ויגש אליו יהודה ● הרב אבינועם אהרוני, אור בפרשה
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
פרשתינו פותחת בשיאו של אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר שבתורה. סיפור שתחילתו בחלומותיו של יוסף בבית אביו, ושיאו בהתגלות יוסף לאחיו כשליט מצרים. בפרשה הקודמת (פ' מקץ) מסופר כיצד "נתפס" בנימין כשגביע הכסף של יוסף מצוי באמתחתו, וכן אודות גזירת יוסף את דינו של בנימין לעבדות במצרים, בשעה שאת שאר האחים ציוה יוסף לשלוח חזרה אל אביהם.
בתחילת הפרשה נאמר: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה". יהודה, שערב את שובו של בנימין כלפי אביו עוזר אומץ ופונה אל יוסף בבקשה לשחרר את אחיו. ואולם, בפניתו של יהודה אל יוסף קיים קושי מסויים: מדוע ניגש יהודה אל יוסף, והרי הדיון ביניהם התקיים קודם כל אחד ממקומו, ואם כן מה צורך יש ב "גישה" זו?
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי גישתו של יהודה אל יוסף ובקשתו "בי אדני", היו לא רק מטעמי נשיאת חן או לצורך משא ומתן, אלא נבעו משורש רוחני גבוה ומאופיים הרוחני של יהודה ויוסף. וגישתו הגשמית של יהודה אל יוסף הייתה למעשה תוצאה של התקרבות בין שתי דרגות רוחניות: "מלכות" ו "יסוד". וכדלקמן:
משכן ומקדש
אחד ההבדלים הבסיסיים בין המשכן לבין המקדש הוא החומרים מהם היו עשויים שני בתי ה' הללו. למשכן לא היתה רצפה – הקרקע הוותה את רצפת המשכן, בעוד במקדש הרצפה הייתה של שיש. קירות המשכן היו עשויים עצי ארז, ואילו של המקדש אבן. תיקרת המשכן הייתה עשוייה מעורות תחשים, ואילו תקרת ההיכל שבמקדש הייתה עשויה אבן, וקורות מעטים על מנת לתמוך בה (שכן עץ נאסר במקדש כלל).
ההסבר לכך בפשטות הוא: המשכן שימש את בני ישראל בנדודיהם במדבר. בכל פעם כאשר נסעו בני ישראל, פורק המשכן, ובכל פעם שחנו נבנה המשכן מחדש. הדרך היחידה לאפשר זאת הייתה באמצעות "בניה קלה" של המשכן הנסמכת על חומרים שקל לפרק, לארוז ולבנות מחדש. בית המקדש לעומת זאת, נועד להיות בית של קבע, ולכן נבנה מאבנים.
אמנם, ע"פ הפשט הנ"ל, ההבדל הארכיטקטוני בין המשכן למקדש נובע רק משיקולי פרקטיקה. אלא שתורת החסידות מבארת כי השוני הארכיטקטוני נובע בעיקר ממהויות רוחניות הפוכות אותן מייצגים שני בתי ה' הללו.
מה נברא קודם – שמים או ארץ?
בגמרא (במסכת חגיגה יב.) מובאת מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מה נברא קודם – שמים או ארץ: "תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ'. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר 'ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים'. אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר (עמוס ט,ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר (ישעיהו סו,א) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי'. וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר (ישעיהו מח) 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים' קרא אני אליהם יעמדו יחדיו".
לכאורה דעת חכמים המובאת בגמ' היא דעה שלישית ולא דעה המתווכת בין בית הלל לבית שמאי. ואולם, האדמוה"ז מציע ביאור ע"ד החסידות שעל פיו ניתן לתווך בין כל הדיעות בגמ' הנ"ל, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כך:
הבא ניקח לדוגמא, אומן המכין כלי שימושי ויפה. בשעת הכנת הכלי עצמו, עומדים הסובבים ומנסים לנחש מה מתכוון האומן לבנות? ככל שמתקדם האומן בעשיית הכלי כך מתבהרת כוונתו יותר ויותר. אמנם, שלימות כוונתו של האומן מתבררת כאשר הכלי מוכן וגמור. לפי זה יש לומר כי הכוונה והתוצאה, עם היות שהן רחוקות אחת מהאחרת מבחינת התהליך על ציר הזמן (שכן המחשבה הייתה בתחילה ואילו התוצאה רק בסוף), מכל מקום הם קרובות יותר אחת לשניה מבחינת המהות, שכן התוצאה משקפת בשלימות את הכוונה, ואילו התהליך אינו משקף את הכוונה כי אם את הדרך לממש אותה. במילים אחרות: האומן חושב קודם על התוצאה ("סוף מעשה במחשבה תחילה") ורק אח"כ על הדרך להשיג תוצאה זו.
