה מאמרים כאשר כל אחד מהם מחולק לחמשה פרקים, סך הכל עשרים פרקים. במשך עשרים שנה ביאר הרבי כל שנה פרק אחר לפי הסדר ואחר כך התחיל מחזור נוסף של עשרים שנה עם ביאורים נוספים לכל פרק ופרק.
בספר זה מובא לראשונה המאמר המקורי של הרבי הריי"צ, החלק הראשון בן חמשת הפרקים, בשפה בהירה ופשוטה ולאחר מכן חמשת המאמרים הראשונים של הרבי שנאמרו בשנים תשי"א-תשט"ו (1951-1955) המבארים את חמשת הפרקים הראשונים שנאמרו על-ידי הרבי הריי"צ.
אחר כל מאמר מופיע הביאור למאמר. לא כל העניינים המופיעים במאמרים המקוריים מופיעים בביאור וגם סדר העניינים שונה במקצת כדי לאפשר קריאה זורמת. כמו כן, חלוקת המאמרים לפרקים בספר זה אינה חופפת לחלוקה של המאמרים המקוריים.
בנוסף, נוספו כמה ביאורים שלא מופיעים במאמרים המקוריים כדי להקל על הקוראים שאינם מכירים חלק מהמושגים המופיעים בחסידות.
בהקשר לכך נצטט קטע מאיגרת של הרבי משנת תשי"ט לחסיד בארץ הקודש ששאל באיזה אופן ניתן ללמד חסידות: "ולשאלתו, האם מותר לדבר ענייני חסידות באופן שיהיה בדרך הרצאה ושיחה."
תגובת הרבי: "מובן שלא רק מותר, אלא שגם מוכרח. ולפלא גם השאלה, לאחרי המבואר – במכתב כבוד-קדושת אדמו"ר הרש"ב נשמתו עדן שאפילו בלימוד התניא, באם מביא לעבודה (עבודת השם), כדאי הדיבור וידוע ומפורסם בין אנ"ש. ואם בשנים ההם היה הנ"ל על אחת כמה וכמה בתקופתנו... ועל דרך האמור הוא בשאלה האם מותר להוסיף הסבר במאמר אחד, על ידי שיחבר באמצע המאמר, הסברה בנקודה ממאמר אחר, במקום שהשומעים אינם יודעים מחסידות, שגם זה רצוי ונכון הוא...".
קריאה מהנה.
נדב כהן
פרק א
באתי לגני אחותי כלה
"שיר השירים" שנכתב על ידי שלמה המלך, מתאר דו-שיח בין בורא עולם ועם ישראל. בפסוק "באתי לגני אחותי כלה" אומר הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל כי בזמן הגאולה הוא חוזר לגן (גן מלשון גינה) שלו, או כמו שהמדרש מדייק את המילה גני, מלשון גנוני, גן מיוחד לחתן וכלה ולא סתם גן רגיל. בכך הקדוש-ברוך-הוא מסמן את מטרתו בבריאת העולם, לפיה הוא רוצה לבוא לעולם שלנו, לגן המיוחד שלו כדי להיפגש איתנו, עם ישראל, "אחותי כלה".
למעשה הקדוש-ברוך-הוא כבר היה בגן המיוחד שלו, זהו גן עדן המתואר בתחילת ספר בראשית. 'גן-עדן' זה היה בעולם הזה הגשמי, שם חיו אדם הראשון וחווה אשתו, והוא המקום בו האירה השכינה.
גילוי השכינה
היכן נמצאת השכינה? במילים אחרות, איפה אנחנו מרגישים את הקדוש-ברוך-הוא? מתי אנחנו מרגישים קדושה? איפה נמצאת השראתו של הבורא?
