להשכיחם תורתך: על מחקרים וגלגוליהם ● אהרן-דב הלפרין
מאת אהרן-דב הלפרין
בשלהי המאה התשע-עשרה זכה מקצוע ההיסטוריה להכרה אקדמית ונקבעו לו כללים מחייבים שהעיקרי בהם הוא הבחנה ברורה בין 'היסטוריון אמיתי' ל'היסטוריון מגמתי'. כדי לזכות לתואר 'היסטוריון' נדרש החוקר 'לכתוב היסטוריוגרפיה באופן אובייקטיבי' ולתאר את ההיסטוריה 'כפי שהייתה באמת', בלי קשר לאמונותיו והשקפותיו הפרטיות.
ההיסטוריון הנודע פון-רנקה – שעיצב את הכללים – השתמש בביטוי 'חוקר מטעם' על משקל המושג היהודי 'רב מטעם' (מושג שהיה די חדש בימים ההם). "הערך ההיסטורי שיש למחקריו של חוקר-מטעם", הוא כותב, "דומה לערך ההלכתי שיש אצל יהודים לפסקיו של רב-מטעם"...
'חוקר מטעם', הוא מבהיר, אינו רק מי שפועל מטעם שלטון או ממסד כלשהו. כל מי שחקירתו נועדה לשרת אינטרס מסויים הוא חוקר מטעם אותו אינטרס, בין אם מדובר באינטרס של שלטון ומפלגה, בין אם מדובר באינטרס של דעותיו והשקפותיו הפרטיות של ההיסטוריון, ואפילו אם האינטרס הוא רק תאוות ניפוץ מוסכמות המקננת בקרב אותו חוקר.
הצד השווה לכל החוקרים 'מטעם' הוא: בניגוד להיסטוריון אמיתי שלומד וחוקר ולפי זה קובע את מסקנותיו – החוקר 'מטעם' פועל הפוך: קודם מגבש מסקנה ורק לאחר מכן ניגש לחפש הוכחות וחיזוקים לאותה מסקנה.
***
בשנים האחרונות נתברכנו בסדרת 'מחקרים' המשקפים נאמנה את הביטוי 'חוקר מטעם'. אחת המטרות ששם לעצמו אותו חוקר, בנוסף לתחביב ניפוץ המוסכמות, היא להפריך ולסתור סיפורים על מופתים (על הסיבה האמיתית לאובססיה זו נעמוד בהמשך). לשם כך פתח מדור אינטרנטי מיוחד שנועד בין היתר להביא הוכחות וסימוכין למסקנה שקבע לעצמו מראש: הרבי לא חולל מופתים.
במדינה דמוקרטית אין שום פסול בכך. כל אדם רשאי להאמין במה שחפץ ולכפור במה שמתחשק לו. 'חופש היצירה' מקנה לאזרח זכות לפרסם כל הגיג וכל מאמר, גם כשמדובר ב'חוקר מטעם', או בביטויו האחר 'היסטוריון מגמתי'. ואולם, מקובל כי גם לחוקרים מגמתיים יש 'חוקים'. יש להם קווים אדומים שאותם בדרך כלל אינם חוצים. הם עשויים אמנם לעוות אירועים ולהוציא דברים מהקשרם, אך לא לזייף מסמכים. הם לא יצטטו בשם מישהו דברים שלא אמר, רק כדי לשרת את מגמתם.
למרבה הצער, הקו האדום הזה נחצה על-ידי אותו חוקר במאמר שנועד להפריך סיפור על הרבי שפרסם כותב השורות במדור 'מאחורי הקלעים'.
העובדות
הסיפור שהתפרסם במדור 'מאחורי הקלעים' בגיליון 1408, הוא על 'יחידות' של פרופסור צוריאל מחיפה שבה 'התווכח' עם הרבי על עמדתו השוללת בתוקף את הסכם קמפ-דיוויד, ובמהלכה אמר לו הרבי בין היתר: "איך אפשר לסמוך על הסכם כזה? מי יודע מי ישלוט במצרים עוד שנה, ומי יכול לשער מה יהיה שם המצב עוד 30 שנה".
כעבור שנה בערך סאדאת נרצח וכעבור 30 שנה מובארק הודח על-ידי האחים המוסלמים.
