מערכת COL
|
יום כ"א טבת ה׳תשע״ג
03.01.2013
כך תצאו מהגלות הפנימית ● אור בפרשה, הרב אבינועם אהרוני
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע המבוסס על ביאור מ'תורה אור' של אדמו"ר הזקן נ"ע, מאת הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL בדיוק לפני שנה, לקראת כ"ד טבת, וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ● הטור המרתק מוגש כמידי שבוע גם בפורמט PDF הרב אבינועם אהרוני
הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
פ' השבוע מתארת את תחילתה של גלות מצרים הקשה. תמו כל אנשי דור יוסף ואחיו, מלך חדש קם על מצרים אשר לא ידע את יוסף (או שהיה זה אותו המלך שרק נתחדשו גזירותיו), והשעבוד מתחיל. שעבוד מצרים הוא סמל הגלות. מצרים הוא מלשון "מיצר וגבול" ושעבוד מצרים הוא גם סמל לשעבוד הרוחני – מיצר רוחני בנפש האדם מאז ועד היום.
גלות מצרים (של אז ושל עכשיו) איננה רק גלותו של עם ישראל, אלא גם גלותה כביכול, של השכינה. כפי שהבטיח ה' ליעקב (בראשית מ"ו) "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי העלך גם עלה", וכפי שאמרו חז"ל (מכילתא שירה ג): "גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט לח) ושמתי כסאי בעילם".
מסופר על אחד מחסידי המגיד ממזריטש שאיחר פעם להתוועדות וכשהגיע כבר כבו הנרות וההתוועדות המשיכה בעלטה. כאשר נכנס החסיד ותפס את מקומו לחש לחברו "כמה חשוך כאן". ענה לו חברו "עוד מעט העיניים שלך יתרגלו ותראה שלא כל כך חשוך". נאנח המגיד ואמר: "זוהי גלות, מתרגלים לחושך וחושבים שאור" (מפי השמועה).
על כל אחד מאיתנו לזכור, כי גם אם הוא עצמו נמצא בגלות פנימית עדיין, וגם אם מרוב טרדות הגלות נדמה לו שכבר התרגל למצב והשלים עימו, עדיין אין הוא יכול ורשאי להשאיר את השכינה בגלות איתו ועליו לעשות ככל אשר ביכולתו לצאת ממצרים. והגם שה' אלוקיך הוא "המוציאך מארץ מצרים" ו "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ו "לא עליך המלכה לגמור" אם כן – מה רוצים ממנו? מכל מקום (תניא י"ד): "הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו".
עיקר המקום והזמן בו נדרש יהודי להשקיע את כל כוחותיו לצאת מגלותו הפנימית הוא בעת התפילה ובפרט תפילת השחרית. במאמר שלפנינו מציג אדמו"ר הזקן תכנית "ששת השלבים" ליציאה מהגלות הפנימית בתפילה ומיד לאחריה. וכדלקמן:
שלב א' – התבוננות
לגבי גלות מצרים נאמר בהגדה של פסח: "..שמררו חיי אבותינו במצרים". למונח "אבותינו" המוזכר בפסוק ישנו גם מובן רוחני: מידות אהבה ויראה הנולדים או מתעוררים ומתגלים על ידי ההתבוננות. ואם כן הביטוי "שמררו חיי אבותינו במצרים" מקבל מובן רוחני: גלות מצרים פגעה בקשר הרוחני של עם ישראל עם הקב"ה על ידי שהקשתה על התגלות אהבת ויראת ה' ותיעלה את המידות הללו לאהבה ויראה בענייני עולם הזה.
כמו בגלות מצרים, כך גם עתה – אהבת ויראת ה' אינה בהתגלות תמידית ויש צורך ב "עבודה קשה בחומר ובלבנים" (כפי שיתבאר מהם ה "חומר ולבנים") על מנת לעורר את האהבה ויראה לה' כנאמר (בשיר השירים) "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר שאין האהבה מתגלה מעליה אלא על ידי עבודת ההתבוננות אשר חשיבותה מבוארת במאמרים רבים.
