כתבת ענק ב'שעה טובה': פאזל תולדותיו של 'בעל התניא'
א. ארצי
שנת תקכ"ד, לפני כמעט 250 שנה, אל בית המגיד בעיירה האוקראינית מזריטש נכנס בחור צעיר, כבן 19, זקן, פיאות וזוג עיניים יוקדות, ובכך החל פרק בהיסטוריה של עם ישראל.
מליאוז'נא למזריטש
לנער קוראים שניאור זלמן, והוא עשה מאות קילומטרים ויותר מזה כדי להגיע למזריטש. וכן, "הנער" גם השאיר אחריו משפחה. כי ארבע שנים קודם לכן הוא הקים בית, ובאותה שנה, תקכ"ד , נולדה בתו הראשונה, פריידא.
המגיד ממזריטש זיהה מיד במי ובמה מדובר, ועד מהרה השתלב הבחור בין האריות, קדושי עליון, שהתלקטו ממדינות מזרח אירופה לחצר הקודש. רבי אהרן הגדול מקרלין ורבי שלמה מקרלין, רבי מנדל'י מויטבסק ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, הרבי ר' אלימלך מליז'נסק ואחיו הרבי ר' זושא, בעל ה'הפלאה' ואחיו הרבי ר' שמעלקא.
נין המהר"ל מגיע מפוזנא למינסק
כוח בלתי מוסבר נטל את האריות הצעירים לימים מבתיהם, קרע אותם ממשפחותיהם והוביל אותם לבית הפשוט במזריטש, שהנעשה בו משפיע על תולדות עם ישראל במאות הבאות, עד היום הזה, ועד בכלל.
סיפורו של רבי שניאור זלמן מתחיל הרחק לאחור, בעיר פוזנא שבגליציה (שלימים ישב בה גם רבי עקיבא אייגר) שם חי כשבעים שנה, באמצע שנות ה- ת'. רבי משה, שאמנם לא היה רב, אלא "רק" ראש הקהל, אבל היה תלמיד חכם מופלג, שאמרו עליו כי הוא גאון עצום, ובן נינו של רבן של ישראל, המהר"ל מפראג – בן אחר בן (רבי שניאור זלמן גם נולד בח"י אלול יום הסתלקותו של המהר"ל, שהוא גם יום לידתו של הבעל שם טוב). בנו של המהר"ל היה רבי בצלאל ליווא, לרבי בצלאל נולד בן ושמו רבי שמואל, לרבי שמואל נולד בן ושמו רבי יהודה לייב, ורבי משה היה בנו של רבי יהודה לייב.
כאשר נתרגשו צרות רעות ורבות על פוזנא היהודית נאלץ רבי משה לעזוב את פוזנא וערך מסע ארוך מגליציה שגובלת בגרמניה עד רוסיה הלבנה = "וייס רוסלנד", ששמה הרשמי הוא 'ביילו רוסיה". שם מתיישבת המשפחה בבירת המדינה עד היום הזה, מינסק (חלק אחר של המשפחה מתייחס למגורשי ספרד). עיר המוצא החשובה, פוזנא, גם מספקת את שם המשפחה, או אז מדויק יותר הכינוי (שמות משפחה רשמיים נבחרו מאוחר יותר) פוזנר, וזה אגב היה שמם של אחי בעל התניא. כמו גליציה, גם רוסיה הלבנה הייתה תחת שלטון פולין שבימים ההם הייתה מלכות אדירה, שתחתיה הייתה גם נסיכות ליטא.
השכיר המסתורי בחוות היער
לרבי משה היה בן, ר' שניאור זלמן. הימים ימי אגן ההיקוות של החסידות. בצידי הדרכים, הרחק מעין רואים, מתלקטות חבורות של נסתרים וגם פרושים ועוסקות בקבלה כשבראשם "בעלי שם" (כמו רבי אדם בעל שם, רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם). עם נישואיו רבי שניאור זלמן הצעיר עובר לויטבסק, ושם נפטרים בגיל צעיר הוא ואשתו, ומשאירים שני ילדים, בן, ברוך, ובת, דבורה לאה. הדודה מבקשת לאסוף את שני היתומים הצעירים אל ביתה, אך ברוך הצעיר מסרב, ויוצא לנוע בדרכים.
מעטים הכירו את הצדיק הנסתר שהיה יושב והוגה בתורה ימים ולילות, ולמחייתו מתפרנס מכל מלאכה אפשרית אם היא כשרה, בעיקר עבודת אדמה. עד שאחרי תקופה השכיר עצמו לעבוד בחווה בבעלות יהודית ליד העיר ליאוז'ני. הבעלים, ר' אברהם, שם לב כי השכיר שלו אינו איש פשוט, ולאחר שהתחקה אחריו גילה את סודו, ולא זז ממנו עד שרבי ברוך היה לחתנו, שלימים גם ירש אותו והעסיק בחווה יהודים רבים שהביאו פרנסה מכובדת לביתם מעבודתם בחווה.
"בשנה הבאה ייוולד לך בן שיאיר את העולם"
מעט ידעו כי רבי ברוך זה נחשב על הצדיקים הנסתרים, אבל אף אחד בסביבתו הקרובה לא ידע. כמו עוד בני עליה במרחבי מזרח אירופה, יוצא גם רבי ברוך למז'יבוז', אל הבעל שם טוב, שמקבל אותו בחיבה רבה, ומאז הוא עורך כמה נסיעות. באחת מהן מקבל רבי ברוך ברכה יוצאת דופן בבשורה שבה: ייוולד לך בן שיאיר את העולם בשני אורות, נגלה וחסידות. מה שלימים נסמך לשמו של הרך שאכן נולד כעבור שנה, שני-אור.