החוקר המלומד, שהחליט להכחיש (בכל מחיר) את נבואתו המדהימה של הרבי, פרסם במסגרת הסדרה מחקר מדעי שבו 'מוכיח' כביכול כי הרבי לא אמר את הדברים הללו, ויתירה מזו – פרופסור צוריאל בכלל לא היה ביחידות בשנת תשמ"א...
בטרם אגיב על ה'הוכחות' ה'חזקות' – כמה מילות רקע, בקצרה, על פרופסור צוריאל, על יחסו לרבי ועל טיב הקשרים בינינו:
פרופסור צוריאל ז"ל היה המומחה הישראלי מספר 1 ל'ייצוב חולות' ומהמומחים העולמיים בתחומו. הוא הוזמן בקביעות למדינות רבות בעולם, כולל, בחשאי, גם לכמה ממדינות ערב.
הקשר החב"די שלו היה למעשה דרך רעייתו, מרת חוה ז"ל, אף היא 'יקית', שהתקרבה לחב"ד בקריות. לראשונה נפגשנו בחצר הרבי כשהתארחנו אצל ידידינו, משפחת פלינט, שם התארחו גם בני הזוג צוריאל.
מאז הפכנו לידידים ומכרים קרובים. הם הוזמנו אלינו לשבתות בכפר חב"ד ואנו שהינו בביתם כמה ימים מידי קייץ בקריות. האשה, גברת חוה, הפכה לחב"דניקית מהמנין, בעוד בעלה הפרופסור, עם ה'יקיות' הכבדה והחביבה שלו, נשאר בעולמו המבוצר.
ליוויתי את הפרופסור בביקוריו אצל הרבי, צברתי עשרות שעות שיחה עמו, וגם אם לא הסכים לגלות לי אפילו מילה אחת משיחותיו עם הרבי על ביקוריו החשאיים במדינות ערב – הוא שיתף אותי בהתרשמותו הגדולה מהרבי הן בנושא זה והן ביתר מאפייני ההנהגה של הרבי. באותה מידה גם לא הסתיר ממני את חילוקי הדעות שלו עם הרבי בנושא המדיני ואף את 'זלזולו' בחששות שהרבי השמיע באזניו ב'יחידות' בקשר להסכם השלום עם מצרים, ובמיוחד החשש של 'מי יודע מי ישלוט עוד שנה במצרים'.
כל זה היה עד לרצח סאדאת, כשנה לאחר אותה 'יחידות'. אחרי שסאדאת נרצח שמעתי אותו נרגש, לראשונה מאז היכרותנו. "זאו! הרבי שלכם באמת חכם גדול!"...
כאמור, את הסיפור הזה על נבואתו המדהימה של הרבי - החליט החוקר להפריך בכל מחיר.
ההוכחות
ארבע 'הוכחות חזקות' מביא החוקר המלומד להפרכת הסיפור. אתייחס אליהן בסדר הפוך של 'מהקל אל הכבד':
הוכחה ראשונה:
מראיון שהתפרסם בביטאון צעירי חב"ד בקריות גילה החוקר כי פרופסור צוריאל ביקר אצל הרבי בתשרי תשל"ט. מכאן ראיה ברורה – מסיק בעל ה'סיפורים וגלגוליהם' – שהביקור והיחידות בשנת תשמ"א לא היו ולא נבראו!
כלומר (למי שלוקה בהבנת הנקרא): כחוקר ביבליוגרפיות וותיק נחשף כנראה החוקר הנכבד שלנו לגילוי סטטיסטי מרתק, לפיו כל יקה מעל גיל 70 חוצה את האוקיינוס הלוך ושוב רק פעם בארבע שנים. ומכיוון שיש הוכחות ברורות שצוריאל היה בניו-יורק בשנת תשל"ט, לא ייתכן שנסע לאמריקה שוב כעבור שנתיים בשנת תשמ"א. אי-לכך ובהתאם לכך, ברור לחוקר המלומד (לא 'כנראה' או 'אולי' או 'קרוב לוודאי' אלא בידיעה מדעית ברורה) ש"הביקור והיחידות בשנת תשמ"א לא היו ולא נבראו!"
על הוכחה חזקה שכזו כבר נאמר במקורותינו: "זהו קל-וחומר שאין עליו פרכה"...