במה יש להתבונן ומתי? ההתבוננות היא בגדלות ה' ובכך שהוא אחד ואין עוד. וזמנה היא קודם התפילה. הכוונה ב "אין עוד" אינה שאין לו מתחרים, זהו דבר פשוט ומובן.
הכוונה היא שאין עוד מציאות אחרת מלבדו הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים. ההתבוננות בנקודה הזו מגבירה את התודעה לעד כמה מגוחכת היא ה"דביקות" בענייני עולם הזה. שהרי התבוננות זו מגלה לנפש כי עולם הזה איננו מציאות בפני עצמו אלא ביטוי נעלם לאלוקות. וכאשר יתבונן המתבונן שבעצם אלוקות זה הכל, והכל זה אלוקות, ממילא יחפוץ רק בה' בלבד ואזי תתגלה בליבו אהבת ה'.
וכפי שמצינו (פסחים נ"ו.) לגבי אנשי יריחו שהיו קוראים קריאת שמע ומיד לאחר מכן אומרים "ואהבת" (ללא הפסק של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") והיה זה ברצון חכמים. כי התובנה ש "ה' אחד" דיה להביא את האדם ל "ואהבת".
שלב ב' - לצעוק אל ה' בתפילה
הנוסחא הנ"ל לפיה התבוננות מובילה לאהבה ויראה, יכולה להתקיים רק במי שיש בו גדלות המוחין והוא מסוגל להתבונן. שכן התבוננות דורשת יגיעה גדולה, התנתקות מוחלטת מכל מה שאינו נשוא ההתבוננות והעמקה בפרטי פרטים בעניין בו מתבוננים. אך מי שאינו מסוגל להתבונן מפני קטנות המוחין. הרי העצה היעוצה היא לצעוק בתפילה מקירות ליבו. כלומר תפילה בקול. אין הכוונה כך שהשכנים ישמעו, אלא שהוא ישמע. כי הקול מעורר את הכוונה והכוונה גם היא מעוררת את האהבה לה'. יש כאן גם הקבלה מסויימת בין השמעת הקול באמצעות הגרון לכך שהגרון הוא המיצר שבין המח ללב. השמעת הקול "מרחיבה" את הגרון – כלומר את האפשרות שהתודעה, קטנה ככל שתהיה תוכל לפעפע למטה עד הלב ולעורר בו את האהבה.
שלב ג' – לעורר רחמנות
כאמור לעיל – עיקר הסיבה לכך שנוגע לכל אחד ואחד לצאת ממצרים היא - כי על ידי כך יתקיים "ואנוכי אעלך גם עלה", כלומר שהשכינה תצא מן הגלות גם כן. לכן, מן הראוי שכל אחד יעורר רחמים רבים על גלות השכינה – כלומר ניצוץ האלוקות המתלבש במחשבתו אשר פעמים רבות גם שקוע במחשבות זרות הנקראות "לבושים צואים".
על האדם להתמרמר מאד על כך שהוא עצמו מוריד את השכינה למקומות שפלים על ידי מחשבותיו אשר לא לה' המה ולעורר רחמים רבים על גלות השכינה שבו. כמו שנאמר: "וישוב אל ה' וירחמהו" כלומר שישוב אל ה' וירחם כביכול על ה' – על הניצוץ אלוקות שבנפשו. ואזי "כי ירבה לסלוח" בודאי מן השמים ירחמו גם עליו.
אבל, בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, אל לאדם לעורר רחמנות על עצמו, שכן בכך הוא מראה שאין נוגע לו גלות השכינה, ואזי במקום לעורר רחמים על עצמו הרי הוא מעורר על עצמו דין, שדנים בעניינו האם ראוי הוא לגאולה פרטית. אלא, כאמור העיקר הוא לעורר רחמים על גלות השכינה. יש כאן מעין "תלות" הדדית: גאולת השכינה "תלויה" בכך שהיהודי יעשה ככל אשר ביכולתו לצאת ממצרים, ואולם גאולתו של היהודי תלויה בכך שיעורר רחמים על גלות השכינה.