כשמגיע הילד לגיל שלוש, נוטלות אותו אמו ודודתו למז'יבוז', מרחק עצום במושגי הימים ההם, של כמה שבועות נסיעה.
הבעל שם טוב עורך את "ראשית הגז" של הרך הנולד ומאיר לו פנים, אבל מצווה עליהם לצאת מיד לביתם, כי הילד שייך בשורש נשמתו למישהו אחר, למגיד ממזריטש, שיבוא אחריו. ואכן, כשיגדל הילד הוא יקרא לבעל שם טוב "סבא", סבו ברוחניות, רבו של רבו. לימים גם יאמר לרבי ברוך ממז'יבוז', נכדו הנודע של הבעל שם טוב, בעת הפולמוס הגדול (להלן): "הבעל שם טוב גם סבא שלי. שלך הוא סבא בגשמיות, שלי ברוחניות"...
נישואין בגיל 15
כאשר נקראים שמות המשפחה, הרוסים קוראים לרבי שניאור זלמן "ברוכוביץ", לאמור "בן ברוך", אבל המשפחה נקראת בפי העם פוזנר עד היום הזה. כולל האח המהרי"ל (רבי יהודה לייב) מינוביץ, שגם הוא היה גאון מופלג, בעל שו"ת 'שארית יהודה' וגם חסיד של אחיו, ורושם את דברי התורה שלו. אח אחר היה רבי מרדכי פוזנר רבה של אורשה, ועוד אח נקרא רבי משה פוזנר, רבה של העיר הרוסית רוז'ני.
רבי שניאור זלמן עצמו נולד בשנת תק"ה, התחתן בתק"כ, כשהוא כבן חמש עשרה, וזה היה כחודשיים לאחר פטירת הבעל שם טוב, ובתקכ"ד, ניצב על פרשת דרכים. היו שהציעו לו לצאת לוילנא, שם ישב הגאון, אבל רבי שניאור זלמן, כפי שהבעל שם טוב חזה, בחר אחרת, ואמר: "בוילנא לומדים איך ללמוד במזריטש איך להתפלל... ללמוד אני קצת יודע, להתפלל לא, וקם ונסע, וחזר ונסע. כאשר בסך הכל היה שלוש שנים, 36 חודשים במקובץ במזריטש ובביתו הבא של המגיד, ברובנא.
גירוש מהבית
חותנו היה סיפור לעצמו, סיפור ברוח הזמן. חותנו היה רבי יהודה לייב סגל, מהעיר ויטבסק. כאשר נודע לחותן כי חתנו העילוי הצעיר נתפס רח"ל ל"כת", הוא ירד לחייו, כפיח ש"שווערים" בימים ההם ידעו לרדת לחיי חתניהם שנתפסו לדרך החסידות (זר, שלא היה בליטא/רוסיה לא יבין זאת) ור' יהודה לייב לא רצה לתת לו אוכל. פעם רבי שניאור זלמן בן השש עשרה ניגש לעשות קידוש של שבת בבוקר, וחותנו העלים את הגביע. במקום הייתה מונחת חבית יין שרף ("וודקה"), ורק ספל של נטילת ידיים היה במקום. לקח העלם את הספל, ומילאו ביין שרף.
ר' יהודה לייב נפטר, ואשתו, שגם היא הייתה קנאית למלחמה בחסידים שנמשכה במלוא עוזה והסעירה את הציבור, גירשה את חתנה ובתה, הרבנית ספרנא, מהבית. לאחר שלימים נודע מיהו ומהו החתן, הצטערה השוויגר על מה שעוללה, ופנתה אל ר' שניאור זלמן שישוב לביתה, אבל זה אמר לה כי אמנם אין בליבו עליה, שהרי היא עשתה את מה שעשתה לשם שמים, אבל לשוב הביתה אינו יכול. ממש כשם שתינוק שאינו יכול לשוב אל המצב של טרם לידתו, למרות ששם היה לו טוב, נר על ראשו והוא לומד תורה מפי המלאך. אלא מה? האדם אחרי שנולד גדול מדי והמקום קטן מדי...
במזריטש מוצא רבי שני-אור זלמן את אשר איוותה נפשו, הייתה לו התקשרות מופלאה של איתדבקות רוחא ברוחא במגיד, והחבריא קדישא גם היא הטעימה אותו טעם גן עדן. בכתובים נמצא ספר שלם על התקופה שבה בעל התניא היה במזריטש, אחד מארבעת כרכי ספר 'תולדות האדמו"ר הזקן', שבנויים על בסיס דברי הרש"ב והריי"צ שהתייחסו לתקופה.
חברותא עם רבי אברהם המלאך
באותם ימים יפים למד רבי שניאור זלמן חברותא עם לא אחר מאשר רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש עצמו, שהיה בבחינת עיר וקדיש, פרוש וגבוה מהעולם. המגיד כותב אז לבנו: זכית ללמוד עם נשמה מיוחדת. הדרך הייתה שרבי שניאור זלמן היה לומד עם החברותא המופלא שלו ב'נגלה', ש"ס ופוסקים, ואילו רבי אברהם היה לומד איתו חסידות. בעל התניא היה כל כך נכסף ללימוד זה, עד שלא אחת הזיז את מחוג השעון לאחור, כדי שרבי אברהם יקדיש זמן רב יותר ללימוד החברותא...
