מסע לארץ הכסף ● רשמי מסע
מאיר אלפסי
"תתפלל! תתפלל!" דחק בי שכני למסע בעודו נושא עיניים מבועתת בנוף המסחרר שריצד מולנו.
יומיים קודם לכן עליתי על אוטובוס "סמיקמה" שייקח אותי מבוליביה לארגנטינה. השיקול - אני חייב להודות - היה כלכלי לגמרי. טיסה בין שתי המדינות עולה בסביבות שבע מאות דולר. נסיעה באוטובוס עולה בסביבות שלוש מאות. ארבע מאות דולר אינם דבר של מה בכך, בפרט כשאתה מוצ'ילר (הכינוי המקומי לתרמילאים) ישראלי חסכן המנסה לנצל כל דולר פנוי כדי למתוח את המסע עוד קצת. ידעתי שמלבד הכסף אני צפוי לשלם עבור הנסיעה המפרכת הזאת בעצמות חבוטות וגפיים דואבות, אבל באותו רגע גבר עלי יצר הקמצנות וגרם לי להחליט כפי שהחלטתי.
48 שעות אחר כך התחרטתי מעומקא דליבא על הצעד הפזיז שעשיתי. למעשה לא היה לי הרבה זמן להתחרט שכן כל עיתותי היו מוקדשים לאמירת פרקי תהילים וקבלת חיזוקים בתחומים שונים ומגוונים כתריס בפני הפורענות. הנסיעה בין בוליביה לארגנטינה היא מסע בין נופים קסומים עד שלעיתים נדמה לך שנפלת לתוך גלוית תיירות בלתי נגמרת. אבל תחת ידיו המיומנות של נהג אוטובוס ארגנטינאי היא יכולה גם להפוך למסע מסמר שיער שיגרום לך להעריך הרבה יותר את שגרת החיים המשעממת (וגם להעריך את הנהג הישראלי המצוי שעם כל מגרעותיו עדיין יכול ללמוד דבר או שניים מעמיתו הארגנטינאי).
החלק הראשון של המסע דווקא היה בסדר. הכביש היוצא דרומה מלה-פז, בירת בוליביה, סלול ומרווח. אין כפר או עיירה שהאוטובוס אינו נכנס לסיבוב קצר בתוכו, ולו כעניין של פרינציפ. ידעתי שצפויה לי נסיעה ארוכה ומשעממת ולכן הצטיידתי מבעוד מועד בכמה ספרי קודש וגם בערימה של עיתוני 'בקהילה' ישנים שנשלחו עלי מהארץ. כך התעדכנתי בשלום העולם.
מכיוון שהנסיעה נמשכת שתי לילות עומדים לרשות הנוסעים תאי שינה קטנים בהם ניתן לחטוף תנומה קלה. מדובר בחללים זעירים שצריך הרבה מיומנות אקרובטית כדי להשתחל פנימה (על ההשתחלות החוצה אני אפילו לא רוצה לדבר). בהחלט לא מיועד לסובלים מקלאוסטרופוביה או ממשקל יתר. בעיית המזון אף היא באה על פתרונה. לקחתי איתי כירה קטנה שליוותה אותי בנאמנות בכל מסעותי, והצטיידתי בכמה חבילות של אורז ופסטה. במהלך שעות הנסיעה הארוכות תרגלתי את כישורי הטבחות שמעולם לא הייתי מודע לקיומם (למען האמת גם אחרי האקספרימנט הקולינרי הקצר טרם השתכנעתי שהם קיימים). כמה שכנים למסע התעניינו בתבשילים שבישלתי וביקשו לקיים את מצוות "טועמיה". כנראה סברו שמצווה זו כלולה בשבע מצוות בני נוח.
החלק הראשון של הנסיעה עבר ללא אירועים חריגים. אבל אז הגענו למורדות הרי האנדים וכל הסיפור השתנה. האנדים הם כמו עמוד שדרה עשוי צוקי בזלת הנמשך למלוא אורכה של יבשת דרום אמריקה – מאזור קולומביה בצפון ועד לקצה הצ'ופצ'יק של דרום ארגנטינה. הרכס הזה פחות מפורסם מרכס הרי ההימלאיה, אבל הוא אינו נופל ממנו לא במימדיו הגרנדיוזיים ולא בנופים עוצרי הנשימה הנשקפים מכל עבריו.