הוכחה שניה:
בראיון חגיגי לכבוד י"א ניסן תשמ"א שהעניק פרופסור צוריאל לאותו ביטאון של צעירי חב"ד בקריות, הוא מספר על ביקורו הראשון אצל הרבי בתשל"ט, על התפעלותו מכושר המנהיגות של הרבי ומהמשמעת של החסידים (כפי שהבחין באופן התנהלותן של ההתוועדויות), על התרשמותו העמוקה מהפעילות החב"דית ברחבי תבל ומהתעניינותו האישית של הרבי בגורלו של כל יחיד מישראל, מצניעות הליכותיו ומכושר הארגון המעולה שלו. הוא גם מספר על כך שהרבי העניק לו ללידת נכדו הקרוב את ברכתו בשמחה ובפנים מאירות.
אבל – צוהל החוקר בתרועת ניצחון עם אצבע של נו-נו-נו! - הוא לא מספר שם, בביטאון של חב"ד בקריות, על-הויכוח הגדול שהיה לו עם הרבי ועל כך שהוא חלוק לגמרי על העמדות המדיניות של הרבי, ועד כמה 'מגוחכות' בעיניו החששות שהרבי אמר לו, כולל החשש "מי יודע מי ישלוט במצרים עוד שנה". והעובדה שהוא לא מספר את כל זה – קובע החוקר – היא הוכחה ברורה וודאית שהיחידות לא היתה ולא נבראה...
במלים אחרות (שוב, לאלו המתקשים בהבנת הנקרא): החוקר המלומד סבור שבראיון החגיגי שהעניק לכבוד יום הולדתו של הרבי, היה אמור הפרופסור לדבר לא רק על הדברים שהרשימו אותו אצל הרבי, אלא גם לחשוף בפני הקוראים את דעתו המאד שלילית על עמדתו המדינית של הרבי ועד כמה מגוחכים בעיניו ההסברים והחששות שהרבי אמר לו ב'יחידות' (כפי שסבר בזמן פרסום הראיון, חצי שנה לפני רצח סאדאת) ומכיוון שלא עשה כך – ובחר לספר בראיון לקהל הקוראים של העיתון החב"די רק על התרשמויותיו החיוביות מהרבי – מכאן מסיק החוקר הנכבד, כראיה מדעית ברורה, שכל ה'יחידות' של 'הויכוח המדיני' עם הרבי – "לא הייתה ולא נבראה". ושוב – לא 'נראה לעניות דעתי' או 'סביר להניח' או 'יש מקום לומר', אלא בנחרצות: "היחידות לא היתה ולא נבראה"!
לא עולה בדעתו של החוקר המלומד, אפילו כאפשרות קלושה, שהפרופסור היקי ה'משונה' סבר משום מה שבראיון על הרבי לעיתון חגיגי של חב"ד, הנימוס מחייב לדבר רק על התרשמותו החיובית ועל התפעלותו הגדולה מהרבי ולא על דברים שמהם התרשם 'לא לטובה'. הוא גם לא מעלה בדעתו שיתכן כי הפרופסור ה'משונה' סבר שאסור לו לפרסם ברבים דברים שהרבי אמר לו באופן פרטי, בלי שביקש על כך את רשותו של הרבי. ממש 'יקה מרובע'. ייתכן בהחלט שאם היה מתייעץ עם החוקר המלומד היה נוהג אחרת, אך למרבה הצער הוא לא התייעץ.
אגב, גם על שיחותיו הארוכות של הרבי עמו בקשר לביקוריו החשאיים במדינות ערב, הוא לא מספר בראיון מילה וחצי מילה, מסיבות מובנות, ומפליא שהחוקר המלומד לא משתמש גם בעובדה זו כדי להוכיח ששיחות אלו 'לא היו ולא נבראו'...
ההוכחה השלישית:
אם אכן הרבי אמר לצוריאל 'מי יודע מי ישלוט במצרים עוד שנה' – שואל החוקר המלומד – מדוע כשסאדאת נרצח לא עשה 'כפר חב"ד' רעש גדול מכל העניין? מכאן הוכחה חד-משמעית – קובע בעל ה'גלגולים' – שה'יחידות' וה'נבואה' לא היו ולא נבראו.