למגינת הלב רבי אברהם המלאך נפטר בגיל צעיר מאד, כבן 36, ונקבר בבית הקברות בפסטוב, שם שימש בתקופה האחרונה כרב. אחד מתלמידי המגיד שעבר באזור, רבי ישראל מפולוצק, עלה לקבר, ורבי אברהם המלאך ניהל איתו דו שיח, כשהוא אומר לו כי לידו טמונים שכנים פשוטים, בוא ותהיה חבר שלי, ואז רבי אברהם מפולוצק שהיה בריא לחלוטין נפטר בפתאומיות ונקבר ליד רבי אברהם המלאך. כשבעל התניא נסע פעם ליד העיירה אמר לעגלון שיתרחק מהמקום, כי רבי אברהם המלאך מחפש חברים...
נוטש את המסע לארץ ישראל
רבי שניאור זלמן בא מאותו אזור של רבי מנדל'י מויטבסק, ואחרי הסתלקות המגיד הוא נסע לויטבסק, שם פעל ליד בעל 'פרי הארץ' עוד בימי המגיד, ששלח את בעל התניא שהיה גבוה מאד בנושא המחשבה, כאשר הסבירו את השליחות בכך, שהעם הרוסי היה עסוק בענייני חשיבה והרוסים נקראו עם חושב. אגב את שיטת חב"ד – ראשי התיבות של "חכמה, בינה, דעת" הוא ייסד כבר בימי המגיד ועל פי הוראתו. הוא זה שהפיץ את השיטה, בין השאר כאשר התמנה כמגיד בליאוז'נא.
כאשר רבי מנדל'י מויטבסק החליט לצאת למסע הגדול של העליה לארץ ישראל, יחד עם רבי אברהם מקאליסק ועוד כמה מתלמידי המגיד וחסידיהם, בעל התניא (שאז עדיין לא היה 'בעל התניא'..) ביקש להצטרף לנסיעה לארץ ישראל, אבל כשהגיע לעיר מוגילוב, והכוונה למוגילוב הקרובה לגבול עם טורקיה (להבדיל ממוגילוב נוספת שבתוככי רוסיה), רבי מנדלי מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק ביקשו שיפרוש מהמסע, ויחזור לביתו בליאוז'נא, כדי שיהיה מי שינהיג את היהודים בליטא ורייסן, מחוז שהיה אז חלק מאוקראינה.
רבי אברהם מקאליסק עצמו היה גם הוא אחת הדמויות המופלאות של החסידות. רושמי הקורות של עולם החסידות מספרים כי נמנה על תלמידיו של הגאון מוילנא, וכאשר פרש לחסידות, אמר הגאון כי עליו אינו חושש, כי לווייתן גדול תמיד מסתדר, בכל מים..
בכל השנים האלה עדיין רבי שניאור זלמן אינו חושב להיות רבי, כי פשוט לא רצה בכך, ואדמו"ר הוא נהיה רק 13 שנים אחרי הסתלקות רבו המגיד, בשנת תקמ"ו, כשהוא בן ארבעים ואחד, וגם לכך נאות רק אחרי שרבי מנדל מויטבסק (שלפני עלייתו היה למגיד בעיר הורודוק), כתב לו מארץ ישראל מכתב מיוחד בו הוא מפציר ברבי שניאור זלמן להתמנות כרבי, כשהוא מתאר אותו באגרת המיוחדת שהריץ בתיאורים מופלגים.
"לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"
בתקופה זו כבר סערה הארץ על פולמוס שהתעורר בתוככי תנועת החסידות (ראה גם במסגרת), כאשר מצד אחד נמצאים בעל התניא ומחותנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ומצד שני רבי ברוך ממז'יבוז', אבל גם רבי שלמה מקרלין ורבי אברהם מקאליסק. השאלה שנידונה וסביבה סערו הרוחות, הייתה על הורדת החסידות למטה מעשרה טפחים. דהיינו על רמת הגילוי של תורת החסידות. כאשר בעל התניא אומר כי הגילוי נדרש, והוא מממש את שיטת הבעל שם טוב, ואת דברי משיח לבעל שם טוב שהציג לו את השאלה הנודעת המהדהדת עד היום: "אימתי קא אתי מר", ומשיח משיב: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". לפי בעל התניא זה היה ה"כשיפוצו" ואילו מהצד השני אמרו כי על כך נאמר "כבוד אלוקים הסתר דבר".
הספרים נחטפים
ואכן, בימי בעל התניא הייתה תנועת חכמה בינה דעת = חב"ד, לחסידות המונית, של אלפים ויותר. עדות לכך היה ספר התניא שנדפס במהדורה ראשונה בלא פחות מחמישה עשר אלף עותקים. מספר מדהים גם במושגים של ימינו, כאשר מכונות הדפוס מתקתקות בקצב אחר, ובוודאי שבמושג הימים ההם, שהדפסה הייתה כרוכה ביציקת 'מטריצות' ועוד, מספר כזה היה בלתי נתפס, והספרים נחטפים כלחמניות טריות.