המדרונות התחתונים של האנדים טובלים ביער טרופי סבוך, ג'ונגל שחיים בו אלפי יצורים מגוונים, רבים מהם בלתי מוכרים למדע. ככל שמגביהים היער מתדלדל, הטמפרטורה יורדת, את מקום הג'ונגל תופסים נהרות שוצפים הזורמים במהירות מדהימה וסוחפים איתם סלעים, קרשים וגם תיירים בלתי זהירים ששכחו משום מה שהרי האנדים אינם פארק הירקון ואפילו לא בריכת המשושים. החלקים העליונים של ההרים מכוסים במעטה צחור של שלג נצחי המנצנץ למרחקים.
שני דברים קורים כאשר האוטובוס מתחיל לטפס בהרי האנדים: הכביש נעשה צר, מפותל ומשובש; וכמעט באותו הזמן מגלה נהגנו היקר את נהג המרוצים הקטן המקנן בקרבו ומחליט להוציא לפועל את חלומו הנסתר להשתתף במרוץ המכשולים הגדול בתבל.
וכך חווינו רגעים של אימה צרופה ופחד מזוקק כאשר הנהג הוכיח לנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שבגלגולו הקודם הוא היה בכלל טייס קרב. סיבובי העקלתון החדים, הירידות התלולות, והתהומות שנפערו משני צידי הכביש, כל אלה סחטו מאיתנו צרחות אימה שכמותם לא חשבנו שאנחנו מסוגלים להפיק. ברגעים אלו נוכחתי לראות שברגע האמת כל אדם מבין שתקוותו היחידה היא בצור עולמים.
"תתפלל! תתפלל!" צווח לעומתי איכר ארגנטינאי עב כרס שחוורון פניו גבר עם כל חריקת בלמים. הרגשתי כמו יונה הנביא באוניה מלאה מלחים גויים הזועקים לאלוהיהם. קיוויתי רק שבמקרה שלי אף אחד לא ינצל את ההזדמנות כדי להטיל אותי הימה.
מסביבי כולם זעקו ומלמלו. נדמה היה לי שנפלתי לתוך עצרת התעוררות בכיכר זופניק. מה עושה חסיד בשעה כזאת? נותן דוגמא אישית ומתחיל באמירת תהילים. "מה אתה אומר?" שאל אותי שכני לנסיעה (ההוא שקודם לכן פסק לעצמו ש"טועמיה" היא אחת משבע מצוות בני נוח).
"אומר תפילות של קינג דיוויד," עניתי לו.
"אה... קינג דיויד," נענה הגוי ויראת כבוד נמסכה בקולו.
מסתבר ששמעו של נעים זמירות ישראל הגיע עד לאוטובוס המקפץ בין החיים למוות במורדות הרי האנדים.
מאיר בגרונו של השטן
המילה "ארגנטינה" פירושה המילולי הוא "ארץ הכסף". כאשר הספרדים הגיעו לראשונה לארץ הזאת, לפני 450 שנה בערך, מה שהביא אותם היו שמועות בדבר אוצרות כסף בלתי נדלים המצפים להם אי-שם בין ההרים. את הכסף לא מצאתי בארגנטינה אבל כן גיליתי את מפלי האיגואסו, אחד הגדולים והיפים בעולם.
"אם תבקר את מפלי איגואסו תוכל לראות אלפי ציפורים מתאבדות הצוללות יום-יום היישר לתוך גרונו של השטן," כך הבטיח לי נאמנה אחד התיירים שפגשתי בדרך. המשפט המוזר הזה הצית את סקרנותי. ציפורים מתאבדות? "גרונו של השטן"? בשביל מה הגעתי לדרום אמריקה אם לא בשביל לחקור תעלומות שכאלה.
שמתי אפוא את פעמי למפלי אגואסו. המילה "מפל" לא עושה צדק אם העוצמה הפראית שנחשפת כאן לעיניו המשתאות של המבקר. מול מפלי אגואסו המילים "שכוחו וגבורתו מלא עולם" קיבלו עבורי משמעות חדשה ועמוקה יותר. מעולם לא נתקלתי בפירוש עמוק יותר, מזעזע יותר ויפה יותר לברכה זו מאשר מפלי אגואסו.
“מפלי אגואסו רחבים יותר ממפלי וויקטוריה, גבוהים יותר ממפלי הניאגרה ויפים יותר משניהם יחד," כך מתאר זאת אחד ממדריכי הטיולים והוא לא טעה. המפלים המיוחדים הללו שוכנים במפגש הגבולות של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, אולם ש-80 אחוזים מהם נמצאים בצד הארגנטיני.
