להיכן נעלמו מיליארדי הדולרים של יהודי יוון?
כתב וצילם: מאיר אלפסי
רגע אחרי שסיימתי את ארוחת הבוקר בלובי של מלון הילטון באתונה התנגשתי חזיתית באבו-מאזן. אני לא צוחק. אני ופתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני היינו במרחק נגיעה, לא יותר. באותו רגע כמעט לחשתי לאוזנו: 'בוא נסגור את העניינים כאן ועכשיו, מיסטר צ'יירמן. אתה מקבל את שטחי A ו-B, ואנחנו מקבלים את גושי ההתיישבות.
אתה מוותר על זכות השיבה, אנחנו מוותרים על המוקטעה. אתה מקבל שדרוג לסוויטה נשיאותית כולל מיני בר צמוד וכניסה חינם לסאונה, ואנחנו מקבלים שלום לדורות. עשינו עסק?'. דא עקא, שפניהם הזעופות של המאבטחים הפלסטינים לא בישרו טובות, וכך הוחמצה השעה.
מי יודע - כך חשבתי לעצמי מאוחר יותר - כמה צער ועוגמת נפש ניתן היה למנוע באותו רגע, כמה התרוצצות דיפלומטית במסדרונות האו"ם אפשר היה לחסוך, איזו תפנית היסטורית עשויה הייתה להתחולל על רקע מוסיקת המעליות שהתנגנה בחלל הלובי. אבל לא אכשר דרא. יונת השלום פרחה בטרם הספקתי לאחוז בכנפיה, ועלה הזית נותר תקוע על העץ.
אבו מאזן מלמל "שלום" חפוז (או כך לפחות דמיינתי את ההברה שיצאה מפיו), תקע את מבטו לחלל האוויר, והמשיך בהליכתו הנמרצת אל תוך דפי ההיסטוריה. בסך הכול זה היה מפגש מאכזב למדי. אבל לְמה כבר אפשר לצפות ממפגש שמתקיים בארצו של אנטיוכוס הרשע?
#פרק ראשון
#עבר מפואר, עתיד מעורפל
המפגש הבלתי מתוכנן שלי עם מחמוד עבאס היה רק פרק אחד מתוך מסע רווי אירועים בארץ יוון, לשם יצאתי תחת חסותו האדיבה של הרב יואל קפלן, שליח חב"ד בארצות הבלקן. הצירוף בין יוון לחנוכה הוא טבעי ומתבקש. אומנם יהודי סלוניקי כשהם מתרגמים את תפילת 'על הניסים' ליוונית נזהרים לכתוב "מלכות סוריה הרשעה" במקום "מלכות יוון הרשעה" (מה שבהחלט נכון מבחינה היסטורית), יחד עם זאת אין ספק שיוון של היום היא ערש התרבות ההלניסטית ולפיכך היא תופסת מקום מרכזי בשרשרת האירועים שהובילו לנס החנוכה.
ליוון הגעתי כדי לתעד את שרידי היהדות שנותרו בארץ זו וגם כדי לחפש את קצה החוט לתעלומה היסטורית בשווי 2.5 מיליארד דולר - לאן נעלם הרכוש שהנאצים ימ"ש שדדו מיהודי סלוניקי בתקופת השואה.
יוון היא מדינה מסבירת פנים. מזג האוויר מזכיר את ישראל ונופי הטרסות ועצי הזית מזכירים אף הם את הרי ירושלים והגליל. מהכביש המודרני המוליך משדה התעופה נשקפים בתים ישנים צחורי גגות, ובמרומי ההרים מזדקרות חורבות ענקיות של תרבות עתיקה. הנוף היפה מסתיר בחובו מציאות מורכבת.
לצאצאים של אריסטו ואפלטון אין היום הרבה זמן לעסוק בשאלות פילוסופיות, שכן בעיות קיומיות יותר מציקות להם. כמו, למשל, איך לסתום את החור הענק הנפער בתקציב המדינה. המתיחות הכלכלית מתבטאת בהפגנות רחוב סוערות ובהתנגשויות חוזרות ונשנות בין כוחות המשטרה למפגינים.