לכאורה זו אכן קושיה חזקה ושאלה צודקת, אלא שהשאלה-תמיהה הזו אינה קשורה כלל לצוריאל וליחידות שלו. הבה נשכח לרגע את דברי הרבי לצוריאל. הרי כל חב"דניק ממוצע (לפחות מי שהטריח עצמו לקום ל'שידורים' באישון לילה) שמע מהרבי יותר מפעם אחת, בדבריו החריפים נגד הסכם קמפ-דיוויד, את הטענה: כיצד מוותרים על כל נכסי הביטחון בתמורה לחתימה של שליט שאיש לא יודע עד מתי ישלוט. גם אלו שהאזינו לחדשות 'קול ישראל' ו'גלי צה"ל' או קנו עיתונים יומיים, שמעו או קראו את הדברים האלו למחרת השידור, כשדובר חב"ד המסור, ר' בערקה ע"ה, דאג להעביר להם את דברי הרבי.
אפילו לפי גרסתו (פרשנותו) המתפתלת של החוקר המלומד על דברי הרבי בח"י אלול תשמ"א – הרי גם הוא מודה שהרבי דיבר (לפחות) על מצב שבו סאדאת לא ישלוט יותר. מצב שבעיני כל ישראלי שפוי היה דמיוני ומופרך.
והעולה על כולנה: הרי כעבור 20 יום, כשסאדאת נרצח, פתח 'מרכז השידורים' של ר' לייזר ליכטנשטיין קו מיוחד שבו יכלו כולם לשמוע את הנבואה המדהימה של הרבי מהתוועדות ח"י אלול (לפני 20 יום) בקשר לסאדאת. כלומר, בציבור החב"די זה התפרש כהתגשמות מדהימה של נבואת הרבי מלפני 20 יום, ולמרות זאת, בגיליון 'כפר-חב"ד' שלאחר רצח סאדאת לא רק שאין 'רעש גדול' מהנבואה המדהימה, אין אפילו רעש הכי קטנטן. שום מילה, אף לא ברמז!
חידת-הפלאים הזו, על שתיקת 'כפר חב"ד', נשארת הרי אותה חידה חזקה ומתמיהה עם צוריאל או בלי צוריאל. איך בא אם-כן החוקר המלומד להוכיח משתיקת 'כפר-חב"ד' שסיפור צוריאל כביכול לא נכון?! וכי אליבא דהחוקר – שסיפור צוריאל לא נכון – שתיקת כפר-חב"ד' כן מובנת?!
מה באמת הפתרון לחידת-הפלאים של שתיקת 'כפר-חב"ד' כשסאדאת נרצח?
התשובה היא, שכל החידה תמוהה רק בעיני מי שמכיר את 'כפר-חב"ד' לאחר שהפך לשבועון. אך מי שזוכר את 'כפר חב"ד' של השנה וחצי הראשונים, לפני שהפך לשבועון (כמו בזמן רצח סאדאת) יודע שהוא היה במתכונת שונה לחלוטין. מעין 'ביטאון חב"ד' משודרג. הוא לחם ונאבק אמנם בענייני הרבי, במאמרים ודעות וכיו"ב, אך לא עסק כלל בנושאים חדשותיים (פרט לעניין יחיד, שצווה מלמעלה: בחירות תשמ"א). יתירה מכך: ב'כפר-חב"ד' של אותם ימים לא היה שייך כלל שמצד עצמו יחליט לדווח על רצח סאדאת ולקשר זאת לרבי.
ההוכחה הרביעית:
ההוכחה הרביעית, לשם שינוי, היא בהחלט הוכחה חזקה ומוחצת. סביר להניח כי גם החוקר המלומד עצמו לא ייחס משקל רב מידי לשלושת ההוכחות האחרות והביא אותן רק כתוספת ותנא-דמסייע להוכחה העיקרית, כזו המכונה בשפת הסלנג 'נוק-אאוט'.
תחילה מצטט החוקר את מה שכתבתי לאחר שהבאתי את דברי הרבי ביחידות לפרופסור צוריאל:
"את המשפט הזה כולו הבאתי בזמנו [בשנת תשמ"ב] בעיתון".
ואז מנחית את הוכחת המחץ:
"ניסינו לרענן את זכרוננו באמצעות עלעול בגליונות 'כפר חב"ד' מהשנים תשמ"א-תשמ"ב, ולתדהמתנו העלינו חרס בידינו. לא דובים ולא יער! ידיעה מרעישה זו לא התפרסמה ב'כפר חב"ד' כלל וכלל, לא במובלע ובטח שלא בהדגשה!"