חווית הביקור במקום מתחילה ברעש – הרעש של רבבות טונות מים הצונחים בכל שניה מגובה מאות מטרים ומתרסקים בקול שאגה אדירה לתוך סלעי הג'ונגל השוכנים הרחק למטה. את רעש נפילת המים שומעים ממרחק של כמה קילומטרים, וענן הרסס העולה מהמפלים נראה למרחק. עוד לפני שאתה רואה את המפל הראשון אוזניך כבר מתחרשות וענן בלתי פוסק של טיפות מים הממלאות את האוויר מרטיב אותך עד לשד עצמותיך.
האתר כולל 150 עד 200 מפלים, תלוי בכמות המים ובתקופת השנה, המפוזרים על פני שלושה קילומטרים. גשרונים צרים מוליכים אותך בין המפלים הקטנים ומקדמים אותך לעבר המפל הגדול מכולם – זה שזכה לכינוי העממי "גרונו של השטן". כאן אתה עומד על מרפסת תצפית התלויה על בלימה ומשקיף מגובה עשרות מטרים היישר לתוך לועו הפעור והגועש של המפל הענק, שבו אלפי טונות של מים מקציפים צונחים בכל שניה לתוך תהום אפופות ערפילים. כאן גם נתקלתי במחזה המדהים שידידי תיאר קודם לכן: אלפי בעלי כנף צוללים מהשמים לתוך המפל הענק, ונעלמים.
מה פשר התופעה המוזרה הזאת? מסתבר שהעופות מתאבדים רק למראית עין. למעשה הם צוללים לתוך המפל בחיפוש אחר חרקים מעופפים שנסחפים במערבולות האוויר הגדולות שיוצרים המפלים. רק חלק קטן מהציפורים נלכדים במים ומתים אבל המביט מהמרפסת בטוח שהעופות התאבדו.
באגואסו אני פוגש עוד נשמה יהודית אבודה. צעיר ישראלי ניגש אלי. הוא המופתע לראות אדם בחזות חרדית מסתובב בין המפלים. מטבע הדברים שיחתנו מתגלגלת לנושאי דת ואמונה. "לא תצליח להחזיר אותי בתשובה," מצהיר בחגיגיות בן שיחי, "אני לא מאמין בכלום".
"ומה יש לך כאן על היד?" אני מתעניין בנימוס.
"זהו צמיד שהאינדיאנים כאן עושים משיני סרטנים. סגולה להצלחה ולמזל טוב," כך הוא מסביר לי ברצינות תהומית.
"אז כנראה שיש דברים שאתה כן מאמינים בהם," אני מגיב בחיוך דק.
לא הרחק מאגואסו שוכנת אנדרטה מרשימה מסוג אחר – אנדרטה המנציחה את האיוולת האנושית בהתגלמותה. המדובר בתחנת הכוח ההידרואלקטרית הגדולה בעולם, "איטאיפו", שנבנתה בעלות כוללת של 18 מיליארד דולר (!). על הנייר נועדה התחנה לפתור את צורכי האנרגיה של שלושת המדינות החולקות כאן גבול משותף ולעשות זאת בצורה שלא תגרום נזק סביבתי. המהנדסים והיזמים הבטיחו הרים וגבעות אבל איטאיפו הפכה לפיל לבן. תהליך הבניה שלה נסחב עשר שנים אחרי תאריך הסיום המובטח וכאשר היא החלה לפעול התברר שכתוצאה מטעות בחישובים לא רק שהתחנה גרמה נזק עצום לכל הג'ונגלים בסביבה אלא כמות החשמל שהיא מסוגלת לייצר קטנה בהרבה ממה שהובטח.
כך קרה שהתחנה שאמורה הייתה להעניק תנופה כלכלית לשלוש ארצות הפכה לנטל כלכלי הרובץ על שלושתן המתקוטטות עד היום מי מיהן תישא בעלויות התחזוקה והניהול היקרות להפליא. גם לכאן נוהרים תיירים המתרשמים ממימדיו הכבירים של המתקן שראוי ללא ספק לתואר אטרקציית התיירות היקרה ביותר בעולם.
מאיר צייד הנאצים
ברשימת יעדי הביקור שלי בארגנטינה סימנתי את העיירה ברילוצ'ה בלורד אדום. לכאן הגעתי כדי לחפש נאצים.
בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השניה הפכה ארגנטינה לעיר מקלט עבור שרידי המשטר הנאצי הגרמני. אלפי אנשי אס-אס, קציני גסטאפו, פקידים בכירים בממשל הנאצי ושאר חלאות המין האנושי הצטיידו בדרכונים מזויפים שסיפק להם הוותיקן ועשו את דרכם בנתיב הברחה שכונה "מסלול העכברושים" לעבר החיים הטובים בארגנטינה. משטרו של המנהיג הארגנטינאי חואן פרון קיבל אותם בסבר פנים יפות, הבטיח להם מחילת עוונות גמורה ובלבד שיעמידו את ניסיונם ואת מקצועיותם לטובת המשטר בארגנטינה.
הנאצים בארגנטינה זכו לתנאים מעוררי קנאה. הם התבדלו מהאוכלוסיה המקומית, הקימו לעצמם כפרים נפרדים, וניהלו את חייהם בשקט ובשלווה כמו במולדת הישנה. בכפרים הללו השפה המדוברת הייתה גרמנית, האידיאולוגיה השלטת הייתה נציונל-סוציאליסטית, היטלר ימ"ש היה דמות נערצת, ומספר היהודים שרצחת היה כרטיס כניסה לחוג החברתי הגבוה.
ברילוצ'ה הייתה אחד מכפרי הנאצים הידועים, ולכן באופן טבעי שמתי פני לעבר המקום. בסתר ליבי דמיינתי את פרצופו של עורך "בקהילה" כשאדווח לו שתפסתי את דוקטור מנגלה, ועוד עם צילומים חיים מהשטח.
למען האמת, די התאכזבתי. הרחוב הראשי ברילוצ'ה אינו קרוי על שמו של אייכמן. שוטרי התנועה בעיר אינם קציני גסטאפו בדימוס, ועד כמה שחיפשתי לא מצאתי ולו מחנה ריכוז אחד לרפואה. מה שכאן מצאתי היו לא מעט מקומיים בעלי חזות ארית, עדות אילמת לזהותם של מייסדי העיירה.
ברילוצ'ה של ימינו היא אתר נופש בלב אחד מהאזורים היפים ביותר בארגנטינה. אפשר להסתובב ימים ושבועות ביערות ובהרים שבסביבה ולא לשבוע מיפי הטבע. אפילו את הנקודה היהודית פגשתי בברילוצ'ה בדמות צעיר ישראלי בעל קוקו ארוך שהתחבר איתי בבית חב"ד המקומי. הנחתי לו תפילין, למדנו ביחד תניא וברכתי אותו שיגלה את מורשתו היהודית. למרבה התדהמה שבועות אחדים לאחר שובי לארץ נתקלתי בו שוב – הפעם כשהוא מגודל זקן, חבוש מגבעת ובעל חזות חסידית לחלוטין.
"אתה לא במקרה דורון מברילוצ'ה?" שאלתי בעודי מגשש בקדחתנות אחר המצלמה.
"אני ולא אחר," השיב דורון בעיניים קורנות. מי יודע אם לא זכות הלימוד באותו כפר נאצי היא זאת שהציתה את הניצוץ היהודי בנשמתו.
את ד"ר מנגלה בכל מקרה לא מצאתי. סימנתי פס על בריצ'לה והתקדמתי ליעד הבא – בואנוס איירס.
מאיר בגוב האריות
לא בכדי מכנים את בואנוס איירס "פריז של דרום אמריקה". עיר הבירה הארגנטינאית משדרת תחושה של עיר אירופאית טיפוסית, עם שדרות רחבות, כבישים נאים ותשתיות מתוקנות. כאן גם חיים חלק ניכר מחצי מיליון היהודים שחיים בארגנטינה.
יש הרבה מה לראות ולעשות בבואנס איירס, אבל ליהודי יש סדרי עדיפות. תחילה - למצוא את בית חב"ד המקומי, להתפלל, ללמוד, להתארגן. מיד אחר כך – למצוא מסעדה כשרה. במשך שבועות ארוכים, למעשה מאז יציאתי מבוליביה לא בא לחיכי כזית של בשר או עוף. שוו בנפשכם את האבסורד – להסתובב באטליז הגדל ביותר בכדור הארץ, למקום שממנו מספקים בשר לכל העולם, לשוטט על פני ערבות הפמפס שבהם רועים עדרי בקר בלתי נגמרים, וכל אותה העת להיות חלביים לגמרי. את העוול הזה מוכרחים לתקן בהזדמנות הראשונה.