"בשום פנים ואופן", הגיב איש הביטחון היווני כשהרב קפלן שיתף אותו בכוונתו להדליק חנוכיית ענק במרכז סלוניקי. "יש הרבה מתיחות בגלל המצב הפוליטי וקיים חשש שגורמים שונים יבקשו לפגוע בכם".
אלא שאיש הביטחון לא הכיר כנראה את עקשנותם של שלוחי חב"ד, בפרט כשמדובר בפרסומי ניסא. הרב קפלן צלצל למי שצריך, הפעיל קשרים כאלה ואחרים, והאישור המיוחל הגיע. בשעת ערב התעטפנו במעילים ויצאנו להדליק את החנוכייה הגדולה שהוצבה בסמוך לאנדרטה לזכר הרוגי השואה, לא הרחק ממה שהיה פעם האזור היהודי בעיר.
לא היינו היחידים שיצאו לרחובות באותו ערב. לא הרחק מהמלון בו התארחנו, נתקלנו בהתגודדות של כמה עשרות בני אדם שנופפו בשלטים והשמיעו קריאות מחאה. בראשם עמד בחור ממושקף שזעק בגרון ניחר לתוך רמקול. עבורי הכול נשמע כמו יוונית מדוברת, אבל מארחיי תרגמו לי את הקריאות, "לחם עבודה, מדינה לפלסטינים".
על המצוקה הכלכלית ביוון כבר שמעתי, אבל איך, למען השם, השתרבב הנושא הפלסטיני לבעיות הפרנסה המקומיות? הייתה זו הזדמנות פז עבורי לערוך היכרות עם התמהיל המוזר של האנטישמיות המודרנית. אם פועל בניין באתונה איבד את מטה לחמו, מי עוד יכול להיות אשם בכך אם לא היהודים. הגיוני, לא?
החזות היהודית שלנו שלהבה את המפגינים לאקסטזה של צעקות וקריאות. עמדנו מולם נבוכים. מה נגיד להם, שאנחנו משתייכים לפלג היהודי שלא מערבב דם ילדים פלסטיני במצות? שביטלנו את התכנית להרעיל את הבארות של אתונה? שגם אנחנו לא גומרים את החודש?
למרבה הפלא, ישועתנו באה דווקא מצידו של הממושקף שניצח על מקהלת הצווחנים. הלה הורה לצאן מרעיתו להניח לנו לנפשנו, ולהפנות במקום זאת את תשומת ליבם לזוג שוטרי תנועה משועממים שעמדו בסמוך. "אל תתייחסו אליהם", הפטיר בקול נמוך, שחבריו לא ישמעו. "הם חושבים שאתם אשמים בכל הצרות שלהם".
ואתה לא חושב כך? התעניינתי.
"לי יש קרובי משפחה שנראים בדיוק כמוכם, עם הזקנים והכובעים", השיב תשובה סתומה. "אני יודע שאתם אנשים טובים".
הסתלקנו מהמקום נבוכים. מה בעצם ביקש המפגין האנטי ישראלי לספר לנו, שיש לו קרובי משפחה יהודיים? שהוא עצמו יהודי? שהאנטישמיות שלו היא תחפושת? תעלומה יוונית.
#פרק שני
#עיר אחת, שתי קהילות
מכל הקהילות היהודיות ביוון אף אחת לא הייתה מפוארת, נכבדה וגדולה כמו קהילת 'תסלוניקי', המוכרת בעולם היהודי בשמה המקוצר סלוניקי. סלוניקי הייתה עיר הנמל החשובה ביותר ביוון ולפחות מחצית מ-160,000 תושביה היו יהודים. היהודים ניהלו את הנמל ואת רוב החנויות ברובע המסחרי. כה מרכזית הייתה הנוכחות היהודית בסלוניקי, שביום השבת היה הנמל נסגר לתנועת אוניות וחיי המסחר בה היו נעצרים אף הם. על הסבלים היהודים בנמל סלוניקי סיפרו שביום השבת, כאשר לא נאלצו לשאת על גבם משאות כבדים, הייתה קומתם מתגבהת בחצי תריסר ס"מ...