בזמננו התשובה לכך אינה פשוטה כלל וכלל, זאת מכיוון שכמעט ואין לנו מקום או זמן בו אנחנו מרגישים את השכינה. בראשית בריאת העולם השכינה הייתה בגילוי בגן עדן, אותו מקום בו היו אדם וחווה, אך לאחר החטא של אדם הראשון, אומר המדרש, כי השכינה הסתלקה. כלומר, החטא "דחק" את השכינה מהעולם שלנו והעביר אותה למקום אחר, לרקיע עליון יותר לפי תיאור המדרש. בהמשך, החטאים של דור המבול ודור הפלגה "דחקו" יותר ויותר את השכינה, עד שלאחר שבעה חטאים היא כבר הייתה ברקיע השביעי.
אברהם אבינו
אז הגיע לעולם אברהם אבינו. אברהם נולד למשפחה של עובדי אלילים, לעולם בו "שכחו" מיהו בורא עולם ונתנו אמון בפסלים. אברהם לא קיבל את המצב הזה והבין (בהיגיון בריא) כי לא יכולה להיות "בירה ללא מנהיג" או עולם שאין לו בורא וכי לא ייתכן שהבורא רק ברא את העולם ועכשיו נותן לעולם להסתדר לבד, אלא חייב להיות מנהיג בכל רגע.
בעקבות כך, אברהם יוצא ל"מסע הסברה" בכל העולם, במסגרתו הוא מגיע לארץ כנען, יורד למצרים וחוזר לארץ כאשר בדרך הוא מאגד עשרות, מאות ואלפי "בעלי תשובה". כתוצאה מפעולותיו הרוחניות של אברהם בעולם, אומר המדרש, השכינה נמשכת חזרה לעולם.
חזרתה של השכינה לעולם לא מתרחשת בבת אחת, אלא אברהם ממשיך את השכינה חזרה לרקיע השישי, בנו יצחק ממשיך דרכו מוריד אותה כבר לרקיע החמישי, יעקב לרקיע הרביעי וכן הלאה. משה רבנו הוא השביעי ברצף, ובשלב בו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים וכן במתן תורה הוא כבר מחזיר את השכינה לעולם שלנו. השיא לכך בא לידי ביטוי בבניית המשכן, מקום בו שורה השכינה מזמן משה רבינו ועד לחורבן הבית.
אך בכך זה לא נגמר, הרי השכינה כיום אינה גלויה בפועל ותפקידנו לגלות אותה בעולם בפועל ממש. נשאלת השאלה, מדוע באמת הקדוש-ברוך-הוא יצר מציאות כזו של עולם בו לא מרגישים אותו? עולם שהשכינה נעדרת ממנו?
דירה בתחתונים
המדרש אומר כי הסיבה שלשמה נברא העולם היא "דירה בתחתונים". כלומר, בורא עולם רצה שדירתו, המקום בו הוא "ירגיש בבית" ויוכל להתגלות, יהיה דווקא בעולם הגשמי המכונה העולם התחתון.
תחתון אינו מתאר מצב גשמי של מקום נמוך מבחינה גיאוגרפית, שהרי אצל הקדוש-ברוך-הוא אין למעלה ולמטה ואין בכלל מושג של מקום, אלא תחתון בא לתאר מצב רוחני.
תחתון ועליון ברוחניות מתארים עד כמה אנחנו מרגישים את הבורא. ככל שמדברים על מציאות עליונה יותר מתכוונים שבמציאות זו יותר מרגישים את הבורא וככל שמדובר על מציאות נמוכה יותר מתכוונים שבמציאות זו פחות נרגש הבורא.
כאשר אומרים כי הקדוש-ברוך-הוא רצה דירה ב"תחתונים" הכוונה היא שהרצון שלו (ובלשון המדרש, ה"תאווה" שלו) היא להתגלות דווקא במקום הכי נמוך, המקום שבו הוא הכי פחות נרגש. לשם כך היה עליו לברוא עולם נמוך מבחינה רוחנית, עולם שבו הוא אינו מורגש.