וזה קרה, ב- כ' כסלו תקנ"ז. רק חודשיים אחרי הסתלקות הגאון מוילנא יצא ה'תניא' מבית הדפוס, מועד שהיה אכזבה למחבר, שמאז נקרא על שם הספר, "בעל התניא" שנתן את הספר לדפוס בתקנ"ו וביקש שיצא לאור יום קודם לכן, ב- י"ט כסלו. איחור של יום אחד. בעל התניא היה מאוכזב, ואז אמרו כי אם ה'תניא' היה מודפס יום אחד יותר מוקדם היה הדבר בדרך רוחנית כלשהי, מונע את המאסר המפורסם שהסתיים כידוע בי"ט כסלו.
המהדורות הבאות באו בעקבות המהדורה הראשונה. המהדורה השניה הייתה אומנם קטנה יחסית, כאשר שנה אחרי, בתקנ"ח, מודפסים עוד חמשת אלפים ספרי תניא, אבל בעוד שנה, בתקנ"ט, יוצאים מבית הדפוס לא פחות מעוד עשרים אלף עותקים של ה'תניא', ובסך הכל 40 אלף, מספר אדיר של ספרים, בספר שהיה לימים אחד הנדפסים והנפוצים ביותר בספרי הקודש שגדולי הדור הפליאו את הנאמר בו. רבי לוי יצחק מברדיטשוב תמה אז, איך רבי שנאור זלמן הצליח להכניס אלוקות כל כך גדולה בספר כל כך קטן... מה שחשוב לא פחות, הספר גם מחולל מהפיכה. מאות אלפים לומדים מתוך ספר התניא שכבש את הציבור, ובליטא ורייסן התחוללה רעידת אדמה.
ואכן, הדפסת ה'תניא' גם רושמת הסלמה קשה במערכה שניהלו ה'מתנגדים' נגד החסידות. מלחמת המתנגדים מתגברת אחרי שיצא ספר התניא, והכל בגלל ההשפעה האדירה שנודעה לספר, שאיימה לסחוף את רוב הציבור היהודי בליטא. הדבר הביא לאקטיביות יתר בחרמות ובשאר אמצעי לחץ.
הכל התחיל כמובן עוד בימי המגיד ממזריטש. אז נקראו החסידים בליטא בשם ה'קרלינצ'יקס', על שם רבי אהרן הגדול מקרלין ורבי שלמה מקרלין. רבי אהרן הגדול ניצב מול האריות של הימים ההם, ובאייר תקל"א, הוא מובא לדיון בבית הכנסת הגדול במינסק, שבמהלכו מתעתדים רבים מגדולי ליטא להטיל עליו ועל החסידות את החרם הנורא.
עם רבי אהרן הגדול בעת ניסיון החרם במינסק
במקום מוקם מעין בית דין, וכאשר הדברים מגיעים לרגע החרם, פורץ רבי אהרן הגדול, שבסך הכל היה אברך צעיר, כבן 35, אל ארון הקודש שבנוהגי הימים ההם היה נתון במזרח ששיפוע מוביל אליו, כדי לקיים 'ממעמקים', פותח את דלתות הארון וקורא מתוך ה'שירה': "וברוב גאונך תהרוס קמיך", כשהוא מפרש: "האם על ידי כל הגאונים שלך, תהרוס קמיך, תהרוס את מי שקמים להתפלל לפניך על עם ישראל?"...
או אז נופל פחד ורעדה על הנוכחים במקום והם נמלטים על נפשם מבית הכנסת. על מה שקורה מכאן ולהבא יש שתי גירסאות, על פי אחת מהן רבי שניאור זלמן, שאז היה בן עשרים ושש, תופס את רבי אהרן הגדול בידו, ומבקש שלא ימשיך את הפסוק: "תשלח חרונך יאכלמו כקש"..
עונת החרמות הייתה במלוא תוקפה. כל העת צצים חרמות, אבל כאן מתחולל מפנה.
מחרמות ל'מסירות'
לאחר תקופה ארוכה של שימוש מלא בנשק החרם, היה מעבר ל'מסירות' לשלטונות רוסיה. מה השתנה?
חוקר תולדות חב"ד הרב יוסף קמינצקי אומר כי זה קשור להיסטוריה של רוסיה, שכן בתחילת החסידות וילנא הייתה שייכת לפולין ואילו ליאז'נא לרוסיה. כך שהמסירות לא היו תקפות, שכן הליטאים היו תחת מלכות פולין ואילו החסידים תחת מלכות רוסיה. באחת משנות התק"ן, הכוחות הרוסיים מסתערים על פי פקודת הצאר וכובשים את כל איזור ביילורוס וחודרים עד מעמקי ליטא, כשהם משתלטים גם על הבירה הליטאית העתיקה, וילנא. עתה מוצאים עצמם החסידים והמתנגדים באותה מדינה, ונפתחת נדרך למסירה בפני אדוני הארץ, הצאר הרוסי.
"אסף כסף עבור הסולטן"
והיה עוד מניע, שכן באותה תקופה מחוקקים השלטונות הרוסיים חוק שאוסר עריכת חרמות. כך שנפגע המנגנון שבו טופלו החסידים. כך שאחרי שנוכחו המתנגדים כי דרך החרמות אינה אפשרית עבור למסירות הנודעות, שאחת מהן, שנחשבה מוצלחת, כוונה במישרין נגד לא אחר מאשר בעל התניא בכבודו ובעצמו, זה שה'משנה ברורה' מביא רבות את פסיקותיו ב'רב שולחן ערוך' תחת השם "הגרש"ז".
ההלשנה נגד 'בעל התניא', זה כבר היה שמו אחרי תקנ"ז, שבה יצא הספר לאור, באה על האשמה חמורה, של מרידה במלכות. אכלו אז קורצא על בעל תנאי בהאשמה כי אסף כסף עבור הסולטן הטורקי, וזאת במסגרת פעילותו כ'גבאי מעות ארץ ישראל'.