זה כבר בהחלט 'נוק-אאוט'. הוכחה מוחצת: עורך כפר חב"ד מספר שפרסם בעיתון בשנת תשמ"ב את דברי הרבי לצוריאל. והנה הוא, החוקר המלומד, לא התעצל, עבר על כל העיתונים של תשמ"ב, (ואפילו של תשמ"א, כי אולי העורך טעה בשנה..) וקובע חד-משמעית: "לא דובים ולא יער! ידיעה מרעישה זו לא התפרסמה ב'כפר חב"ד' כלל וכלל, לא במובלע ובטח שלא בהדגשה!"
הוכחת ה'נוק-האוט' המוחצת אכן מאד מרשימה, כמעט מושלמת, פרט לחסרון אחד, קטנטן: החוקר המלומד החליט לבצע ניתוח כירורגי ולשתול בפי, בתמימות כביכול, שתי מלים שלא כתבתי.
אני כתבתי:
"את המשפט הזה כולו הבאתי בזמנו בעיתון"
ואילו החוקר המלומד ציטט בשמי:
"את המשפט הזה כולו הבאתי בזמנו [בשנת תשמ"ב] בעיתון".
כלומר, אני מספר שהבאתי את המשפט הזה בזמנו (כשכוונתי לתקופה שאחרי ג' תמוז) בכתבה ארוכה שדיווחה על כל נבואות הרבי החל מששת הימים, יום-כיפור, מלחמת המפרץ ועוד.
אך לחוקר היתה בעיה רצינית: אם יצטט אותי נכון, אין לו שום יסוד להפריך את הסיפור. מצד שני הוא לא יכול להרשות לעצמו בשום אופן שיאמינו לסיפור כאילו הרבי מסוגל לנבא מראש מה יהיה במצרים עוד שנה ועוד 30 שנה.
הפתרון היחיד שמצא, בלית ברירה (ורק על-סמך ההיתר של 'עת לעשות.. הפרו תורתך'), הוא לשתול 2 מלים מזויפות לתוך המלים שלי (את המלים: "בשנת תשמ"ב"), באופן מתוחכם שהקורא יהיה משוכנע שאני כתבתי אותן, ואז לשגר את הוכחת המחץ: עברתי על כל הגיליונות של תשמ"ב ולא היו דברים מעולם....
'שכחה' של חוקר
זו כנראה גם הסיבה שהחוקר המלומד 'שכח' לנקוט כמה צעדים אלמנטרים שאפילו עיתונאי מתחיל לא היה שוכח:
הוא שכח, למשל, להרים אלי טלפון (המספר אינו חסוי) ולברר איתי את כל פרטי המעשה, כולל את 'השגותיו' ו'תהיותיו'.
הוא שכח גם להתקשר טלפונית למשרד שבו עבד פרופסור צוריאל, ולשאול את המזכירה שאלה שאין פשוטה ממנה: לפי הרישומים שלכם - האם צוריאל היה או לא היה בניו יורק בתשרי של שנת תשמ"א.
הוא שכח אפילו לברר אצל המזכיר הרב גרונר, שהיה הממונה על היחידויות, ולבקש ממנו לבדוק ברשימת הנכנסים ליחידות בתשרי תשמ"א, האם פרופ' צוריאל מופיע ברשימה או לא. (האמת שלשם כך הוא אפילו לא היה צריך להטריח עצמו לצלצל לרב גרונר בניו-יורק, כי הרשימה כולה נמצאת גם בידי. בשל ריבוי האורחים בתשרי של השנים תש"מ-תשמ"א, נתבקשנו בשנתיים אלו על-ידי הרב גרונר, אשתי ואני, להכין את רשימת האורחים (היא בקרב הנשים ואני בקרב הגברים) ולשבצם לפי מספרים ללילות שהוקצו ל'יחידויות'. [פרופ' צוריאל, אגב, היה מהאחרונים ממש שנכנסו ליחידות בתשרי. ה'יחידויות' נפסקו למחרת באופן פתאומי, כאשר הגיעה ההודעה הדרמטית המרעישה על המתכונת החדשה של 'יחידות כללית' שנמשכה כך מאז ועד עולם.])