אין סוף
בחסידות ובקבלה מוסבר בהרחבה כי בורא עולם אינו ה"דבר" הגדול ביותר כיוון שהוא לא חלק מהמערכת כלל ואין לנו שום אפשרות להבין או להשיג אותו, לכן אנו מכנים אותו בשם אין סוף או בלי גבול. בכך אנו מבטאים את ההבנה שלנו כי חייב להיות בורא לעולם, אך מאידך אין הוא בגדרי ההבנה השכלית שלנו ואין לנו אפשרות להבין או לתפוס את עצמותו או את מהותו. אנו רק יכולים להגדיר אותו באופן שלילי ולומר שהוא לא מוגבל כמונו, אין לו שום גבול מכל סוג שהוא ושממילא אין לנו אפשרות להרגיש אותו עם החושים המוגבלים שלנו.
על מנת לברוא עולם שבו יש גבולות, האין סוף צריך לצמצם את עצמו. תהליך זה של צמצום נעשה בארבע שלבים עיקריים המכונים ארבעת העולמות.
עולם האצילות – השלב הראשון – לא מדובר באין סוף עצמו, אך יחד עם זאת זהו עולם אינסופי עם כוחות אלוקיים אינסופיים. בשלב זה הכוחות עדיין מאוחדים איתו, לכן בעולם האצילות אין רע כלל, אלא זהו עולם שכולו טוב. מצד שני, הכוחות האלוקיים בעולם זה כבר מוגדרים, למשל ישנו כוח של חסד, כוח של גבורה וכן הלאה. אמנם זהו חסד אינסופי, או גבורה אינסופית, אך כוח אחד הוא דווקא חסד ולא גבורה וכן להיפך.
כדי לסבר את האוזן ניתן להקביל עולם זה לכוחות השכל והרגש שבאדם, אשר הם כבר אינם האדם עצמו. למרות זאת, כוחות אלו הם עדיין כוחות פנימיים ואינם קשורים לעולם שמחוץ לאדם, לכן כוחות אלו למעשה מאוחדים עם האדם פנימה.
עולם הבריאה – השלב השני – כאן כבר מתחיל בריאת ה"יש", אמנם "יש" רוחני, אך זהו המקום הראשון בו כבר יש מציאות נפרדת מהקדוש-ברוך-הוא. כתוצאה מכך, עולם הבריאה הוא עולם שרובו טוב ומיעוטו רע (בשונה מעולם האצילות שכולו טוב). בנפש האדם, עולם זה מקביל למחשבות, שכן המחשבות הן כבר לא חלק מהאדם, הן דרכו של האדם לבטא את עצמו, אמנם לא כלפי הזולת שבחוץ כי אם כלפי פנים. כשם שהמחשבה פחות מבטאת את האדם עצמו מאשר כוחות השכל והרגש, כך גם עולם הבריאה מעלים על הבורא יותר מעולם האצילות.
עולם היצירה – השלב השלישי – בשלב זה היש כבר מקבל צורה. בעולם הבריאה החידוש הוא שיש מציאות של יש, אך מציאות זו היא עדיין מופשטת מכל צורה. לעומת זאת, בעולם היצירה מציאות זו כבר מקבלת צורה. לכן הרגשת הישות כבר חזקה יותר ועולם זה חציו טוב וחציו רע. אצל האדם, עולם זה מקביל לדרגת הדיבור, שכן הדיבור של האדם כבר יוצא לזולת ומבטא את האדם עוד פחות מהמחשבה. כפי שרואים שאפשר לומר דברים שאינם אמת, כך למעשה אפשר לדבר דברים לא נכונים לגבי עצמנו, להסתיר ולהעלים על האמת.
עולם העשיה – השלב הרביעי – זהו השלב בו העולם הנברא כבר מתוקן, כלומר "מסתדר" לבד בלי הבורא ולכן לא מרגיש את מקור קיומו. כתוצאה מכך זהו עולם שרובו רע ומיעוטו טוב. בנפש עולם העשיה מקביל למעשים, שכן המעשים מנותקים מהאדם ולאחר שאדם עושה מעשה לא ניתן לדעת מי עשה אותו אלא רק לפי התוצאה (בניגוד לדיבורים שרואים ממי הם יוצאים), כך הנבראים בעולם המעשה לא מרגישים את מקורם.
למה עשה השם ככה
מהי המטרה בכל זה? מדוע הקדוש-ברוך-הוא צריך דירה בתחתונים ומדוע הוא רוצה להתגלות דווקא במקום נמוך?