'עגלה שחורה' בליאוז'נא
זה היה באיסרו חג של שמחת תורה תקנ"ט, אז הגיעה עגלה שחורה לליאוז'נא. הכל היה ברור. 'עגלה שחורה' ולימים מכונית שחורה, משמעותה טיפול מתקרב במורדים במלכות. העגלה נעצרה ליד ביתו של בעל התניא. בפעם הראשונה שהגיעו אנשי ה'אוכראנה', המשטרה החשאית של הצאר, רבי שניאור זלמן עוזב את הבית ומסתתר בבית החיים של ליאוז'נא. קציני המשטרה החשאית שנכנסו הביתה שאלו את הרבנית איפה בעלה, וכאשר היא לא השיבה על שאלתם הנחיתו מכה קשה בפניה ואחת השיניים נפלה.
"אם אתה רבי"...
אבל תלמידו של בעל התניא, רבי שמואל מונקס, לא מקבל את הדברים ואומר לו: ממה נפשך, אם אתה רבי מה אתה מפחד מהם, ואם אתה לא רבי אז מגיע לך שיקחו אותך...
בעל התניא השיב כי יש כלל של "חבי כמעט רגע", ולא צריך בפעם הראשונה ללכת. למחרת הוא אכן נעצר ונכלא ל"נ"ג' ימים, כשדורשי רשומות בקרב החסידים אומרים כי ימים אלה הם כנגד נ"ג פרקים של ספר התניא וכנגד נ"ג פרשיות התורה, ועל כן גם נקרא ה'תניא' תורה שבכתב של תורת החסידות..
"פדה בשלום נפשי"
ב- י"ט כסלו מתרחש הרגע ההיסטורי המתועד כל כך עד היום הזה. כאשר בעל התניא אומר ב'תהילים' שלו את "פדה בשלום נפשי", נכנסים לפתע ראשי בית הכלא ומודיעים לו כי הוא משוחרר. פדה בשלום נפשי... ואז החסידים לוקחים אותו מהכלא שהיה בנוי על גבי אי במפרץ פטרבורג, על פניו לבית אחד החסידים, אך כאן מתפתחת טעות, והם לוקחים אותו דווקא לביתו של המתנגד שמסר אותו לשלטונות. זה היה נטע נוטקין, איש עשיר וגם בעל חסד, אבל לא לחסידים. הוא ניצל את העובדה שהיה מקורב למלכות כדי למסור את בעל התניא על ה'מרידה במלכות'.
בטעות היישר לבית ה'מוסר'...
כאשר הכניסו את בעל התניא בטעות לביתו של מי שמסר אותו, זה נדהם לראות אותו משוחרר, אבל לא איבד את עשתונותיו ומיד עבר לתקוף אותו בקללות ונאצות. בעל התניא אמר כי השלוש שעות בהם היה בבית המתנגד המוסר היו קשות מכל המעצר. אבל, אמר בעל התניא: "זה היה חלק מהגאולה, חלק משבירת ההלשנה", כאשר הוא משוחרר בדרך פלאית ומכוונת משמים דווקא אל בית ה'מוסר', משם הוא משתחרר סופית.
בינתיים המקורבים שחיכו לבעל התניא בבית החסיד אליו נועד להגיע חיפשו את הרבי שפעמיו בוששו לבוא, ואז גילו אותו בבית המתנגד שכל העת צעק וקילל...
אבל לסיפור יש סוף מעניין; המפגש עם רבי שניאור זלמן לא השאיר את נטע נטקין אדיש לגמרי, וכשוך הקללות הוא החל מהרהר בדמותו המדהימה של היהודי אותו גידף זה עתה, ואז הגיעו המחשבות השניות.. עד שבמאסר השני הוא מנצל את השפעתו, והפעם לשם שינוי כדי לעוזר לבעל התניא לצאת מהכלא... זאת על פי החוק שבחירת צאר חדש מביאה לשחרור אסירים, ואז אכן מת הצאר ובמקומו התמנה הקיסר הבא של רוסיה.
המפגש המכונן עם רבי יהושע צייטלין
אבל היה לו לנטע נוטקין גם תנאי, שבעל התניא יסע לשלושה גדולים ליטאיים על מנת להתווכח על חסידות. בעל התניא קיים את התנאי ואחד האנשים שנסע אליו היה רבי יהושע צייטלין משקלוב, שנמנה על חשובי הדור והיה גם שר וגדול ומקובל במלכות רוסיה, וגם מקורב לגאון מוילנא ששהה אצלו תקופה במהלך שנות הגלות שקיבל על עצמו, ואז הכינו לו בבית צייטלין שולחן שרגליו עשויות מכסף טהור.
רבי יהושע צייטלין רצה לתהות על קנקנו, במקרה זה כפי שיתבהר, תרתי משמע. לבדוק אם אכן הרבי צדיק או לא, ואז עשה שימוש מעניין במשרת הגוי שגידל זקן ודיבר אידיש. רבי יהושע צייטלין ציווה על המשרת להביא בקבוק יין מהמרתף ולכבד את הרבי. המטרה הייתה ברורה, להיווכח אם רבי שניאור זלמן נמצא תחת הקטגוריה של "צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם" (אם כי כאן מדובר באיסור דרבנן). הגוי מביא בקבוק יין, מציבו על השולחן כאשר המארח, רבי יהושע צייטלין עוקב אחריו בעיניו. והנה מתרחש דבר מה מוזר, בעל התניא מוזג כוס יין ומברך עליו "שהכל נהיה בדברו"... רבי יהושע צייטלין תמה בקול: "הרי זה יין?". "יש לך טעות", משיב האורח, "זה רק מעד"...