תייר יהודי שביקר בסלוניקי לפני מאה שנה, מצא בה מעל חמישים בתי כנסת, עשרים בתי ספר יהודיים ועשרות רבות של איגודים, תנועות ומוסדות לימוד. הייתה זו קהילה בעלת צביון מיוחד במינו העשוי שתי שכבות – השכבה העתיקה יותר הייתה זו של היהודים שהגיעו ליוון עוד בימי מלכות רומא. יהודים אלו נקראו 'רומנים' ומנהגיהם קרויים 'מנהגי רומניה' (ואין להחליפם עם היהודים במדינת רומניה, שנוסדה בתקופה הרבה יותר מאוחרת במזרח אירופה).
לשכבה עתיקה זו נוספו גלי הגירה גדולים שתחילתם בשנת ה'רי"ג לאחר שהטורקים כבשו את יוון ופתחו את שעריה בפני מגורשי ספרד. בתוך שנה אחת נחתו בחופי המדינה 20,000 יהודים, ומספרים דומים המשיכו להגיע גם בשנים הבאות. במשך הדורות הייתה סלוניקי למשכן לכמה מגדולי ישראל.
ידוע שמרן ה'בית יוסף' חי מספר שנים בסלוניקי, ודורות רבים אחר כך יצאו מן העיר שניים מן ה'ראשונים לציון', הגאון רבי יעקב מאיר, שהיה רבה של סלוניקי בין השנים תרס"ח-תר"פ, והגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה רבה של העיר אחריו. מהפכת הדפוס חיזקה אף היא את מעמדה של סלוניקי בעולם היהודי, החל משנת ה'רע"א הודפסו בבתי דפוס יהודיים שהוקמו בה, יותר משלושת אלפים וחמש מאות ספרים שונים. דפוס שונצינו המפורסם פעל אף הוא בסלוניקי.
יהדות יוון פרחה ושגשגה אך מתחת לפני השטח רחשה אנטישמיות. במשך שנים נהגו באתונה לשרוף ביום אידם של הנוצרים דמות ועליה נרשם 'ג'ודס' - יהודי. באתונה נפסק המנהג בהתערבותו של ג'יימס רוטשילד, אבל בהרבה כפרים ועיירות קטנות הוא נמשך כמנהג פולקלוריסטי עד היום הזה.
במוזיאון השואה בסלוניקי מצאתי את סיפור קורותיהם העגום של יהודי יוון בשנות הזעם. בשנת תש"א נכנסו הנאצים לסלוניקי. במהלך השנתיים הבאות נשלחו התושבים למחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו, שם נרצחו 90 אחוז מהם על קידוש השם.
באתונה, שהייתה נתונה בתחילה תחת כיבוש האיטלקי, הסיפור היה מורכב יותר. האיטלקים לא שיתפו פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית, ואפשרו למאות יהודים למצוא מחסה באתונה. הם חילקו 300 מסמכי זהות מזויפים, ובמנזרים הוסתרו כ-250 ילדים יהודים. התפנית לרעה חלה בשלהי תש"ג כאשר הגרמנים השתלטו על שטחי הכיבוש האיטלקי.
הם הקימו 'מועצת יהודים' בראשות הרב הראשי של אתונה, הרב אליהו ברזילאי, ודרשו לקבל רשימה מפורטת של כתובות כל היהודים המתגוררים בעיר. אלא שהיהודים, בסיוע ארגוני פרטיזנים, סירבו לשתף פעולה. הם השמידו את ארכיון הקהילה כדי שזה לא ייפול לידי הנאצים. הרב ברזילאי עצמו הוברח להרים והצטרף לשורות הפרטיזנים.
#פרק שלישי
#קהילה עשירה, בלי עתיד
היום יש בקהילת סלוניקי שלושה בתי כנסת: בית הכנסת 'יד לזיכרון', בית כנסת הגדול 'מונסטיר' ובית כנסת קטן בבית האבות היהודי. הקהילה מחזיקה בית אבות אשר מתייחד בכך שהמקווה הקהילתי נמצא בקומת הקרקע שלו. בקהילה משמשים שני רבנים, קיימים שחיטה מקומית ואטליז כשר, וגם פעולות תרבות לצעירים ומבוגרים כדי לשמור אותם סביב הקהילה.
תפילות מתקיימות מדי יום, ערב ובוקר בבית הכנסת, כאשר הקהילה דואגת למניין באמצעות תשלום שכר לכמה קשישים המשלימים בדרך זו את הכנסתם. בית הכנסת נמצא באזור השוק של סלוניקי. לפני השואה רובם של השוק והחנויות במרכז היו שייכים ליהודים. באותם ימים שימש בית הכנסת מעין שטיבל'ך עבור היהודים הרבים שעבדו בשוק.