על ידי כך גם ניתן לעורר את האהבה לה'. כי כידוע – רחמים מעוררים אהבה.
שלב ד – התעקשות
כל השלבים אודותם דובר לעיל עומדים בפני אותו המכשול: נפשו הבהמית של האדם מתנגדת לכל פעולה שיש בה כדי לעורר את אהבת ה'. במלחמה כמו במלחמה, יש לגלות נחישות. התגברות ההתנגדות של סטרא אחרא אינה סימן לכך ש "אי אפשר" אלא להיפך - לכך שאפשר בהחלט! ומכך בדיוק מוטרדת הסטרא אחרא. אילו לא היה זה בכוחו של האדם לפעול על עצמו כל הנ"ל, לא הייתה הנפש הבהמית מתנגדת.
התנגדותה של הנפש הבהמית היא כתמרור מורה דרך לאן בדיוק צריך ללכת. היכן שישנה התנגדות – שם יש לפעול. הנקודה היא אבל, שיש לפעול בנחישות. ובלשונו של אדמוה"ז: "לעמוד נגד כל מונע מבית ומבחוץ ולשבר כל הקליפות ותאוות חזקות להיות לבו נשבר בקרבו. ואפילו אם הוא כלב האבן ימוס". זהו מה שנאמר בהגדה של פסח: "וימררו את חייהם בעבודה קשה". ברוחניות הכוונה היא שיש לעבוד באופן של "עבודה קשה" שאינה נשברת אלא אדרבא משברת היא את הקליפות, כנ"ל.
שלב ה' – לימוד התורה
בהמשך ההגדה שם נאמר שהעבודה הקשה הייתה "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". על כך נאמר בזוה"ק (בראשית כז ע"א): "בחומר" - בקל וחומר, "ובלבנים" - בלבון הלכתא, "ובכל עבודה בשדה" - זוהי ברייתא, "את כל עבודתם וגו'" - זוהי משנה.
שמחתו של ה' כאן בעולם הוא בלימוד התורה של עם ישראל. לימוד התורה על אופניו השונים מקשר את עם ישראל עם הקב"ה. כדכתיב (שה"ש ו,ח): "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר. אחת היא יונתי תמתי". ואמרו חז"ל: ששים המה מלכות – אלו הם שישים המסכתות שבש"ס. ושמונים פלגשים – אלו הם הברייתות. עלמות עד אין מספר - אלו הלכות. אחת יונתי תמתי – כאשר עם ישראל לומדים תורה הרי הם "יונתי תמתי".
כנגד השיעבוד שהוא בחומר ובלבנים, זקוקים לעבודה שהיא בקל וחומר ובליבון הלכות. כלומר עסק התורה וההלכה מתוך שמחה וביטול הרצון הפרטי מפני רצון ה' כפי שהוא בא לידי ביטול בהלכות. וזה נקרא "ליבון הלכתא" כלומר שלוקחים את ההלכה ה"יבשה" שמצד עצמה היא "שחורה", כלומר אינה מאירה, ועוסקים בה בחדווה - אזי "מלבנים" את ההלכה והיא מקבלת משמעות מעשית בחיי היום יום. ואז - כמי הפנים אל הפנים גם "יאר ה' פניו אליך", כלומר התגלות שמחת ה' בעולמו מעין מה שיהיה לעתיד לבוא שאז יהיה זה בשלמות ובאופן נצחי.
וכן גם בעסק הברייתא, ללמוד ולהבין הברייתות על בוריין. והגם שעיקר הבנת הברייתא היא מתוך המשנה ודבר זה לא מסור לכל אחד, מכל מקום גם אנו צריכים להשתדל בזה כל אחד כפי יכולתו. וזוהי הכנה לאור ה' שיאיר בגילוי רב לימות המשיח.