"אם כך יהיה לך חתן שישתמד"
בעל התניא עובר לדבר על דרך החסידות, בשיטת הבעל שם טוב, שתורה בלי יראה שמביאה החסידות היא בבחינת בלי 'גדפין' (כנפיים) ולא פרחא לעילא (לא עולה לשמים). אומר לו המארח: הנה אני לומד בלי זה. ואז משיב בעל התניא באמירה מדהימה: "אם כך יהיה לך חתן שישתמד"...
הרב יוסף קמינצקי מציג כאן גילוי מרתק: "הרבי מליובאוויטש רשם על זה: "וכך הווה ליה". אני לא ידעתי מה המשמעות. יום אחד הגעתי למקום בתל אביב בו מוכרים ספרים באידיש. מצאתי ספר שנקרא "משומדים ברוסיה הצארית". קניתי את הספר ועלעלתי בו, ומה אני מוצא בפרק האחרון, את סיפורו של אברהם פרץ, וקורא כי אברהם פרץ זה היה חתנו של רבי יהושע צייטלין והיה תלמיד חכם עצום, וחבר של ...נטע נטקין עוד מימיו של האחרון בשקלוב.
יום אחד אומר לו נטע נוטקין: מה אתה יושב בשקלוב ומבזבז את זמנך, בוא אלי לפטרבורג ועם הראש שלך תעשה עסקים מזהירים. הוא עזב את האישה והילדים ונסע לפטרבורג. כפי שנטע נוטקין חזה, הוא אכן היה מוכשר לנהל עסקים, ובתוך תקופה לא ארוכה הצליח מאד, ובמקביל גם הידרדר הלמדן המופלא משקלוב באידישקייט, עד שאחרי תקופת מה חזר ל'שווער' שלו וביקש לקחת איתו לפטרבורג את האישה והילדים. רבי יהושע צייטלין הרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו, זאת על אף שחיצונית לא שינה אברהם פרץ את מראהו, ואסר על בתו לנסוע. סוף דבר, אברהם פרץ לקח איתו בן ובת והאישה נשארה אצל האבא. הסוף היה שכולם השתמדו, הוא ושני ילדיו, מה שגרם בושת פנים רבתי לרבי יהושע צייטלין. הם היו מוכשרים ואחד מהם, היה גוי רוסי שנקרא פרץ וזכה בפרס מדעי מרכזי בערך של פרס נובל"...
הצעה מהנסיך לובמירסקי
המאסר השני כבר לא היה על מרידה במלכות, אלא על עצם ההתנהגות באדמו"רות. ההאשמה הייתה כי בעל התניא עצמו מתנהג כמלך. זה היה שוב באותו פרק של השנה, בסוף תשרי. אבל זה היה מאסר מעט יותר קל, שכן בעוד במאסר הראשון הוא ישב במבצר הפטרופאבלי באי ליד פטרבורג, שהיה בית סוהר קשה במיוחד שמיועד למורדים במלכות, שנועדו לטיפול כפי שמלכות רוסיה יודעת לטפל במורדיה, עוד לפני תקופת סטאלין, הרי במאסר השני ישב בעל התניא בפטרבורג עצמה, כשהוא עצור באחד החדרים ליד משרדי החקירות.
הפעם גם שוחרר במהרה, אבל כששיחררו אותו לא איפשרו לו עוד לחזור ללואז'נא, אלא דרשו שיישאר בפטרבורג. אבל כאן הגיע שליח משמים בצורת בכיר מבית המלוכה הצארי, הנסיך לובמירסקי. לובמירסקי זה התרשם מבעל התניא, ובא אליו ואמר: "אם תסכים לבוא לאחת הערים שבשליטתי, דוברבונא או לאדי, אשתדל לשחרר אותך. הנסיך לובמירסקי רצה כנראה לפתח את האזור, והרבי שראה בכך אות של הכוונה משמיים, בחר בלאדי, עיירה מאד קטנה, מסוג העיירות עליהם אמרו כי כאשר סוס נכנס אל העיירה, הרי ראשו מבצבץ מחוץ לה בצד אחד, בעוד זנבו מכשכש מחוץ לה בצד השני. אבל צדיקי בית ליובאוויטש ביקשו לגור בעיירות קטנטנות, ואכן ניתנו בה לבעל התניא כל האפשרויות לבנות בתים. כאן התחיל פרק חדש בתולדות בעל התניא שגם נקרא מאז בשם החדש, "הרב מלאדי", והוא גר שם 11 שנים, ופעם אף אמר כי שנות לאדי היו השנים הרגועות והשקטות בתולדותיו.
בראש השנה היו מגיעים ללאדי הקטנה אלפי חסידים, למרות שמדובר באזור מרוחק ממקומות הישוב העיקריים, ובוודאי לא מרכזי.