כל זה הוא כמובן מתוך מטרה, לפיה בורא עולם רוצה שנזכה ליתרון האור מן החושך – דווקא בעולם חשוך יכול להאיר האור הגדול. בעולמות העליונים כבר מאיר האור של הבורא והוא מורגש שם. אך החידוש הגדול, התענוג הגדול של הקדוש-ברוך-הוא הוא דווקא כשמאיר האור במקומות החשוכים. יתרה מכך, התענוג הגדול הוא לא רק כשמאיר אור במקומות החשוכים, אלא כשהחושך עצמו הופך לאור.
***
אדם שמקבל שטח אדמה קשה לעיבוד ומצליח לעבדו, מגיע לסיפוק נעלה יותר מאדם שלקח שטח טוב ורק השביח אותו. כך גם בחינוך, כאשר עובדים עם ילד שיש לו מידות רעות ומצליחים לעזור לו, מקבלים סיפוק גדול יותר מאשר בעבודה עם ילד שהוא כבר טוב ורק משתפר להיות טוב יותר.
כך הדבר גם באדם כלפי עצמו, כאשר אנו מצליחים להתגבר על מידות רעות ויתירה מכך, מצליחים להפוך מידות רעות למידות טובות, זהו התענוג הגדול ביותר.
***
אכן כך אנחנו פועלים את תכלית הבריאה. בכך שאנו מצליחים לשלוט ביצרים שלנו ומצליחים לדחות את הסיפוקים שלנו, אנו נותנים לאור של הבורא להאיר בעולם. פעולה זו נקראת "אתכפיא" – כפיית היצר הרע. דרגה נעלית יותר היא "אתהפכא" – הפיכת היצר הרע לטוב, מצב בו אנו מצליחים להשתלט על הכוח הדוחף אותנו למעשים לא רצויים ולהשתמש בו לדברים טובים.
זוהי למעשה הדרך בה אנו ממשיכים את השכינה למטה לעולם. כלומר, מלבד קיום המצוות ולימוד התורה המשלים את רצון השם בעולם, פעולות האתכפיא ואתהפכא הם אלו שמגבירות את האור על החושך ואף הופכות את החושך עצמו לאור.
בזמן משה רבנו, כאמור, השכינה התגלתה במשכן, על המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מה"טעות" התחבירית במשפט הזה (ושכנתי בתוכם – לשון רבים, הרי כיוון שמדובר על המשכן היה צריך להיות כתוב ושכנתי בתוכו – לשון יחיד) לומדים כי את המשכן כל אחד צריך לעשות אצלו בנפש. מכך מובן כי אפשר ללמוד ממה שנעשה במשכן גם בנוגע לחיים שלנו, כלומר, באותה צורה שהמשיכו את השכינה למשכן, כך נמשיך אנו את השכינה לנפשנו.
(הוצאה-לאור: 'אשכילה')
בשנת תש"י (1950) בתאריך י' לחודש שבט, ביום שבת, הסתלק רבי יוסף יצחק שניאורסון (הרבי הריי"צ), הרבי השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד (לובאביץ'). יום י' שבט היה יום מיוחד בחב"ד עוד קודם לכן, זהו יום ההסתלקות של הרבנית רבקה (סבתו של הרבי הריי"צ) ולכבוד כך הכין הרבי מאמר מיוחד יום זה.
אותה שבת, בשעה שמונה בבוקר, נסתלק הרבי, וכתוצאה מכך מאמר זה קיבל משמעות חדשה לגמרי, מאמר ההסתלקות של הרבי, בעודו מסמל צוואה שהשאיר הרבי לחסידיו.
המאמר מתחיל בציטוט משיר השירים "באתי לגני אחותי כלה", בו הוא מסביר לחסידיו בפרט ולעם ישראל בכלל, מהו התפקיד שלשמו באנו לעולם, מהי הדרך לקיימו ולאן כל זה מוביל אותנו.