שלב ו' – תיקון המידות
אמרו חז"ל (אבות א,ב): "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". בענין התורה והעבודה (תפילה) כבר דובר לעיל. מוסיף אדמוה"ז ומבאר כי יש לעסוק גם בגמילות חסדים – שזהו על ידי תיקון המידות. כנגד מה שנאמר "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
עבודת המידות פירושה להפך את המידות שלו מהקצה אל הקצה, כלומר מהמקום בו הוא עומד למקום בו מצפים ממנו משמים שיהיה בו. זוהי עבודה קשה מאד. והעצה היעוצה:
כמו שנאמר "עבדו בהם בפרך" – חז"ל מבארים כי "בפרך" פירושו שנתנו לגברים עבודת נשים ולהיפך. שמבלי הבט על מה יותר קשה, הרי עצם העובדה שאדם מקבל עבודה שאינה מתאימה לו הרי זה כבר מכביד עליו. כמו כן בעבודת המידות – על האדם לבצע דווקא עניינים כאלה בקדושה שנראה לו שזה "לא מתאים לו" ואינו לפי מידותיו. לדוגמא: אדם שהוא מרה שחורה – עליו להשתדל ביותר לעבוד את ה' דווקא מתוך שמחה. ואילו אדם בעל מרה ירוקה – עליו להשתדל במאד לעבוד את ה' בכובד ראש.
בפרך = בפה רך. כלומר – כפי שאנו רואים שכאשר ישנם שני אנשים ניצים, הרי "מענה רך ישיב חמה". ולא רק את החמה של חברו אלא גם את שלו. כלומר שמענה רך מרכך את ה "גבורות". כך צריכה להיות כללות עבודת השם באופן של פה רך. ומסיים אדמוה"ז "והמבין יבין".
זהו הפירוש הרוחני שבפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". האדם ההולך בדרך הנ"ל יזכה לקפיצות דרך בעבודת ה' שלו. מפני שההרים (הרומזים על חסד דאצילות) משפיעים לו חסד מלמעלה ועל ידי כך גם הוא מתרומם מלמטה למעלה.
"מקפץ על הגבעות" – גם מי שמאיזו סיבה אינו יכול או לעת עתה אינו משקיע עצמו בעבודה הנדרשת, מכל מקום יש לו לשמוע תפילות של עובדי ה' אחרים ולחזות בעבודתם. שעל ידי זה גם הוא זוכה להתעוררות מסוימת (אמנם לא כמו הרים, אבל בכל אופן - כמו גבעות).
להורדת המאמר בפורמט PDF
הקדמת העורך
פ' השבוע מתארת את תחילתה של גלות מצרים הקשה. תמו כל אנשי דור יוסף ואחיו, מלך חדש קם על מצרים אשר לא ידע את יוסף (או שהיה זה אותו המלך שרק נתחדשו גזירותיו), והשעבוד מתחיל. שעבוד מצרים הוא סמל הגלות. מצרים הוא מלשון "מיצר וגבול" ושעבוד מצרים הוא גם סמל לשעבוד הרוחני – מיצר רוחני בנפש האדם מאז ועד היום.
גלות מצרים (של אז ושל עכשיו) איננה רק גלותו של עם ישראל, אלא גם גלותה כביכול, של השכינה. כפי שהבטיח ה' ליעקב (בראשית מ"ו) "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי העלך גם עלה", וכפי שאמרו חז"ל (מכילתא שירה ג): "גלו למצרים שכינה עמהם, שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה, גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט לח) ושמתי כסאי בעילם".
מסופר על אחד מחסידי המגיד ממזריטש שאיחר פעם להתוועדות וכשהגיע כבר כבו הנרות וההתוועדות המשיכה בעלטה. כאשר נכנס החסיד ותפס את מקומו לחש לחברו "כמה חשוך כאן". ענה לו חברו "עוד מעט העיניים שלך יתרגלו ותראה שלא כל כך חשוך". נאנח המגיד ואמר: "זוהי גלות, מתרגלים לחושך וחושבים שאור" (מפי השמועה).
על כל אחד מאיתנו לזכור, כי גם אם הוא עצמו נמצא בגלות פנימית עדיין, וגם אם מרוב טרדות הגלות נדמה לו שכבר התרגל למצב והשלים עימו, עדיין אין הוא יכול ורשאי להשאיר את השכינה בגלות איתו ועליו לעשות ככל אשר ביכולתו לצאת ממצרים. והגם שה' אלוקיך הוא "המוציאך מארץ מצרים" ו "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ו "לא עליך המלכה לגמור" אם כן – מה רוצים ממנו? מכל מקום (תניא י"ד): "הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק וה' יעשה הטוב בעיניו".