מסתבר כי בעוד חב"ד נקראת "לובאוויטש", הרי השם לובאוויטש - שהייתה עיירה קטנטונת - לא היה שייך לתולדות לובאוויטש הראשוניים של ימי בעל התניא. אבל לפני פטירתו אמר בעל התניא לבנו, "האדמו"ר האמצעי", רבי דובער, כמובן על שם רבו, המגיד ממזריטש: "אתה תחזור לעיר בה הייתי בילדותי".. האדמו"ר האמצעי כבר היה אז בקרמנצ'וג שבקצה אוקראינה כשליח של אביו, בעל התניא, על מנת להכין את בואו לעיר, בעת שנמלט מפני כוחות נפוליאון, ואז הגיעה הידיעה כי בעל התניא נסתלק. יהודי העיר ביקשו שרבי דובער יישאר במקום ויבנה בקרמנצ'וג את חצרו, אבל כאשר באו משלחות יהודים מרוסיה הדבר הזכיר לרבי דובער את הדברים שאמר לו אביו, ואז הקימו את בית הכנסת על המקום בו היה בשעתו החיידר שבו למד בעל התניא.
אבל שלא תהיה טעות, כל העיירות האלה היו נידחות, וליובואוויטש היא מקום שעד היום אין בו אפילו רכבת וקשה להגיע אליו, מקום שכוח לכל הדעות. את ליובאוויטש עזבו אנשי "בית רבי", כפי שהדבר נקרא בחב"ד, לטובת העיר רוסטוב, וזה היה כאשר החזית הגרמנית התקרבה לליובאוויטש, והרש"ב החליט לצאת את האזור.
פסי הרכבת שקעו...
הרב קמינצקי אומר כי ההקפדה של אדמו"רי בית חב"ד לגור בעיירות קטנות, הייתה תשובה או סוג של תשובה נגד רדיפות ההשכלה, כי המשכילים שלטו בערים הגדולות ואילו בעיירות הקטנות היה קל יותר להתרחק מהם. ליובאוויטש הייתה מקום קטן ונידח ובימי האדמו"רים גרו כמה מאות משפחות, רובם יהודיות. היום העיירה ליובאוויטש קטנה אף יותר מבימים ההם, על אף ההתרחבות הגדולה של רוסיה, וגרות בה רק כמה עשרות משפחות, כמובן של גויים.
כאשר יהודי חסיד שנמנה על חסידי חב"ד זכה במכרז לסלילת פסי רכבת, אמר לו ה'צמח צדק': את הקטע הזה שליד ליובאוויטש אל תקח. סוף דבר מישהו אחר לקח את הזכיון לאזור זה, אבל לא הצליח לסלול את פסי הרכבת, שכן המסילה שקעה שוב ושוב, עד שהכל נכנעו, ולא נותרה ברירה אלא להגיע לליובאוויטש בסוסים ועגלות, כאשר התחנה הקרובה ביותר של רכבת הייתה במרחק 12 קילומטר...
את לאדי עזב בעל התניא רק במלחמת נפוליאון. מה שמביא אותנו לפולמוס הגדול על נפוליאון. כאשר בעל התניא היה בעד הצאר הרוסי, ואילו צדיקי פולין בראשות המגיד מקוז'ניץ, רבי דוד מלעלוב ועוד, היו בעד ניצחון הקיסר הצרפתי.
"הליטאי הקדים אותי"...
משני הצדדים ניצבו תלמידי המגיד. מצד אחד רבי ישראל מקוז'ניץ, מצד שני בעל התניא, והכל אמרו כי ההכרעה תיפול בראש השנה. והנה בבוקר ראש השנה בעל התניא קם ותקע שופר לפני התפילה. כשרבי ישראל מקוז'ניץ הגיע לתקיעת שופר אמר: "הליטאי הקדים אותי"...
כך נסללה הדרך לנצחון הרוסים. אבל בעל התניא לא השתמש רק בשיטות שמיימיות. הוא גם שיגר את תלמידו הנאמן, רבי משה מייזלס שהיה בקיא בצרפתית על בוריה, לשמש כמרגל במטהו הקיסרי של נפוליאון. הקיסר הצרפתי שהיה בעל אינטליגנציה מדהימה, ניחן גם בחושים מחודדים ותפס את רבי משה מייזלס (נכדיו פרוסים היום על פני המפה החרדית, חלקם ליטאים וחלקם בכפר חב"ד), משרטט על ראש המקל שלו את תמונת המערכה המתוכננת.
המרגל החסידי במטה נפוליאון
נפוליאון שראה בזווית עינו את ה'קריץ' שעשה רבי משה מייזלס במטהו, זינק והניח את ידו על ליבו של רבי משה, אבל לא זיהה דבר. בליובאוויטש אמרו כי כמי שהיה חניך נאמן של דרך החכמה בינה דעת של "מוח שליט על הלב", מימש את זה בפועל ממש, "מתחת לעשרה טפחים", וזה מה שהציל אותו. לפי גירסה אחת שנקוטה במשפחה, נפוליאון אמר לרבי משה, כי האמת שהיה מגיע שיהרוג אותו, אבל חבל לאבד אדם שכל כך שולט ברגשותיו...
יום אחד מורה בעל התניא לאשר על ביתו להתכונן ליציאה, ואכן עד מהרה נודע כי הצרפתים מתקרבים לאזור. בעל התניא ביקש כי יטלו מהבית בלאדי את כל החפצים מבלי להשאיר ולו אחד מחפצי הבית, ועד מהרה הכבודה יצאה לדרך במראה שמזכיר את יעקב אבינו יוצא לארץ מצרים. כאשר אל המסע של הרבי מצטרפים כמה מאות יהודים מבין חסידיו.