שנה לאחר ההסתלקות ביום י' שבט תשי"א (1951) הסכים הרבי מלובביץ', רבי מנחם מענדל, חתנו של הרבי, לקבל על עצמו להיות ממלא המקום של הרבי הריי"צ. במשך שנה שלימה ניסו החסידים לשכנע אותו לעשות זאת אך ללא הצלחה ורק ביום ההילולא הראשון של חמיו הסכים לקבל עליו את התפקיד.
החסידים הבינו שהרבי מקבל על עצמו להיות רבי, כאשר באותו ערב בין דברי התורה השונים שאמר נכללו גם "מאמר חסידות". לאורך כל הדורות אמירת "מאמר חסידות" היה המאפיין הבולט של האדמו"רים ובאמירת המאמר למעשה הכריז כי הוא הרבי החדש.
המאמר הראשון שאמר היה מבוסס על המאמר האחרון של חמיו, הרבי הריי"צ. כך המשיך הרבי במשך כל השנים להעמיק במאמר האחרון של חמיו, כאשר מידי שנה בתאריך י' שבט היה אומר מאמר נוסף המבוסס על מאמרו האחרון של חמיו.
המאמר המקורי של הרבי הריי"צ, היה מחולק לארבעה מאמרים כאשר כל אחד מהם מחולק לחמשה פרקים, סך הכל עשרים פרקים. במשך עשרים שנה ביאר הרבי כל שנה פרק אחר לפי הסדר ואחר כך התחיל מחזור נוסף של עשרים שנה עם ביאורים נוספים לכל פרק ופרק.
בספר זה מובא לראשונה המאמר המקורי של הרבי הריי"צ, החלק הראשון בן חמשת הפרקים, בשפה בהירה ופשוטה ולאחר מכן חמשת המאמרים הראשונים של הרבי שנאמרו בשנים תשי"א-תשט"ו (1951-1955) המבארים את חמשת הפרקים הראשונים שנאמרו על-ידי הרבי הריי"צ.
אחר כל מאמר מופיע הביאור למאמר. לא כל העניינים המופיעים במאמרים המקוריים מופיעים בביאור וגם סדר העניינים שונה במקצת כדי לאפשר קריאה זורמת. כמו כן, חלוקת המאמרים לפרקים בספר זה אינה חופפת לחלוקה של המאמרים המקוריים.
בנוסף, נוספו כמה ביאורים שלא מופיעים במאמרים המקוריים כדי להקל על הקוראים שאינם מכירים חלק מהמושגים המופיעים בחסידות.
בהקשר לכך נצטט קטע מאיגרת של הרבי משנת תשי"ט לחסיד בארץ הקודש ששאל באיזה אופן ניתן ללמד חסידות: "ולשאלתו, האם מותר לדבר ענייני חסידות באופן שיהיה בדרך הרצאה ושיחה."
תגובת הרבי: "מובן שלא רק מותר, אלא שגם מוכרח. ולפלא גם השאלה, לאחרי המבואר – במכתב כבוד-קדושת אדמו"ר הרש"ב נשמתו עדן שאפילו בלימוד התניא, באם מביא לעבודה (עבודת השם), כדאי הדיבור וידוע ומפורסם בין אנ"ש. ואם בשנים ההם היה הנ"ל על אחת כמה וכמה בתקופתנו... ועל דרך האמור הוא בשאלה האם מותר להוסיף הסבר במאמר אחד, על ידי שיחבר באמצע המאמר, הסברה בנקודה ממאמר אחר, במקום שהשומעים אינם יודעים מחסידות, שגם זה רצוי ונכון הוא...".
קריאה מהנה.
נדב כהן
פרק א
באתי לגני אחותי כלה
"שיר השירים" שנכתב על ידי שלמה המלך, מתאר דו-שיח בין בורא עולם ועם ישראל. בפסוק "באתי לגני אחותי כלה" אומר הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל כי בזמן הגאולה הוא חוזר לגן (גן מלשון גינה) שלו, או כמו שהמדרש מדייק את המילה גני, מלשון גנוני, גן מיוחד לחתן וכלה ולא סתם גן רגיל. בכך הקדוש-ברוך-הוא מסמן את מטרתו בבריאת העולם, לפיה הוא רוצה לבוא לעולם שלנו, לגן המיוחד שלו כדי להיפגש איתנו, עם ישראל, "אחותי כלה".
