עצם הנפש ● הרב אבינועם אהרוני
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
בהקשר עם הפסוק (בראשית י"ח, כ"א) "אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה", בו מתוארת "ירידה" כביכול של ה' לעולם, מסבירה תורת החסידות כי משמעות הירידה היא "התלבשות" של ה' במידותיו, כפי שיתבאר.
ועל כך מובאים דברי אליהו הנביא בזוהר:
"פתח אליהו ואמר: רבון עלמין, דאנת הוא חד ולא בחשבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן כו'". זוהי דרשת אליהו הנביא בפני רבי שמעון בר יוחאי וחכמים, המובאת בהקדמה השניה של ספר הזהר. בעדות המזרח נהגו לאומרה מידי יום קודם תפילות שחרית ומנחה, ואילו ע"פ שולחן ערוך האדמו"ר הזקן אומרים "פתח אליהו" קודם תפילת המנחה של יום שישי בגלל שייכות תוכן המאמר לערב שבת – שכן ביום השישי התסתיימה בריאת העולם וה "פתח אליהו" בא להסביר את ענייני הבריאה והבורא.
המאמר עוסק במעלת הקב"ה - שהוא יתברך מרומם, נשגב ונעלה מכל הברואים. בפירוט עשר הכוחות (הספירות) שבאמצעותם נברא העולם. כיצד משפיעים מעשיו הטובים של האדם על השפע האלוקי, וכיצד למרות עליונותו השפיל (הנמיך במדרגתו) הקב"ה את עצמו כדי להחיות את הברואים בעולמו, למרות הריחוק האין סופי בין הבריאה למהות האלוקות.
המאמר מסביר שעצם הבריאה לא שינתה דבר במהות ועצמות האלוקות, כל השינוי הוא מצד הנבראים בלבד. המאמר מבאר גם כי הסיבה לשמות הקודש השונים היא שכל שם מתאר סוג פעולה אחר של הקב"ה בעולמו. וכי אין בכח בנבראים להשיג את מהותו ועצמותו של הבורא אלא רק את כוחותיו הבאים לידי ביטוי בשמותיו ומידותיו.
במאמר שלפנינו, דן אדמו"ר הזקן במילים "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירות" (תרגום: אתה הוא שהוצאת [שיצרת] עשרה לבושים וקראת להם עשר ספירות). ומבאר מדוע נקראו הספירות בשם "לבושים".
בביאורו נשען אדמו"ר הזקן על אחד היסודות החשובים ביותר בתורת החסידות והוא: ההקבלה שבין האדם לבוראו ממנה יכל האדם ללמוד אודות בוראו.
הקבלה זו מושטתת על שני פסוקים, בספר בראשית ובספר איוב:
א. "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו" (בראשית א', כ"ו) – האדם נברא בדמות בוראו, ולכן:
ב. "מבשרי אחזה אלוקה" (איוב י"ט, כ"ו) – על ידי התבוננות האדם בעצמו (נפשו, מידותיו וכו') יכול הוא ללמוד אודות בוראו.
במאמר זה, מתרכזת ההקבלה בעיקר בשני חלקים:
א. עצם הנפש – המקבילה לעצמותו ומהותו כביכול של ה'.
ב. לבושיה ומידותיה של הנפש (כגון חכמה, בינה ודעת. חסד, גבורה, תפארת וכו') - המקבילים לעשר הספירות בעולמות עליונים, שהם כביכול, מידותיו של ה'.
הנפש ולבושיה
הנפש היא פשוטה, או במילים אחרות – בלתי מורכבת. ועם זה, היא שרש ומקור למידותיה המחולקים לשתי קטגוריות: "מוחין" (שלשת המידות הראשונות, הנקראות גם "אימות") ו "מידות" (שבע האחרונות, הנקראות גם "כפולות") המקבילים ל"ספירות" העליונות. כדלקמן:
חכמה - ספירת החכמה היא בכללות הספירה הראשונה של המשכת אור פנימי, ובאופן פרטי יותר היא הספירה הראשונה מבין ספירות המוחין. ספירת החכמה מקבלת את ההשכלה מן הנפש באופן של "ברק המבריק", בו כל ההשכלה נתפסת ברגע אחד, ומשם ההשכלה מתרחבת בספירת הבינה. ענינה בנפש הוא הביטול.
בינה - ספירת בינה היא הספירה השניה מבין ספירות המוחין. ספירת הבינה מקבלת את ההשכלה מספירת החכמה ומפתחת אותו לאורך רוחב ועומק. בינה נקראת גם בשם אם המידות שכן ההתבוננות בהשכלה במידת הבינה היא המולידה את מידות הלב (ספירות חג"ת נה"י). ענינה בנפש הוא גם השמחה, המגיעה מהתפיסה השלמה של המושכל.