כך גם לגבי בריאת העולם, כל הדעות נכונות, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. תלוי רק מאיזו זוית מסתכלים על הדברים: אם מסתכלים מבחינת התהליך, הרי זה כדעת בית שמאי, כי בתהליך הבריאה, כאשר האור האלוקי ירד והתגשם, בתחילה נוצרו הדברים הפחות מגושמים – "שמים", ואילו בסוף התגשם האור עד כדי "ארץ". אבל, אם מתבוננים מה "נברא" קודם בדעתו של האומן – הקב"ה – הרי שהארץ נבראה קודם – וכמאמר "נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", הרי שכבר ב"תאוותו" הראשונית של הקב"ה היו העולמות התחתונים עיקר, והרוחניים טפל. או במילים אחרות – הארץ נבראה (בדעת בוראה) קודם לשמיים, כבית הלל.
ועתה נחזור למשכן ולמקדש:
המשכן שהיה עראי – מסמל את את המצב העראי שבתהליך, שכן התהליך אינו תכלית בפני עצמו, בסופו של דבר יסתיים התהליך בתוצאה המיוחלת. ולכן היה המשכן עשוי מדומם (רצפת המשכן), צומח (קירות המשכן) וחי (תקרת המשכן), כי בכך נרמז "סדר ההשתלשלות", התהליך בו נברא העולם שיש בו "מעלה" ו "מטה", דברים נעלים יותר ונעלים פחות (כפי שהחי נעלה מהצומח והצומח נעלה מהדומם) וכו'.
ואילו המקדש היה עשוי כולו אבן, כי המקדש מסמל את סוף התהליך – את השלימות – הגאולה, ולפיכך היה עשוי רק מדומם שהוא הנברא ה "סופי" ביותר שאין תחתון ממנו. לרמז על כך כי המקדש/גאולה הם הם שעלו במחשבתו של הקב"ה תחילה, הם אלו שנבראו במחשבתו של הקב"ה, וכל שאר הפרטים שבעולם לא נועדו אלא להוות חלק מהתהליך שיביא לגאולה זו במהרה בימינו!
יהודה ויוסף – מלכות ויסוד
למדנו, אם כן, כי עם היות שמעלתו של ה"תהליך" נעלית מאד, שכן התהליך מביא לידי התוצאה. מכל מקום, התוצאה מושרשת במקום גבוה יותר מהתהליך – במחשבה הקדומה.
כך הוא גם בספירות הקדושות:
יוסף הוא ספירת ה "יסוד" ואילו יהודה הוא ספירת ה "מלכות" (יסוד היא הספירה האחרונה מבין הספירות שלפני ספירת ה "מלכות", תפקידה "לארוז" את האור שעבר והשתנה דרך הספירות שלמעלה ממנה ולהשפיע אור זה לספירת המלכות שתחתיה. תפקידה של ספירת המלכות הוא להוות מקור לעולם שתחתיה ולשקף את רצונו הקדום של הבורא למלוך על העולם).
ולכן, כאן בעולם התחתון המצוי עדיין במצבו הזמני של העלם והסתר, יוסף הוא למעלה מיהודה. ולכן יוסף היה המשביר בר לכל ארץ מצרים. ואולם, שרשו של יהודה נעלה יותר (שכן ה"מלכות" היא הספירה המבטאת יותר מכל את הסיבה שבעבורה נתאווה הקב"ה לברא את העולם – "והיה ה' למלך על כל הארץ"). הדבר אף נרמז בשמותיהם: "יוסף" הוא מלשון הוספה וצמיחה (כמו הצומח), ואילו יהודה הוא מלשון "הודיה" הרומז על "ביטול" כמו העפר שהכל דורכים עליו. במילים אחרות – יוסף דומה למשכן, כיון שהוא מבטא את התהליך ולא את התוצאה, ואילו יהודה דומה למקדש.
וזוהי הכוונה במילים "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" – דהיינו ספירת המלכות המתקרבת אל ספירת היסוד ע"מ שספירת היסוד תשפיע לתוכה ("בי אדוני") את האור האלוקי. כמו אשה המתייפה לפני בעלה על מנת שיגלה את אהבתו אליה. ואולם, בסופו של דבר, כאשר מושלם התהליך, וספירת היסוד משפיע בספירת המלכות, אזי מתעלית המלכות למעלה מהיסוד, שכן אז מתגלה כי המלכות בעצם נעוצה ב "מחשבה תחילה" וכל עינינו של היסוד הוא לגלות זאת. וכמאמר חז"ל, לעתיד לבא "אשת חיל עטרת בעלה". ולכן עם כל מעלתו של יוסף (או שאר האחים, או אפילו האבות), הרי "לא יסור שבט מיהודה".
להורדת הטור בפורמט PDF
מאפשרים לכם לקבל