עיקר המקום והזמן בו נדרש יהודי להשקיע את כל כוחותיו לצאת מגלותו הפנימית הוא בעת התפילה ובפרט תפילת השחרית. במאמר שלפנינו מציג אדמו"ר הזקן תכנית "ששת השלבים" ליציאה מהגלות הפנימית בתפילה ומיד לאחריה. וכדלקמן:
שלב א' – התבוננות
לגבי גלות מצרים נאמר בהגדה של פסח: "..שמררו חיי אבותינו במצרים". למונח "אבותינו" המוזכר בפסוק ישנו גם מובן רוחני: מידות אהבה ויראה הנולדים או מתעוררים ומתגלים על ידי ההתבוננות. ואם כן הביטוי "שמררו חיי אבותינו במצרים" מקבל מובן רוחני: גלות מצרים פגעה בקשר הרוחני של עם ישראל עם הקב"ה על ידי שהקשתה על התגלות אהבת ויראת ה' ותיעלה את המידות הללו לאהבה ויראה בענייני עולם הזה.
כמו בגלות מצרים, כך גם עתה – אהבת ויראת ה' אינה בהתגלות תמידית ויש צורך ב "עבודה קשה בחומר ובלבנים" (כפי שיתבאר מהם ה "חומר ולבנים") על מנת לעורר את האהבה ויראה לה' כנאמר (בשיר השירים) "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". כלומר שאין האהבה מתגלה מעליה אלא על ידי עבודת ההתבוננות אשר חשיבותה מבוארת במאמרים רבים.
במה יש להתבונן ומתי? ההתבוננות היא בגדלות ה' ובכך שהוא אחד ואין עוד. וזמנה היא קודם התפילה. הכוונה ב "אין עוד" אינה שאין לו מתחרים, זהו דבר פשוט ומובן.
הכוונה היא שאין עוד מציאות אחרת מלבדו הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים. ההתבוננות בנקודה הזו מגבירה את התודעה לעד כמה מגוחכת היא ה"דביקות" בענייני עולם הזה. שהרי התבוננות זו מגלה לנפש כי עולם הזה איננו מציאות בפני עצמו אלא ביטוי נעלם לאלוקות. וכאשר יתבונן המתבונן שבעצם אלוקות זה הכל, והכל זה אלוקות, ממילא יחפוץ רק בה' בלבד ואזי תתגלה בליבו אהבת ה'.
וכפי שמצינו (פסחים נ"ו.) לגבי אנשי יריחו שהיו קוראים קריאת שמע ומיד לאחר מכן אומרים "ואהבת" (ללא הפסק של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") והיה זה ברצון חכמים. כי התובנה ש "ה' אחד" דיה להביא את האדם ל "ואהבת".
שלב ב' - לצעוק אל ה' בתפילה
הנוסחא הנ"ל לפיה התבוננות מובילה לאהבה ויראה, יכולה להתקיים רק במי שיש בו גדלות המוחין והוא מסוגל להתבונן. שכן התבוננות דורשת יגיעה גדולה, התנתקות מוחלטת מכל מה שאינו נשוא ההתבוננות והעמקה בפרטי פרטים בעניין בו מתבוננים. אך מי שאינו מסוגל להתבונן מפני קטנות המוחין. הרי העצה היעוצה היא לצעוק בתפילה מקירות ליבו. כלומר תפילה בקול. אין הכוונה כך שהשכנים ישמעו, אלא שהוא ישמע. כי הקול מעורר את הכוונה והכוונה גם היא מעוררת את האהבה לה'. יש כאן גם הקבלה מסויימת בין השמעת הקול באמצעות הגרון לכך שהגרון הוא המיצר שבין המח ללב. השמעת הקול "מרחיבה" את הגרון – כלומר את האפשרות שהתודעה, קטנה ככל שתהיה תוכל לפעפע למטה עד הלב ולעורר בו את האהבה.