הסיבה שהוא לא עשה את שלושת הבירורים הבסיסיים הללו, פשוטה מאד: הוא ידע שאם יעשה זאת, אפילו רק אחד מהשלושה, שוב לא יוכל להצהיר על הסיפור "לא היה ולא נברא"...
דחיפות פתאומית
בסוף המאמר המלומד של העורך המלומד, נכתבו המלים הבאות:
"הערת המערכת: לפני כמה שבועות בקשנו את תגובתו של עורך 'כפר חב"ד', אך עד לרגע זה לא נענינו".
כעבור כמה ימים, כנראה בשל תגובות לא מחמיאות מהגולשים, התפרסמה הודעה חדשה:
"כפי שצוין בכתבה עצמה, המערכת פנתה אל הרב הלפרין ויותר מפעם אחת, ובמשך כמה שבועות לא התקבלה תגובתו."
חבל שנשכח מהם כי בימינו, בעידן המייל, לצד דואר נכנס יש גם דואר יוצא, ועם הדואר קשה להתווכח.
הדואר-מייל מספר לנו שב-6 לנובמבר (למספרם) התבקשתי להגיב. ובכן, לא רק שלא התעלמתי מהבקשה, אלא באותו יום ממש שלחתי להם את התשובה הבאה:
"עד אחרי כינוס השלוחים לא יהיה לי פנאי להגיב, ואני מניח שזה לא בבחינת פיקוח נפש שאינו יכול להידחות"...
אחרי כינוס השלוחים פרצה המלחמה שחייבה הערכות מערכתית מיוחדת, באותו שבוע עסקנו גם, כזכור לכל, באינטנסיביות, בשדרוג העיתון, אך הם לא היו מוכנים להמתין עוד כמה ימים. זה היה 'פיקוח-נפש' (לקמן תבואר גם הסיבה לבהילות הגדולה).
להזכירכם: מדובר בכתבה שהתפרסמה ב'כפר-חב"ד' לפני כשנתיים (!) החוקר הנכבד המתין בסבלנות 88 שבועות (!) לפני שהחליט להגיב ולהפריך את הסיפור, אך לפתע הוא לא יכל להמתין עוד שבוע....
לא לאנשים רגישים...
ועתה, לשאלה העיקרית, המאד מסקרנת:
מה באמת הסיבה שרק 88 שבועות אחרי שהתפרסם הסיפור – קרוב לשנתיים (!) – החליט החוקר המלומד לפרסם מאמר שבא כביכול להוכיח שהסיפור אינו נכון?
מדוע היה כל-כך חשוב לו להכחיש את הסיפור, עד שלשם כך החליט להרחיק לכת עד לכדי זיוף והטעיה?
מה פשר הבהילות הגדולה לפתע, אחרי 88 שבועות, שלא אפשרה לו להמתין עוד כמה ימים עד לקבלת התגובה?
בטרם נפתור את החידה - אזהרה:
התשובה תהיה קשה לעיכול. כל הנכתב עד כה עומד להתגמד לעומת מה שייכתב בשורות הבאות. התשובה תציג בפני הקורא תמונת-מצב קשה מאד לצפייה. משום כך – לילדים ול'תמימים', לבעלי נפש רגישה ולמי שפועם בקרבו לב חסידי תמים וטהור, מומלץ לפרוש בשלב זה.
הבהרה נוספת:
היות ולמרבה הצער לא נתברכתי בעוצמת הביטחון העצמי שהחוקר המלומד זכה לו – יש להתייחס להבא לקמן לא כאל עובדה מדעית בדוקה אלא אך ורק כהשערה בלבד. כ'נראה-לעניות-דעתי', ותו לא.
***
ובכן, ככל שיישמע הדבר מפתיע – נראה כי הפעם, בשונה מתמיד, מאמרו של החוקר המלומד להכחשת סיפור צוריאל היה בבחינת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. הוא שימש סך-הכל כתרגיל של 'הסחת דעת' שנועד להסיט את תשומת-הלב מהכחשה אחרת שהתפרסמה באותו שבוע, שלעומתה מתגמדת לגמרי הכחשת סיפור צוריאל.