דעת - ספירת הדעת היא הספירה האחרונה מבין ספירות המוחין וענינה התקשרות עם המושכל באופן שהדבר יביא לידי הרגשת הלב. ספירת הדעת מחברת את ספירות המוחין אל ספירות המידות. דעת נקראת "מפתחא דכליל שית" שכן היא המפתח לששת מידות הלב.
חסד - ספירת החסד היא הספירה הראשונה מבין מידות הלב. תוכנו הפנימי של החסד הוא האהבה.
גבורה - ספירת הגבורה היא הספירה השניה מבין מידות הלב. תוכנה הפנימי של הגבורה הוא היראה.
תפארת - ספירת התפארת היא הספירה השלישית מבין מידות הלב. ספירת התפארת ממצעת בין החסד והגבורה. ענינה בנפש הוא מידת ההתפארות.
נצח - ספירת הנצח היא הספירה הרביעית מבין מידות הלב. ספירת הנצח, יחד עם ספירת ההוד, הם הספירות המורידות את הרגשת הלב לידי מעשה. תוכנה הפנימי של המידה הוא הניצוח, והעמידה בהתגברות מול המתנגד להשפעה.
הוד - ספירת ההוד היא הספירה החמישית מבין מידות הלב. ספירת ההוד, יחד עם ספירת הנצח, הם הספירות המורידות את הרגשת הלב לידי מעשה. עניינה בנפש הוא ההודאה, והעמידה בתוקף אל מול המתנגדים הפנימית להשפעה.
יסוד - ספירת היסוד היא הספירה האחרונה מבין מידות הלב וענינה הוא התקשרות מידות הלב, והבאת לידי פועל במלכות.
מלכות - ספירת המלכות היא הספירה האחרונה מבין המידות. עניינה הוא הוצאת שאר כל הספירות אל החוץ. תוכנה הפנימי של המידה הוא השפלות (מעל כל המידות, יש את ה "אור המקיף הכללי" הנקרא "כתר").
המוחין ומדות הנ"ל (מעתה נקרא לכולם בשם "מידות") אינן חלק מהנפש, שכן, כאמור הנפש פשוטה ולא מורכבת. אלא המידות הן מעין לבוש לנפש, והנפש עושה בהם שימוש (כגרזן ביד החוצב) ע"מ לבטא את עצמה באופנים שונים, כגון באופן של חסד או של גבורה וכו'.
ועוד יש לנפש שלשה לבושים שהם מחשבה, דיבור ומעשה שגם דרכם מתבטאת הנפש (אם כי, בדרך כלל, לזולת). ההבדל בין המידות למחדו"מ הוא שהמידות הם לבושים פנימיים של הנפש, כלומר לבושים כה קרובים לנפש עד שהם פועלים כאחד ממש עם הנפש ומשולים לתכשיט בהם מתנאה הנפש. ואילו המחדו"מ שייכים למעגל חיצוני יותר של לבושי נפש, שביחד עם הגילוי שהם מגלים את רצון הנפש, הם גם מעלימים עליה. ומכאן הביטוי ב "פתח אליהו" לגבי המידות – "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין..", "תיקון" הוא בארמית גם "לבוש" וגם לשון "תכשיט" שהעונדו מתפעל ממנו.
דוגמא ללבוש המתאחד עם הנפש הוא דוקא הגוף. שכן הנפש מתפעלת ממיקרי הגוף - נפש בריאה בגוף בריא (אמנם לייתר דיוק יש לומר, כי לא הנפש עצמה מתפעלת ממקרי הגוף אלא כוחות הנפש הם אלו המתפעלים ממקרי הגוף, כגון כח הראיה וכח השמיעה וכח ההילוך שברגל וכו'). ואילו הגוף נשמע לרצון הנפש ללא צורך בשיכנוע כך שתיכף כאשר הנפש רוצה להזיז איבר מסויים, האיבר ינוע.
כך הוא גם היחס שבין הנפש למידות. הנפש משתמשת בלבושיה כגרזן ביד החוצב לאהוב במדת האהבה (חסד) ולהשכיל בחכמה וכו'. למרות שהנפש עצמה הינה פשוטה, כאמור לעיל, והיא למעלה מכל הבחינות הללו. שהרי השכל והמידות יכולים להשתנות, כמו, למשל ההבדל בין השכל ומידות של ילד קטן לבין השכל והמידות של זיקני תלמידי חכמים. ואילו הנפש היא למעלה מכל שינוי – היא פשוטה.