שלב ג' – לעורר רחמנות
כאמור לעיל – עיקר הסיבה לכך שנוגע לכל אחד ואחד לצאת ממצרים היא - כי על ידי כך יתקיים "ואנוכי אעלך גם עלה", כלומר שהשכינה תצא מן הגלות גם כן. לכן, מן הראוי שכל אחד יעורר רחמים רבים על גלות השכינה – כלומר ניצוץ האלוקות המתלבש במחשבתו אשר פעמים רבות גם שקוע במחשבות זרות הנקראות "לבושים צואים".
על האדם להתמרמר מאד על כך שהוא עצמו מוריד את השכינה למקומות שפלים על ידי מחשבותיו אשר לא לה' המה ולעורר רחמים רבים על גלות השכינה שבו. כמו שנאמר: "וישוב אל ה' וירחמהו" כלומר שישוב אל ה' וירחם כביכול על ה' – על הניצוץ אלוקות שבנפשו. ואזי "כי ירבה לסלוח" בודאי מן השמים ירחמו גם עליו.
אבל, בניגוד אולי למה שמקובל לחשוב, אל לאדם לעורר רחמנות על עצמו, שכן בכך הוא מראה שאין נוגע לו גלות השכינה, ואזי במקום לעורר רחמים על עצמו הרי הוא מעורר על עצמו דין, שדנים בעניינו האם ראוי הוא לגאולה פרטית. אלא, כאמור העיקר הוא לעורר רחמים על גלות השכינה. יש כאן מעין "תלות" הדדית: גאולת השכינה "תלויה" בכך שהיהודי יעשה ככל אשר ביכולתו לצאת ממצרים, ואולם גאולתו של היהודי תלויה בכך שיעורר רחמים על גלות השכינה.
על ידי כך גם ניתן לעורר את האהבה לה'. כי כידוע – רחמים מעוררים אהבה.
שלב ד – התעקשות
כל השלבים אודותם דובר לעיל עומדים בפני אותו המכשול: נפשו הבהמית של האדם מתנגדת לכל פעולה שיש בה כדי לעורר את אהבת ה'. במלחמה כמו במלחמה, יש לגלות נחישות. התגברות ההתנגדות של סטרא אחרא אינה סימן לכך ש "אי אפשר" אלא להיפך - לכך שאפשר בהחלט! ומכך בדיוק מוטרדת הסטרא אחרא. אילו לא היה זה בכוחו של האדם לפעול על עצמו כל הנ"ל, לא הייתה הנפש הבהמית מתנגדת.
התנגדותה של הנפש הבהמית היא כתמרור מורה דרך לאן בדיוק צריך ללכת. היכן שישנה התנגדות – שם יש לפעול. הנקודה היא אבל, שיש לפעול בנחישות. ובלשונו של אדמוה"ז: "לעמוד נגד כל מונע מבית ומבחוץ ולשבר כל הקליפות ותאוות חזקות להיות לבו נשבר בקרבו. ואפילו אם הוא כלב האבן ימוס". זהו מה שנאמר בהגדה של פסח: "וימררו את חייהם בעבודה קשה". ברוחניות הכוונה היא שיש לעבוד באופן של "עבודה קשה" שאינה נשברת אלא אדרבא משברת היא את הקליפות, כנ"ל.
שלב ה' – לימוד התורה
בהמשך ההגדה שם נאמר שהעבודה הקשה הייתה "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". על כך נאמר בזוה"ק (בראשית כז ע"א): "בחומר" - בקל וחומר, "ובלבנים" - בלבון הלכתא, "ובכל עבודה בשדה" - זוהי ברייתא, "את כל עבודתם וגו'" - זוהי משנה.
שמחתו של ה' כאן בעולם הוא בלימוד התורה של עם ישראל. לימוד התורה על אופניו השונים מקשר את עם ישראל עם הקב"ה. כדכתיב (שה"ש ו,ח): "ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר. אחת היא יונתי תמתי". ואמרו חז"ל: ששים המה מלכות – אלו הם שישים המסכתות שבש"ס. ושמונים פלגשים – אלו הם הברייתות. עלמות עד אין מספר - אלו הלכות. אחת יונתי תמתי – כאשר עם ישראל לומדים תורה הרי הם "יונתי תמתי".
