שנה למדור התורני "אור בפרשה" על תורת אדמוה"ז ● ויחי
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
פרשתינו היא פרשה של ברכות. יעקב אבינו אוסף את בניו טרם מותו ומברכם כל אחד בברכה הראויה לו. מעמד מיוחד, מרגש ורוחני.
את ברכתו של יהודה פותח יעקב במילים: "יהודה אתה יודוך אחיך". וכאן יש לשאול: קודם ליהודה התברכו ראובן, שמעון ולוי. אך אם יהודה הוא העיקר, מדוע לא התברך ראשון (למרות בכורתם של אחיו, וכפי שאף יוסף התברך לפני שאר אחיו)? וכן, ראשית היה ראוי אולי לפרט את מעלותיו של יהודה כהקדמה וכהסבר למדוע אכן "ישתחוו לך בני אמך"?
במאמר שלפנינו מסביר אדמוה"ז כי ראובן, שמעון, לוי ויהודה רומזים על שלבים שונים בעבודת התפילה. כל אחד מהאחים מבטא רבד מסויים בתפילה והסדר כאן חשוב. יהודה שמבטא אמנם את הדרגא הנעלית ביותר, נסמך למעשה על ראובן, שמעון ולוי. ומאידך, כל הרבדים הרי הם בטלים לגבי הרובד המיוצג על יד יהודה.
ראובן.
השם "ראובן" הוא מלשון "ראו בן", כלומר ראיה. ראיה הוא החוש המקשר ביותר בין האדם לעולם. דבר שאדם רואה בעיניו נחשב בעיניו כדבר מוחלט ללא עוררין. גם אם ינסה מאן דהוא לשכנע את האדם כי הדבר שהוא ראה "אינו הגיוני" ו "אין דבר כזה". לא ישתכנע הרואה, שכן הדבר התאמת והתאחד אצלו ברמה הגבוה והמוחלטת ביותר. כמו כן, הראיה מעוררת באדם רגשות באופן המשפיע ביותר – "העין רואה והלב חומד".
"ראובן" שברוחניות הוא ה "ראיה" בעיניני אלוקות. כלומר התבוננות כל כך מעמיקה בעניני אלוקות עד שהענין האלוקי מתאחד עם האדם ומידותיו כאילו הוא "ראה" אלוקות בעיניו. וע"י כך תתעורר אהבת ה' בליבו, כפי שאמרה לאה אודות ראובן: "כי עתה יאהבני אישי" (בראשית כ"ט,ל"ב) . והוא כנגד פרשה הראשונה שבקריאת שמע "ואהבת את ה' אלוקיך".
זמן ההתבוננות המביאה לידי אהבה בתפילה הוא פסוקי דזמרה ויוצר אור שקודם קריאת שמע. בזמן זה ראוי להתבונן איך ש "מלכותך מלכות כל העולמים" והוא לבדו ית' הוא יחיד ומיוחד – "יחיד חי העולמים מלך", כלומר שכל המציאות, כביכול, של העולמות הוא רק מבחינת מלכותו ית'. במילים אחרות: היות שהקב"ה חפץ שתהיה מלכותו בעולם לכן קיימת בנבראים תחושה של מציאות עצמית שדרכה הם יכולים להמליך את הקב"ה עליהם כמלך. אבל באמת הכל בטל אליו לחלוטין. ומאידך, יתבונן האדם עד היכן נפלה נשמתו. כלומר שהגם שייתכן שמצד עבודתו את ה' נמצא הוא בדרגא נעלית ביותר. מכל מקום הרי נשמתו ירדה להתלבש בתוך גופו משורשה ומקורה שהיתה כלולה במאצילה ב"ה וצרורה בצרור החיים את ה' ממש. ואם כן הרי שאפילו עם כל ההשגות הרוחניות שמשגת בהתלבשותה בתוך הגוף הרי היא רחוקה עדיין מאד מאלוקות.
וכאשר יאריך האדם מחשבתו בפער העצום שבין השגתו את ה' מחד, והבנתו את מצב נישמתו כרגע מאידך בעת פסוקי דזמרה וברכות ק"ש בעומק בינתו, אזי יוליד מזה אהבה בהתגלות ליבו להיות "נכספה וגם כלתה נפשי", וזוכה הוא לקיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". או במילים פשוטות: זוכה הוא לחזור בתשובה!