למעשה הקדוש-ברוך-הוא כבר היה בגן המיוחד שלו, זהו גן עדן המתואר בתחילת ספר בראשית. 'גן-עדן' זה היה בעולם הזה הגשמי, שם חיו אדם הראשון וחווה אשתו, והוא המקום בו האירה השכינה.
גילוי השכינה
היכן נמצאת השכינה? במילים אחרות, איפה אנחנו מרגישים את הקדוש-ברוך-הוא? מתי אנחנו מרגישים קדושה? איפה נמצאת השראתו של הבורא?
בזמננו התשובה לכך אינה פשוטה כלל וכלל, זאת מכיוון שכמעט ואין לנו מקום או זמן בו אנחנו מרגישים את השכינה. בראשית בריאת העולם השכינה הייתה בגילוי בגן עדן, אותו מקום בו היו אדם וחווה, אך לאחר החטא של אדם הראשון, אומר המדרש, כי השכינה הסתלקה. כלומר, החטא "דחק" את השכינה מהעולם שלנו והעביר אותה למקום אחר, לרקיע עליון יותר לפי תיאור המדרש. בהמשך, החטאים של דור המבול ודור הפלגה "דחקו" יותר ויותר את השכינה, עד שלאחר שבעה חטאים היא כבר הייתה ברקיע השביעי.
אברהם אבינו
אז הגיע לעולם אברהם אבינו. אברהם נולד למשפחה של עובדי אלילים, לעולם בו "שכחו" מיהו בורא עולם ונתנו אמון בפסלים. אברהם לא קיבל את המצב הזה והבין (בהיגיון בריא) כי לא יכולה להיות "בירה ללא מנהיג" או עולם שאין לו בורא וכי לא ייתכן שהבורא רק ברא את העולם ועכשיו נותן לעולם להסתדר לבד, אלא חייב להיות מנהיג בכל רגע.
בעקבות כך, אברהם יוצא ל"מסע הסברה" בכל העולם, במסגרתו הוא מגיע לארץ כנען, יורד למצרים וחוזר לארץ כאשר בדרך הוא מאגד עשרות, מאות ואלפי "בעלי תשובה". כתוצאה מפעולותיו הרוחניות של אברהם בעולם, אומר המדרש, השכינה נמשכת חזרה לעולם.
חזרתה של השכינה לעולם לא מתרחשת בבת אחת, אלא אברהם ממשיך את השכינה חזרה לרקיע השישי, בנו יצחק ממשיך דרכו מוריד אותה כבר לרקיע החמישי, יעקב לרקיע הרביעי וכן הלאה. משה רבנו הוא השביעי ברצף, ובשלב בו הוא הוציא את עם ישראל ממצרים וכן במתן תורה הוא כבר מחזיר את השכינה לעולם שלנו. השיא לכך בא לידי ביטוי בבניית המשכן, מקום בו שורה השכינה מזמן משה רבינו ועד לחורבן הבית.
אך בכך זה לא נגמר, הרי השכינה כיום אינה גלויה בפועל ותפקידנו לגלות אותה בעולם בפועל ממש. נשאלת השאלה, מדוע באמת הקדוש-ברוך-הוא יצר מציאות כזו של עולם בו לא מרגישים אותו? עולם שהשכינה נעדרת ממנו?
דירה בתחתונים
המדרש אומר כי הסיבה שלשמה נברא העולם היא "דירה בתחתונים". כלומר, בורא עולם רצה שדירתו, המקום בו הוא "ירגיש בבית" ויוכל להתגלות, יהיה דווקא בעולם הגשמי המכונה העולם התחתון.
תחתון אינו מתאר מצב גשמי של מקום נמוך מבחינה גיאוגרפית, שהרי אצל הקדוש-ברוך-הוא אין למעלה ולמטה ואין בכלל מושג של מקום, אלא תחתון בא לתאר מצב רוחני.