כנגד השיעבוד שהוא בחומר ובלבנים, זקוקים לעבודה שהיא בקל וחומר ובליבון הלכות. כלומר עסק התורה וההלכה מתוך שמחה וביטול הרצון הפרטי מפני רצון ה' כפי שהוא בא לידי ביטול בהלכות. וזה נקרא "ליבון הלכתא" כלומר שלוקחים את ההלכה ה"יבשה" שמצד עצמה היא "שחורה", כלומר אינה מאירה, ועוסקים בה בחדווה - אזי "מלבנים" את ההלכה והיא מקבלת משמעות מעשית בחיי היום יום. ואז - כמי הפנים אל הפנים גם "יאר ה' פניו אליך", כלומר התגלות שמחת ה' בעולמו מעין מה שיהיה לעתיד לבוא שאז יהיה זה בשלמות ובאופן נצחי.
וכן גם בעסק הברייתא, ללמוד ולהבין הברייתות על בוריין. והגם שעיקר הבנת הברייתא היא מתוך המשנה ודבר זה לא מסור לכל אחד, מכל מקום גם אנו צריכים להשתדל בזה כל אחד כפי יכולתו. וזוהי הכנה לאור ה' שיאיר בגילוי רב לימות המשיח.
שלב ו' – תיקון המידות
אמרו חז"ל (אבות א,ב): "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". בענין התורה והעבודה (תפילה) כבר דובר לעיל. מוסיף אדמוה"ז ומבאר כי יש לעסוק גם בגמילות חסדים – שזהו על ידי תיקון המידות. כנגד מה שנאמר "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".
עבודת המידות פירושה להפך את המידות שלו מהקצה אל הקצה, כלומר מהמקום בו הוא עומד למקום בו מצפים ממנו משמים שיהיה בו. זוהי עבודה קשה מאד. והעצה היעוצה:
כמו שנאמר "עבדו בהם בפרך" – חז"ל מבארים כי "בפרך" פירושו שנתנו לגברים עבודת נשים ולהיפך. שמבלי הבט על מה יותר קשה, הרי עצם העובדה שאדם מקבל עבודה שאינה מתאימה לו הרי זה כבר מכביד עליו. כמו כן בעבודת המידות – על האדם לבצע דווקא עניינים כאלה בקדושה שנראה לו שזה "לא מתאים לו" ואינו לפי מידותיו. לדוגמא: אדם שהוא מרה שחורה – עליו להשתדל ביותר לעבוד את ה' דווקא מתוך שמחה. ואילו אדם בעל מרה ירוקה – עליו להשתדל במאד לעבוד את ה' בכובד ראש.
בפרך = בפה רך. כלומר – כפי שאנו רואים שכאשר ישנם שני אנשים ניצים, הרי "מענה רך ישיב חמה". ולא רק את החמה של חברו אלא גם את שלו. כלומר שמענה רך מרכך את ה "גבורות". כך צריכה להיות כללות עבודת השם באופן של פה רך. ומסיים אדמוה"ז "והמבין יבין".
זהו הפירוש הרוחני שבפסוק "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים". האדם ההולך בדרך הנ"ל יזכה לקפיצות דרך בעבודת ה' שלו. מפני שההרים (הרומזים על חסד דאצילות) משפיעים לו חסד מלמעלה ועל ידי כך גם הוא מתרומם מלמטה למעלה.
"מקפץ על הגבעות" – גם מי שמאיזו סיבה אינו יכול או לעת עתה אינו משקיע עצמו בעבודה הנדרשת, מכל מקום יש לו לשמוע תפילות של עובדי ה' אחרים ולחזות בעבודתם. שעל ידי זה גם הוא זוכה להתעוררות מסוימת (אמנם לא כמו הרים, אבל בכל אופן - כמו גבעות).
להורדת המאמר בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