כיום, רוב מבני השוק ובתים ובניינים רבים בעיר חזרו לבעלות הקהילה היהודית, לאחר שהקהילה דרשה מהשלטונות להחזיר את הרכוש היהודי למשפחות או לקהילה היהודית. כך הפכה קהילת סלוניקי לאחת העשירות שבקהילות אירופה, 'בזכות' אותו חלק מרכוש הנספים שהוחזר על ידי ממשלת יוון לידי הקהילה. קהילה עשירה – שעתידה מוטל בספק.
בקרב מתי המעט שנותרו לאחר המלחמה, אוכלת ההתבוללות בכל פה. נשיא הקהילה, מר שאלתיאל, הציע פתרון יצירתי להצלתה הדמוגרפית של הקהילה: הוא הכריז כי כל זוג צעיר שמתחתן ומתגורר בסלוניקי יקבל מענק של 3,000 יורו בשנה עבור כל ילד, למשך שלוש שנים.
חישוב פשוט מעלה כי זוג יהודי צעיר שיש לו שלושה ילדים ייהנה ממענק בסכום המרשים של 27,000 יורו... עד כה לא נרשמו מועמדים רבים לקבל את סל ה'ביטוח הקהילתי' שמציע שאלתיאל, אולם עדיין לא אבדה תקוותו שסלוניקי תשוב להיות 'עיר ואם בישראל' כפי שהייתה בשנים קדמוניות.
#פרק רביעי
#אוצר אבוד, סוד עלום
ומה עם פרשת האוצר האבוד שיצאתי לחפש? אל תדאגו, לא שכחתי ממנו. לפני שאציג את פרטי המעשה אקדים ואומר שיש בו את כל חומרי הגלם של עלילת מתח משובחת ופנטסטית לחלוטין. למרות זאת מדובר בסיפור אמיתי לגמרי.
תחילת המעשה בשנת תש"ב כאשר 9,000 מיהודי סלוניקי נכלאו בידי הנאצים. באותה שנה פנה ראש המינהל הגרמני בסלוניקי, ד"ר מקס מרטן (שעל פי המסופר היה ידיד אישי של הצורר הנאצי ימ"ש), לראשי הקהילה היהודית והציע להם עסקה: הוא מוכן לשחרר את האסירים בתמורה לתשלום דמי כופר בסך 1.9 מיליארד דרכמות, סכום עתק במושגי הימים ההם.
היהודים המסכנים עשו מאמצים נואשים לגייס את הכסף. בפתח משרדו של מרטן נערמה ערימה ענקית של תכשיטים, עתיקות, כסף מזומן, מטילי זהב, חפצי ערך, יהלומים ואבני חן. הזהב והתכשיטים נארזו בחמישים תיבות ברזל אטומות ששוויין הכולל - בערכים של ימינו - עשוי להגיע ללמעלה משני מיליארד דולר. לאחר שרוקן את יהודי סלוניקי מכל רכושם שלח אותם מרטן לגיא ההריגה באושוויץ, שם רובם ככולם מצאו את מותם.
לאחר המלחמה נעלם מרטן ויחד עימו נעלמו חמישים ארגזי הזהב. איש לא ידע מה עלה בגורלו של הקצין הנאצי עד שנת תשי"ח, כאשר ניצול שואה נדהם לראות אותו מטייל בחופשיות ברחובות סלוניקי. התברר כי האיש ברוב חוצפתו חזר ליוון במטרה לחפש את המטמון 'שלו'.
מרטן הועמד למשפט ונדון ל-25 שנות מאסר, אך בפועל ישב בכלא פחות משמונה חודשים. חוק מיוחד שהפרלמנט היווני העביר לכבודו העניק חנינה גורפת לכל הנאשמים בפשעי מלחמה. מרטן הוסגר לגרמניה, שהבטיחה להעמידו לדין, אך זיכתה אותו כמובן מחוסר ראיות, והוא חי את יתרת ימיו בהשקט ובטחה כעורך דין מכובד עד שהתפגר בשנת תשל"ז. אבל מה עלה בגורלו של האוצר היהודי השדוד?