הספירות שבעולמות העליונים
בסדר ההשתלשלות ארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. (ע"פ סידרם מלמעלה למטה). המתחלקים לשתי קבוצות: אצילות ובי"ע (בריאה יצירה עשיה). אצילות הוא עולם האין סוף בו המאציל והנאצל הם כאחדים ממש. המידות באצילות, שנקרא להם מעתה "ספירות" הם המקור של הספירות בבי"ע ע"י אופנים שונים של השתלשלות וצימצום.
לדוגמא – ספירת החכמה: חכמה דאצילות היא המקור של חכמה דבריאה, וחכמה דבריאה היא המקור של חכמה יצירה וחכמה דיצירה היא המקור של חכמה שבעשיה. אבל – אין כל דמיון בין החכמה דעשיה לחכמה דאצילות. ואין הכוונה כאן שהחכמה של אצילות היא פשוט גדולה לאין ערוך, אלא הכוונה היא שהם כמו שני דברים שונים לחלוטין, אלא שהאחד הוא שורש לאחר.
לדוגמא:
מתיקות. אנו משתמשים בביטוי מתוק הן לגבי תפוח, הן לגבי ניגון והן לגבי סברה שיכלית. ומובן שאין קשר בין המתיקות שבתפוח למתיקות שבסברה השיכלית. ומצד שני – זה שאנו משתמשים באותו ביטוי במקומות כל כך שונים היא כי בשרשם הם מגיעים מאותו המקום. למשל – המתיקות שבתפוח. הרי ששרש מתיקות זו הוא מכח המצמיח שבקרקע אך מובן שאם נטעם את הקרקע הרי שלא נמצא שם מתיקות. מקורה של המתיקות שבכח המצמיח שבקרקע הוא במזלות (אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואמור לו גדל). ובוודאי אין ערך בין ה "מתיקות" כפי שהיא במזלות וזו שבכח המצמיח שבקרקע, וכל שכן לא לזו שבתפוח. מקורה של המתיקות שבמזלות הוא בדרגע הנקראת "ע' שרים" וכן גבוה מעל גבוה.
כן הוא גם לגבי החכמה שבעולמות בי"ע. הגם שבסופו של דבר מדובר ב"חכמה" המשתלשלת (ע"י "פרסה המפסקת" ואין כאן המקום להאריך בזה) מעולמות העליונים, הרי שאין ערך ודמיון כלל בין חכמה כפי שהיא באצילות לכפי שהיא בעשיה. וכן הוא גם לגבי שאר הספירות.
ואולם ספירות שבאצילות הם בבחינת "יש מאין". והביטוי בדיברי אליהו "אנת הוא חכים" פירושו – שהקב"ה, שהוא למעלה מעלה מהספירות (אפילו יותר ממה שהנפש למעלה מהמידות שהם רק לבושים לגביה) כביכל יורד ומתאחד עם ספירת החכמה כפי שהיא באצילות, ואזי הוא נקרא "אנת הוא חכים" – חכם.
במילים אחרות: הקב"ה הוא למעלה מחכמה, ומצד עצמו לא שייך בו תואר חכם (אלא לשלול את ההיפך), אבל כאשר הוא מתלבש בחכמה דאצילות כפי שהנפש מתלבשת ב "מוחין" או ב "מידות", אזי הוא נקרא "חכם" או "גיבור" או "רחמן" וכו' (כאילו הוא והספירה הם היינו הך, כמו בדוגמת הנפש והמידות או כוחות הנפש והגוף) – בהתאם לספירה איתה הוא מתאחד כביכול בעולם האצילות. ועל זה אמרו רז"ל "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו", שגדולתו כביכל של הקב"ה אינה בזה שהוא חכם, אלא בזה שהוא משפיל עצמו (ענוותנותו) אל ספירת החכמה ומתאחד עימה שזוהי ירידה גדולה לפניו ית'. וזהו טעם נוסף לשם "אצילות" מלשון "ואצלתי מן הרוח" (כמו משה ושבעים הזקנים, שבוודאי שע"י האצלת הרוח לא נהפכו הזקנים להיות במדרגתו של משה, אלא שמשה האציל והוריד מרוחו עליהם).
ועתה נבאר את דיברי אליהו:
אנת הוא חד ולא בחושבן – אתה מצד עצמך למעלה מכל חשבון של ספירות שכן אתה אחד ופשוט.
אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן – אתה בראת את עולם האצילות יש מאין, ושמת בו עשר ספירות אשר בהם אתה מתלבש ומתאחד כביכל כתכשיט, ע"מ לפעול בעולם כרצונך, כמבואר לעיל.
וזהו הפירוש הפנימי שבפסוק "ארדה נא": כי כלפי הקב"ה כל ענין הקשור לעולם, אפילו לעולם האצילות הוא בבחינת ירידה, אך מאידך – שם אתה מוצא גדולתו!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