באותו שבוע, חל י"ט כסלו הראשון אחרי שיצא-לאור 'ספר-מחקר' תמים למראה, הנושא את השם 'המאסר הראשון'. בספר מוכיח החוקר המלומד, בין היתר, שכמה מהסיפורים על המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן, לא היו ולא נבראו. הוא רק 'שוכח' לציין ש'במקרה', ממש רק 'במקרה', המשותף לאותם סיפורים שהחוקר בחר להכחיש הוא, שהרבי נשיא דורנו הוא זה שסיפר את הסיפורים הללו. ההפרכות לסיפורי הרבי מפוזרות כמו במחבואים בין 681 עמודי הספר ומוצפנות בלשון 'מחקרית'.
בשונה מהפרכת סיפורים על מופתים שמספרים יושבי קרנות, כמוני וכמו סופרים אחרים, אותם הוא מפרסם מול עיני הציבור – הפרכת הסיפורים שהרבי סיפר (רח"ל) מתבצעת הרחק מעיני הציבור הרחב, 'מוסתרת' בין דפיהם של 'ספרי-מחקר' המיועדים ל'חוקרים נאורים', מתוך הנחה שהדיוטות כמונו, ההמון הפשוט, הפאנטי, המאמין באמת ובתמים בדברי הרבי, לא יגלה כלל את ה'הפרכות' לסיפורי הרבי הפזורות בספר ו'מוצפנות' בלשון מחקרית.
כך, לדוגמה, קובע החוקר המלומד (בלי להזכיר כמובן את הרבי ואת הרבי הקודם), כי מה שסיפר הרבי על הרבי הקודם שביקר במקום שבו ישב אדמו"ר הזקן ודיווח לאביו הרבי הרש"ב על גודל התא - לא היה ולא נברא. (יש לו 'הוכחות מדעיות' שכל המבצר הפוטרפולי שבו ישב אדמו"ר הזקן נהרס לחלוטין 10 שנים לפני לידתו של הרבי הקודם).
או, לדוגמא, על מה שקבע הרבי ב'היום-יום' באופן חד-משמעי כי שחרור אדמו"ר הזקן מהמאסר השני היה בנר ג' דחנוכה – טוען החוקר המלומד כי אין זה נכון (יש לו 'הוכחה מדעית' שהשחרור היה לפני כן).
או, לדוגמא, מה שמביא הרבי בליקוטי-שיחות על ביקורו של הקיסר, בתחפושת, בתאו של אדמו"ר הזקן – גם זה לא היה ולא נברא. (יש 'תעודות' ויש גם ניסוח דיפלומטי מוצלח על הסיפורים ב'מעשה בר' זלמניו' ש'גם הם' - ולא רק הסיפור שמביא הרבי על ביקור הקיסר - לא היו ולא נבראו).
גורל די דומה נפל גם בחלקו של סיפור 'אייכה' המפורסם שאדמו"ר הזקן הסביר לשר, אלא שכאן היתה לחוקר בעיה קשה במיוחד: הסיפור המפורסם על שאלת 'אייכה' כל-כך מזוהה עם הרבי שעשה ממנו 'טרסק' גדול, עד שתהיה זו כמעט התאבדות לכתוב עליו במפורש את המלים "לא היה ולא נברא". מצד שני, החוקר, שחקר האמת מול עיניו, לא היה מוכן להרים ידיים ולוותר על הכחשת סיפור 'אייכה'. על הפתרון הניסוחי המבריק שמצא בסופו של דבר, נעמוד אי"ה בפרק הבא.
במהלך סדרת 'מחקרים וגלגוליהם' יידונו אי"ה כל ה'הוכחות' וההכחשות לדברי הרבי, וננסה גם לפתור את חידת הפלא: מה המניע לדחף המוזר של הכחשת והפרכת סיפורים שהרבי סיפר?
הפעם רק ארמוז – כדי שלא להותיר את קהל הקוראים במתח – כי עוצמת ההוכחות המפריכות כביכול את סיפורי הרבי, שווה לעוצמת ההוכחות שהפריכו את סיפור צוריאל...
ובכל מקרה, אין לנו ספק כי כל המחקרים למיניהם לא יצליחו לפגוע בפך השמן הטהור של אמונת החסידים כי 'משה אמת ותורתו אמת'.
מאפשרים לכם לקבל