במשך שנים רבות הייתה השאלה הזאת לוטה בערפל. מעטים מיהודי סלוניקי שרדו את השואה וכוחם לא עמד להם לחקור את הנושא לעומקו. אחרים פקפקו במהימנות הסיפור וטענו כי הביזה הוברחה לגרמניה ומשם בוודאי עשתה את דרכה לחשבונות בנק שווייצים. אבל מול כל הספקנים ניצבה עובדה אחת שאי אפשר היה לערער עליה – משהו גרם למרטן לעזוב את ביתו המוגן בגרמניה ולסכן את חירותו עבור ביקור מסתורי ביוון. בשביל להצדיק את הסיכון, ה'משהו' הזה מוכרח היה להיות שווה הרבה מאוד כסף.
בשנת תש"ס חלה פריצת דרך מפתיעה בפרשה. גרגורי קולבנוס, צוללן יווני בעל שם עולמי, הכריז כי ידוע לו היכן מסתתר האוצר. לדברי קולבנוס, את הסוד גילה לו אסיר-לשעבר בכלא היווני בעל זהות עלומה שהתקשורת העניקה לו את הכינוי "פנטום X". איש המסתורין טען כי חלק תא כלא משותף יחד עם מקס מרטן במהלך התקופה הקצרה שהלה ישב במאסר.
באחד הימים גילה לו מרטן, כי צוללת נאצית הובילה את מטען הזהב שבזז מהיהודים לאזור דרום פלופונסוס, מיצר המים המפריד בין יוון לטורקיה. שם הועמס האוצר על אוניית דיג בשם 'סופיה' שהובילה אותו לנקודה מסוימת בסמוך לעיירת החוף קלמטה. האוצר מונח באותו מקום עד היום – על קרקעית ים שעומקה מאה מטרים.
אמיתי או לא? קשה לדעת. על עובדה אחת אין עוררין: כספם וזהבם של יהודי יוון נשדד בידי הנאצים ולא הוחזר עד היום.
עוד לפני שקולבנוס הצליח למשות המים אונקיה אחת של זהב כבר פרצה סביב האוצר מלחמת עולם. השלטונות בקלמטה דרשו לקבל חמישים אחוז מהמטמון, אם וכאשר יימצא. גם קולבנוס עצמו לא תכנן לעבוד בהתנדבות, ועוד לא הזכרנו את הדרישה של ממשל יוון לקבל אחוז ניכר מהסכום.
דרישות אלו קוממו את חברי הקהילה היהודית. "הכסף הזה נגזל מהיהודים ואין כל סיבה שיגיע לידי הממשלה או כל גורם אחר", אמר ראש הקהילה היהודית דאז, אנדריאס ספיאס. "אני בעצמי שילמתי למקס מרטן אלף מטבעות שטרלינג זהב בתקווה שישחרר את אבי ממחנה מעצר".
מה קרה בסופו של דבר עם האוצר? ביקשתי לדעת. האם 'פנטום X' המסתורי באמת ידע את הסוד? האם משהו מהזהב הגזול חזר בסופו של דבר לידי היהודים?
במוזיאון לא יכלו לעזור לי הרבה. עשר שנים חלפו מאז שהסיפור התפרסם ובמהלכן הוא חזר והתעטף בערפל. קולבנוס כנראה העלה חרס בידו. אשר לעדותו של איש הפנטום - או שמרטן הוליך אותו שולל או שהוא בדה את כל העלילה מדמיונו הקודח.
מישהו נזכר כי לפני שנים אחדות התפרסם כי בחיפוש שנערך במרתפי הבנק הגרמני המרכזי בברלין נמצאו עותקי המחאות על הסכומים שיהודי סלוניקי העבירו למרטן – מכאן שהזהב השדוד הגיע לגרמניה. אחרים טוענים כי ההמחאות מזויפות וכי הן נשלחו לברלין רק כדי לחפות על תכנית הביזה האישית של מרטן. העלילה מסתבכת וקצה החוט שאחזתי הפך לפקעת סבוכה שספק אם ניתן להתירה לאחר שחלפו כל כך הרבה שנים. יצאתי אפוא מהמוזיאון בידיים ריקות.
והאוצר? הוא עוד מחכה אי שם.
מאפשרים לכם לקבל