תחתון ועליון ברוחניות מתארים עד כמה אנחנו מרגישים את הבורא. ככל שמדברים על מציאות עליונה יותר מתכוונים שבמציאות זו יותר מרגישים את הבורא וככל שמדובר על מציאות נמוכה יותר מתכוונים שבמציאות זו פחות נרגש הבורא.
כאשר אומרים כי הקדוש-ברוך-הוא רצה דירה ב"תחתונים" הכוונה היא שהרצון שלו (ובלשון המדרש, ה"תאווה" שלו) היא להתגלות דווקא במקום הכי נמוך, המקום שבו הוא הכי פחות נרגש. לשם כך היה עליו לברוא עולם נמוך מבחינה רוחנית, עולם שבו הוא אינו מורגש.
אין סוף
בחסידות ובקבלה מוסבר בהרחבה כי בורא עולם אינו ה"דבר" הגדול ביותר כיוון שהוא לא חלק מהמערכת כלל ואין לנו שום אפשרות להבין או להשיג אותו, לכן אנו מכנים אותו בשם אין סוף או בלי גבול. בכך אנו מבטאים את ההבנה שלנו כי חייב להיות בורא לעולם, אך מאידך אין הוא בגדרי ההבנה השכלית שלנו ואין לנו אפשרות להבין או לתפוס את עצמותו או את מהותו. אנו רק יכולים להגדיר אותו באופן שלילי ולומר שהוא לא מוגבל כמונו, אין לו שום גבול מכל סוג שהוא ושממילא אין לנו אפשרות להרגיש אותו עם החושים המוגבלים שלנו.
על מנת לברוא עולם שבו יש גבולות, האין סוף צריך לצמצם את עצמו. תהליך זה של צמצום נעשה בארבע שלבים עיקריים המכונים ארבעת העולמות.
עולם האצילות – השלב הראשון – לא מדובר באין סוף עצמו, אך יחד עם זאת זהו עולם אינסופי עם כוחות אלוקיים אינסופיים. בשלב זה הכוחות עדיין מאוחדים איתו, לכן בעולם האצילות אין רע כלל, אלא זהו עולם שכולו טוב. מצד שני, הכוחות האלוקיים בעולם זה כבר מוגדרים, למשל ישנו כוח של חסד, כוח של גבורה וכן הלאה. אמנם זהו חסד אינסופי, או גבורה אינסופית, אך כוח אחד הוא דווקא חסד ולא גבורה וכן להיפך.
כדי לסבר את האוזן ניתן להקביל עולם זה לכוחות השכל והרגש שבאדם, אשר הם כבר אינם האדם עצמו. למרות זאת, כוחות אלו הם עדיין כוחות פנימיים ואינם קשורים לעולם שמחוץ לאדם, לכן כוחות אלו למעשה מאוחדים עם האדם פנימה.
עולם הבריאה – השלב השני – כאן כבר מתחיל בריאת ה"יש", אמנם "יש" רוחני, אך זהו המקום הראשון בו כבר יש מציאות נפרדת מהקדוש-ברוך-הוא. כתוצאה מכך, עולם הבריאה הוא עולם שרובו טוב ומיעוטו רע (בשונה מעולם האצילות שכולו טוב). בנפש האדם, עולם זה מקביל למחשבות, שכן המחשבות הן כבר לא חלק מהאדם, הן דרכו של האדם לבטא את עצמו, אמנם לא כלפי הזולת שבחוץ כי אם כלפי פנים. כשם שהמחשבה פחות מבטאת את האדם עצמו מאשר כוחות השכל והרגש, כך גם עולם הבריאה מעלים על הבורא יותר מעולם האצילות.
עולם היצירה – השלב השלישי – בשלב זה היש כבר מקבל צורה. בעולם הבריאה החידוש הוא שיש מציאות של יש, אך מציאות זו היא עדיין מופשטת מכל צורה. לעומת זאת, בעולם היצירה מציאות זו כבר מקבלת צורה. לכן הרגשת הישות כבר חזקה יותר ועולם זה חציו טוב וחציו רע. אצל האדם, עולם זה מקביל לדרגת הדיבור, שכן הדיבור של האדם כבר יוצא לזולת ומבטא את האדם עוד פחות מהמחשבה. כפי שרואים שאפשר לומר דברים שאינם אמת, כך למעשה אפשר לדבר דברים לא נכונים לגבי עצמנו, להסתיר ולהעלים על האמת.