וכך התיישבתי במסעדה היהודית והזמנתי מנת אסאדו, המאכל הלאומי הארגנטינאי המורכב מסטייק בשר משובח שאותו צולים בטכניקה מיוחדת. בעודי משביע את נפשי הרעבה הרהרתי בכך שבמרחבי ערבות ארגנטינה יש מספר בלתי מבוטל של כפרים יהודיים זעירים שבחלקם תכננתי לבקר (ראו מאמר מוסגר).
לאחר שסיימתי את הארוחה הבשרית הצצתי בפנקס היעדים שלי וחשתי את בשרי נעשה חידודין חידודין. היעד הבא היה משהו שמאוד לא רציתי שיקרה, משהו שהדחקתי מתודעתי כל משך תלאותי בין ארגנטינה לבוליביה אבל ידעתי שעתה הגיע רגע האמת. יותר אי אפשר היה לדחות את הדבר. בפנקס הייתה רשומה שורה אחת קצרה אך מעוררת צמצורת: "כניסה לגוב האריות".
כן, כן, קוראים יקרים. במסגרת שליחותי העיתונאית לשתף אתכם בחוויות ההזויות והמשונות ביותר ידעתי שאין לי ברירה אלא לשים נפשי בכפי, לצעוד בעקבות דניאל, ולהיכנס למענכם לגוב אריות אוטנטי. בארגנטינה, אגב, מדובר באטרקציה מקובלת למדי אבל יש להניח שבקרב ציבור קוראי 'בקהילה' מעטים התנסו בחוויה זו, אם בכלל. יש בכך גם שליחות חינוכית חשובה – איך יכול יהודי להבין מהי מסירות נפש בלי לבקר לפחות פעם אחת בחייו בגוב אריות?
וכך, בלב הולם, ניגשתי למשרד האריות ונרשמתי לחוויה המפוקפקת. עבור האטרקציה הזאת משלמים כמובן מראש שכן לגמרי לא ברור אם אחרי שהאריות יסיימו את העבודה יישאר מי שיוכל לשלם. בנוסף חותמים על הצהרת פטור שבה הנהלת גן החיות ביחד עם כל צוות האריות, עיריית בואנס איירס וממשלת ארגנטינה מתנערים מכל אחריות למה שיעלה בגורלו של התייר המטורף שהחליט כי ביקור בגוב האריות זה מה שחסר לו בחיים.
בתוך הגוב אתה נתון למעשה לחסדיו של האריה, אבל אתה לפחות לא נמצא לבד. יחד איתך נמצא מאלף האריות המצויד בשוקר חשמלי למקרה שהאריה לא יצליח לכבוש את יצרו. בשיטה אחרת מטשטשים את האריה באמצעות סמי הרגעה. לא בטוח שאגודות צער בעלי חיים ישמחו לשמוע את הדברים, אבל בארגנטינה כנראה לא מוטרדים מכך ביותר.
אני נעמד בתור, מחכה לרגע שבו ישליכו אותי לגוב. בעיני רוחי אני שומע את החזן מסלסל בגרונו: "י-ע-מ-ו-ד! ר' אריה לייב ב"ר אריה לייב"---
אני פוסע פנימה לתוך הכלוב. מולי 2-3 אריות בגודל טבעי, פלוס כמה גורים. אני עומד במרחק מילימטר מרעמת האריה וחש בעוצמת גבורתו. האריה נועץ בי מבט ממושך בעיניו הירוקות-צהובות ופוער את לועו בפיהוק ממושך. אלמלי השליחות העיתונאית המוטלת עלי הייתי תופס כעת את הרגליים ונמלט על נפשי. תחת זאת אני מעיף מבט של רופא שיניים בשורת הניבים הארוכה המזדקרת מולי.
"לא להכניס יד לפה," מזכיר לי המאלף. מסתבר שהיו כבר ישראלים חכמים שהסתבכו בצרות כאשר הכניסו ידיים לאן שלא צריך או ניסו לבחון את גבולות הסובלנות של האריה. מי שנזהר על כמה כללי זהירות יסודיים יסיים את הביקור בן חמש הדקות כשהוא פחות או יותר שלם במרבית איבריו.
שעת הביקור אצל האריות הסתיימה אבל מסתבר שיש כאלה שריגוש אחד כזה אינו מספיק להם. עבורם יש בסמוך גם כלוב שבו אפשר ללטף נמרים ועוד כלוב נוסף שבו אפשר להתחבק עם תנינים. אני דוחה בנימוס את ההזמנה. מספיק לי גוב אריות אחד ליום.