הצרפתים איחרו, לשונות האש כבר עלו מהבית
מסע העגלות כבר יצא את לאדי ולפתע הרבי פוקד לשוב ללאדי, בכדי לחפש נעלי בית ישנות שנותרו בעליית הגג, ולאחר שאלה יימצאו, הורה, להצית את הבית. אחת העגלות שבה אל הבית, ואכן נמצאו נעלי הבית ולאחר מכן הציתו יושבי העגלה את הבית ומיהרו לעזוב את העיירה. המצב היה כל כך לחוץ, עד שכאשר יצאה העגלה מצד אחד של לאדי ופניה מזרחה, לעבר עומק רוסיה, כבר נכנסו ראשוני החיילים הצרפתיים מהצד השני שלה, ממערב.
מיד לאחר שנכנסו החיילים הצרפתיים הם פנו לביתו של בעל התניא, ונדהמו לגלות כי לשונות אש עולים מתוכו והוא עולה בלהבות. מדברים שלקחו עם אנשי העיירה, התברר לאלה כי מפקדם העליון של החיילים הצרפתיים, הלוא הוא הקיסר הצרפתי המהולל בכבודו ובעצמו, ציווה עליהם להגיע ראשית אל בית הרבי, ומשם להביא לו חפצים שהשתמש בהם בעל הבית. אבל מסתבר כי בעל התניא שידע בדרכו שלו על כוונות נפוליאון, הקדים אותו, רוקן את הבית כולו וגם הורה לשרוף אותו כליל, לאכזבת הקיסר.
בחב"ד הסבירו כי נפוליאון היה בעל ידיעה בכישוף, וכדי לעשות את מה שהוא יודע, עליו להשיג חפצים ששימשו את האיש אליו הוא מתכוון. אבל כאמור הדבר נמנע ממנו.
מסע של 1600 ק"מ
בית הרבי ומאות החסידים שיצאו עימו, הסתפחו ליחידות הצבא הרוסי שנסוגו לאחור, לעבר לב רוסיה, ובמבצע המילוט עברו בעל התניא ובני ביתו דרך ארוכה של כ- 1600 קילומטר עד העיר קורסק, ומשם הגיעו לכפר הסמוך, פייאנה, שתושביו היו מגויסים למלחמה. כאשר המטרה הסופית הייתה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבמזרח אוקראינה. הרבי כבר הספיק לשלוח את בנו, מי שיהיה בעוד תקופה קצרה ל"אדמו"ר האמצעי", להכין לפניו את המקום וכל הדרוש, אלא שבינתיים הרבי חלה בעודו בדרכים.
אגב, בן אחר של בעל התניא לא הצטרף לבריחה אלא נשאר אצל חותנו. הצרפתים תפסו אותו כמי שעסק בפעולות נגד הצרפתים וגזרו עליו מוות אבל הרוסים הקדימו לכבוש את המקום מחדש.
מזחלת השלג מגיעה להאדיטש
עד היום מצויה ליד העיירה לאדי אנדרטה, שמנציחה את אירועי מלחמת רוסיה-נפוליאון, ועליה נרשם כי מלאדי יצאו צבאות נפוליאון לכבוש את הבירה פטרבורג ואת מוסקבה, ולכאן גם הגיעו לאחור שהובסו בקרב על מוסקבה, כמובן בעזרתו של "גנראל חורף", שהתגלה כמנצח הגדול של המלחמה, כאשר הצרפתים לא עמדו בתלאות החורף הרוסי שאותה שנה היה כבד במיוחד, ולאחר שהרוסים הציתו את בירתם, נאלצו הצרפתים שהיו נתונים בעיצומו של מסע הנצחון המפואר לסוב על עקבותיהם, מובסים ומושפלים.
לאחר שחלה נפטר בעל התניא. המקורבים שמעו ממנו לפני הסתלקותו את השם האדיטש, עיירה רוסית, והבינו כי רצונו להיקבר בהאדיטש. ואכן מיד לאחר פטירתו הועבר הרבי על גבי מזחלת שלג להאדיטש, שהיא שוב עיירה רוסית קטנטונת, שמאז נכנסה היישר להיסטוריה היהודית.
על ציונו הק' נחרט: פה נטמן גאון ישראל, מחולל תנועת חב"ד, בעל ה'תניא' והרב שולחן ערוך.
רבים מגיעים להתפלל ליד קברו של בעל התניא, אם כי סיפורים על ישועות סופרו דווקא על המתרחש סביב קברו של האדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא. בכל מקרה, רבים רואים בקבר בהאדיטש מקום בו ניתן לזכות בישועות, ואכן סיפורים מרתקים מסופרים על הנסיעות מהכא להתם, ועל מה שהם פעלו.
המנהרה המופלאה מקבר בעל התניא
אבל סיפורים יש גם יש. בין השאר מסופר כי במלחמת העולם ניצלו 25 יהודים ששהו באוהל, ויצאו בעזרת מנהרה שהובילה מהאוהל עד לנהר הקרוב. יהודי שגר בעיירה כתב על כך ספר שיצא לאור בארץ באמצעות הוצאת 'עם עובד'. המחבר מסכל כל ניסיון להציג את הסיפור כהזוי, כאשר בין השאר הוא גם מביא שמות של אנשים שידוע שחיו בהאדיטש ונמלטו דרך המנהרה. הדבר גם נחשף בספר 'חב"ד והמוסד', שחיבר הרב יוסף קמינצקי עצמו, שמביא את הסיפור כציטטה מתוך ספר שיצא לפני 50 שנה ברוסיה.
מאפשרים לכם לקבל