עולם העשיה – השלב הרביעי – זהו השלב בו העולם הנברא כבר מתוקן, כלומר "מסתדר" לבד בלי הבורא ולכן לא מרגיש את מקור קיומו. כתוצאה מכך זהו עולם שרובו רע ומיעוטו טוב. בנפש עולם העשיה מקביל למעשים, שכן המעשים מנותקים מהאדם ולאחר שאדם עושה מעשה לא ניתן לדעת מי עשה אותו אלא רק לפי התוצאה (בניגוד לדיבורים שרואים ממי הם יוצאים), כך הנבראים בעולם המעשה לא מרגישים את מקורם.
למה עשה השם ככה
מהי המטרה בכל זה? מדוע הקדוש-ברוך-הוא צריך דירה בתחתונים ומדוע הוא רוצה להתגלות דווקא במקום נמוך?
כל זה הוא כמובן מתוך מטרה, לפיה בורא עולם רוצה שנזכה ליתרון האור מן החושך – דווקא בעולם חשוך יכול להאיר האור הגדול. בעולמות העליונים כבר מאיר האור של הבורא והוא מורגש שם. אך החידוש הגדול, התענוג הגדול של הקדוש-ברוך-הוא הוא דווקא כשמאיר האור במקומות החשוכים. יתרה מכך, התענוג הגדול הוא לא רק כשמאיר אור במקומות החשוכים, אלא כשהחושך עצמו הופך לאור.
***
אדם שמקבל שטח אדמה קשה לעיבוד ומצליח לעבדו, מגיע לסיפוק נעלה יותר מאדם שלקח שטח טוב ורק השביח אותו. כך גם בחינוך, כאשר עובדים עם ילד שיש לו מידות רעות ומצליחים לעזור לו, מקבלים סיפוק גדול יותר מאשר בעבודה עם ילד שהוא כבר טוב ורק משתפר להיות טוב יותר.
כך הדבר גם באדם כלפי עצמו, כאשר אנו מצליחים להתגבר על מידות רעות ויתירה מכך, מצליחים להפוך מידות רעות למידות טובות, זהו התענוג הגדול ביותר.
***
אכן כך אנחנו פועלים את תכלית הבריאה. בכך שאנו מצליחים לשלוט ביצרים שלנו ומצליחים לדחות את הסיפוקים שלנו, אנו נותנים לאור של הבורא להאיר בעולם. פעולה זו נקראת "אתכפיא" – כפיית היצר הרע. דרגה נעלית יותר היא "אתהפכא" – הפיכת היצר הרע לטוב, מצב בו אנו מצליחים להשתלט על הכוח הדוחף אותנו למעשים לא רצויים ולהשתמש בו לדברים טובים.
זוהי למעשה הדרך בה אנו ממשיכים את השכינה למטה לעולם. כלומר, מלבד קיום המצוות ולימוד התורה המשלים את רצון השם בעולם, פעולות האתכפיא ואתהפכא הם אלו שמגבירות את האור על החושך ואף הופכות את החושך עצמו לאור.
בזמן משה רבנו, כאמור, השכינה התגלתה במשכן, על המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מה"טעות" התחבירית במשפט הזה (ושכנתי בתוכם – לשון רבים, הרי כיוון שמדובר על המשכן היה צריך להיות כתוב ושכנתי בתוכו – לשון יחיד) לומדים כי את המשכן כל אחד צריך לעשות אצלו בנפש. מכך מובן כי אפשר ללמוד ממה שנעשה במשכן גם בנוגע לחיים שלנו, כלומר, באותה צורה שהמשיכו את השכינה למשכן, כך נמשיך אנו את השכינה לנפשנו.
(הוצאה-לאור: 'אשכילה')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