מדינה יהודית בארגנטינה
סיפורה של ההתיישבות היהודית בארגנטינה מתחיל לפני כמאה ועשרים שנה. בצדו האחד של העולם הייתה רוסיה הצארית שבה היהודים שבעו מרורות. בצדו האחר של העולם הייתה ארגנטינה: ארץ בעלת שטח עצום, שחלקים גדולים שלה היו כמעט ריקים מאדם ונזקקה נואשות לידיים עובדות. שני התהליכים הנפרדים שהתרחשו בשתי קצוות רחוקים של העולם נפגשו בבית המידות הפריזאי של הברון היהודי מוריס הירש. הלה הקים חברה פילנתרופית בשם יק"א, במטרה לרכוש אדמות בארגנטינה ולהושיב עליהם יהודים. "רצוני לדבר על הקמתה של מדינה יהודית אוטונומית שבה יהיו אחינו מוגנים אחת ולתמיד מההתקפות האנטישמיות," כתב הברון. "לשם כך נקנה בשלמותו חבל ארץ ונושיב עליה מיליוני יהודים".
החזון השאפתני של בהירש לא היה מופרך. באותה עת היתה ארגנטינה נתונה במצוקה כלכלית והרעיון להחכיר חלק משטחה לטובת העם היהודי לא נדחה על הסף. ראה מופרך כלל ועיקר. הירש ראה בעיני רוחו הגירה של יותר משלושה מיליון יהודים מ"תחום המושב". החזון היה מרהיב, אולם המציאות העמידה קשיים. הישוב הראשון שהוקם נקרא "מאוריסיו". כבר מראשית הפרויקט ניכר היה כי אין זה פשוט להפעיל פרויקט אדיר כל כך החובק יבשות ומשטרים שונים זה מזה בתכלית. המתח בין הצורך לעזור לפליטים העוזבים את מקומות מושבם מחד גיסא והרצון לעסוק בתכנון ארוך טווח של מעין מדינה יהודית לעתיד לבוא מאידך גיסא לא הועיל למטרותיו של הברון.
גם בשטח הופיעו בעיות: מנהלים שלא התאימו לתפקידם, ניגודי אינטרסים של מתווכים בענייני קרקעות, סירובה של ממשלת ארגנטינה למכור שטחים גדולים לנציגי הברון, וסימנים לדעת קהל שלילית כלפי הגירה מסיבית של "אלמנטים זרים".
כך חלפו חמש שנים, עד למותו הפתאומי של הברון הירש ב־1896. מושבות חדשות אמנם קמו, אך הן היו נגועות בבעיות. גם צורת ההתיישבות לא תאמה את מה שהיהודים הכירו או נזקקו לו. היהודים באו מישובים קטנים ומלוכדים. בארגנטינה הם נזרקו לתוך אחוזות מעורבבות: רוסים, ליטאים, פולנים; מתנגדים, חסידים, משכילים, חילונים למחצה או לחלוטין - כולם הגיעו למושבות ארגנטינה והתחככו אלה באלה. אוכלי טרפות לצדם של שומרי קלה כחמורה שדרשו בשר כשר.
למרות הבלגן והקשיים המשיכו יהודים רבים להגיע לחופי ארגנטינה ולהתיישב במושבותיה. אוטונומיה יהודית חקלאית אמנם לא קמה, אולם חברת יק"א המשיכה לפעול שנים רבות לאחר מותו של הברון הירש, ואט אט צמחה בארץ הרחוקה קהילה יהודית גדולה. המשבר הכלכלי שאחרי מלחמת העולם הראשונה ועליית הנאצים הולידו הגירה נוספת של יהודים לארגנטינה. רבים מהם ניצלו ממוות כי היתה להם משפחה בארגנטינה ומפני שהיו בה מוסדות יהודיים שסייעו בהגירה.
עד עצם היום הזה חבה הקהילה היהודית בארגנטינה לא מעט מחיותה לגל הגדול שבא ביוזמתו של הברון הירש. גם לאחר העלייה המשמעותית לישראל בחמישים השנים האחרונות, זו עדיין קהילה גדולה למדי המונה מאות אלפי יהודים. בשנים האחרונות יש גם התעוררות רוחנית גדולה הוקמו בתי ספר יהודיים, נפתחו ישיבות וגדל דור חדש וצעיר שבניו חובשים את ספסלי הישיבות בארגנטינה, ארה"ב וארץ ישראל.
מאפשרים לכם לקבל