שמעון.
"שמעון" הוא מלשון "שמיעה" הרומז על הריחוק מה'. שכן אדם שומע קריאתו של אדם אחר העומד על ההר שמולו הגם שאינו רואהו. ברוחניות רומז שמעון על ענין היראה, שכן היראה נובעת מהמרחק. כמו שכתוב: "ה' שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג',ב') . כלומר שבשעת התפילה כאשר מתבונן כמה הוא קטן ושפל כלפי ה' וכמה רחוק הוא מה', אזי תתעורר בליבו גם יראה לאמור "מי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב ליבו לגשת אל ה'" וזהו כנגד הפרשה השניה שבק"ש – "והיה אם שמוע".
לוי.
"לוי" הוא מלשון "הפעם ילוה אישי אלי", כלומר התאחדות של האדם עם הקב"ה – ע"י התורה. שכאשר האדם מתבונן בכך שאכן מצד עצמו אין הוא ראוי לעלות בהר ה', אלא שהקב"ה נתן לנו את תורתו הקדושה, שמצד אחד שרשה מאד נעלה – חכמתו של הקב"ה, ומאידך הרי נתלבשה בדברים גשמיים, שכן התורה עוסקת במצוות מעשיות. אם כן ע"י עסק התורה יכל האדם להמשיך אור אין סוף ברוך הוא על נפשו.
הרי שהתבוננות זו מביאה אותו לידי רגש של ענווה כלפי ה'. שכן האדם מרגיש בנפשו את גדלות ה', שיפלות עצמו ואיך שהחיבור ביניהם מתאפשר לא על ידי עצמו אלא רק ברצות ה' וע"י תורתו. וזהו כנגד "אמת ויציב" שלאחרי ק"ש. שההמשכת חוכמתו של הקב"ה בתורה, בהיותה המשכה אלוקית שאינה תלויה באדם הרי היא בבחינת "אמת ויציב" ונמשכת "על אבותינו ועלינו".
יהודה.
"יהודה" הוא מלשון "הפעם אודה את ה'". הודיה היא הביטול המוחלט אל ה'. השתפכות הנשמה אל חיק אביה להיות כאין וכאפס ממש! חיבור הנשמה כפי שהיא כאן למטה עם אור אין סוף ב"ה בדרגתו הנעלית ביותר "אור הסובב כל עלמין". דרגא זו לא מגיע ע"י התבוננות נוספת, אלא ע"י צירוף השלבים שקדמו לה: ראובן, שמעון ולוי. בדרגת ביטול זו עומד היהודי בעת תפילת העמידה. זו דרגא כל כך נעלית של ביטול שאפילו אהבה אין בה (שכן אהבה קשורה עם מציאותו של האוהב). אלא כאדם המשתחווה לפני המלך שאין לאדם זה שום מציאות כלל.
במילים אחרות, תפילת העמידה היא תפילה שיש להתרומם ולהגיע אליה. תפילה זו אינה המקום לעורר בו אהבת ה' או יראתו. גם הבקשות שאדם מבקש בתפילה זו היא רק מפני שכך ציוה עליו ה'. כי מצד עצמו נמצא אז האדם בביטול שבו לא שייך לבקש שום דבר, ולכן אומר הוא בתחילת התפילה "ה' שפתי תפתח" כי מצד דרגת הביטול אליה נדרש היהודי להגיע בתפילה ע"י ההכנה הראויה "ראובן, שמעון ולוי" אין הוא יכל לפתוח שפתיו בעצמו כלל!
ובזאת יובן מדוע מתברך יהודה לאחר אחיו, וכן מדוע מתחיל הפסוק במילים "יהודה אתה יודוך אחיך". שכן "אתה יודוך אחיך" פירושו שאחיך (ראובן, שמעון ולוי) הם אלו ש"יודוך" כלומר יביאוך לבחינת ההודיה והביטול הנדרש לתפילת העמידה. ואזי גם "ידך בעורף אויבך" שכאשר האדם מסיים את התפילה ופונה לעניני העולם, מ"מ - כיון שתפילתו הייתה כדבעי הרי שכל עניני העולם (אפילו חכמות העולם) נחשבים אצלו עתה כ "עורף" ולא כעיקר.
להורדת המאמר בפורמט PDF
מאפשרים לכם לקבל
