מערכת COL
|
יום ב' חשוון ה׳תשע״ג
18.10.2012
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ● הרב אבינועם אהרוני
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורת אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ● המאמר גם בפורמט PDF הרב אבינועם אהרוני
הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך:
מביך, אבל המציאות העגומה היא שרוב שעות היום אנו עסוקים בעצם קיום חיינו ולא במשמעותם. כאשר אנו מתפנים סוף סוף לעסוק בעיקר - ברוחניות – תורה ותפילה, הרי שע"פ רוב, עניני העולם הקיומיים בכלל וטרדות הפרנסה בפרט, רודפים אותנו גם לתוך הגומחה הרוחנית הקטנה הזו, טורדים את מחשבותינו ומפריעים לנו להתחבר אל הרוחניות שבנו. כמו בתוך נהר גועש, אנו מוצאים את עצמנו נאבקים בטרדות המאיימות לסחוף ואף להטביע אותנו במצולות הגשמיות והחומריות.
אהבת ה', אם אי פעם הרגשנו, נידמה כי כבתה, "תפילה בכוונה ובאהבה? זה מתאים אולי ליושבי אוהל שתורתם אומנותם. הלואי רק שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל" אנו מפטירים לעצמנו באירוניה. אשליית האבדון הזו היא מכוחה של הגלות, עולו של השיעבוד. ואולם האמת היא כי כל יהודי בטבע תולדתו הינו אוהב ה', וכבר הבטיחה לנו תורתינו הק': "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח,ו-ז).
את החיבור הרוחני ואת להט אהבת ה' המצוי במעמקי ליבנו – גם "מים רבים" – הנהר הגועש של טרדות החיים, לא יצליחו לכבות. ואדרבא, מסביר האדמוה"ז במאמר שלפנינו: דוקא על ידי ה "מים רבים" הללו ניתן להגיע לדרגות רוחניות נעלות ביותר! וכדלקמן:
מי נח
בסוף פרשת בראשית מסופר כי הקב"ה התחרט כביכול על בריאת האדם ושאר בעלי החיים. "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם" אמר ה' אל ליבו. אמר – ועשה! "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. (י"ב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז, י"א, י"ב) עד אשר " וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד--עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם... וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. (כ"ב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ." (שם י"ט-כ"ב).
אפוקליפסה בהתגלמותה.
המבול נקרא גם בשם "מי נח" (ישעיה נ"ד,ט'), חז"ל (מדרש רבה פ' זאת הברכה) מציינים שהסיבה לכך היא שבמשך 120 שנה שהיה נח עסוק בבניית התיבה, לא ניסה לפעול בקרב אנשי דורו ולהחזירם בתשובה, על כן יש גם לנח חלק באשמת אנשי דורו ובעונש שבא עליהם. דבר הבא לידי ביטוי בכינוי הלא מחמיא, בלשון המעטה: "מי נח".
ואולם אדמוה"ז מעלה פירוש נוסף מזווית אחרת. "נח" הוא מלשון "נחת", כלומר שע"י המבול נגרם בביכול, נחת מסויים לה'. מהו אותו הנחת?
ע"מ לענות לשאלה זו מקדים אדמוה"ז ושואל: מדוע בחר ה' להחריב את העולם באמצעות המבול דוקא? הרבה דרכים למקום. (ובכלל, הרי העולם על כל נבראיו נבראים מחדש בכל רגע, שכן הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". ואם כן – די לו להקב"ה שלא "לחדש" את הנבראים בהם אין הוא חפץ ואין צורך להשמידם. ומדוע בחר ה' דוקא להטביע את העולם במים?)
והתשובה: הקב"ה רצה לטהר את הארץ מטומאתה שכן "מלאה הארץ חמס", ולכן "הטביל" את העולם במקוה של מים רבים באמצעות המבול (ארבעים יום כנגד ארבעים סאה). והנחת כביכל שהיה לה' במבול הוא מהתוצאה – עולם טהור הראוי להתחיל מחדש ולהתקדם אל עבר היעד שלשמו נברא. מעין אותו הנחת שהיה לה' בסופו של יום השישי לבריאת העולם – ערב שבת, כאשר כל מלאכתו של ה' הייתה עשויה וה' התענג על בריאתו. נמצא איפה, שמי המבול הנקראים "מי נח", הינם גם "מי נחת"..
יתרון האור מן החושך
טרדות האדם, ה"מים רבים" שלו, מסוגלים אף הם להביא את האדם לידי נחת. אמנם הטרדות עצמם טורדניות בעצם הגדרתם, אך מאידך – דוקא עובדה זו יכולה לרומם את האדם. הכיצד?
בעולם הגשמי – כל שני גופים הנמשכים אחד על השני (כגון שני מגנטים) מאבדים מכח המשיכה שביניהם ככל שהם מתרחקים אחד מן השני. ואולם ברוחניות ההיפך המוחלט הוא נכון: ככל שהאדם מתרחק מרוחניותו עקב טירדות, כך גוברת משיכתו חזרה לה'.
כמו חץ הנמתח על מיתר הקשת – ככל שימתח מיתר הקשת לאחור יותר, כך גובר כח החץ להגיע רחוק יותר. דבר זה נובע מכך שנפשו של יהודי הינה "חלק אלוקה ממעל" (לשון הזהר והתניא) והיא חשה געגועים עזים אל המקום ממנו לוקחה – אלוקות. ומובן כי ככל שהאדם מתרחק יותר, כך צמאונה וגעגועיה של נשמתו אל צור מחצבתה גדלים יותר! כל אשר על האדם לעשות הוא לסלק את המכשול המבדיל בינו ובין ה', ואזי הוא ירגיש את התשוקה הגדולה הבוערת בו ביתר שאת דוקא משום שהוא רחוק בטרדותיו.
ונמצא, כי בעצם טירדות האדם מסייעות לו להגביר את התשוקה הפנימית לאלוקות. ולכן אמרו חז"ל לגבי בעל תשובה: "זדונות נעשים לו כזכויות", כי הזדונות הם שגרמו לו להתרחק, וככל שהתרחק יותר, כן גברה בנפשו התשוקה לחזור לאלוקות. וזוהי "הזכות שבעבירה". מובן שאל לו לאדם להקל ראש ולהרשות לעצמו להתרחק ע"מ "להגדיל את התשוקה לאלוקות" שכן הדבר אסור על פי התורה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אבל אם כבר מסלול חייו של אדם מוביל אותו להתעסקות חומרית המרחיקה אותו מאלוקות, הרי שיש לנצל זאת לגלות את התשוקה חזרה אל ה'. ואזי יהפכו ה "מים רבים" של האדם ל "מי נח" מים הגורמים נחת. דבר זה נקרא בלשון החסידות "יתרון האור מן החושך" כלומר אור המונע בכח החושך.
ולכן, מסיק אדמו"ר הזקן: כי טעות היא בידי בעלי העסקים הסבורים כי תפילה בכוונה ובאהבה היא נחלתם של יושבי אוהל תופסי התורה בלבד. ההיפך הוא הנכון –דוקא בעל העסק, מתוך טירדותיו, יכל להתפלל טוב יותר מיושבי האוהל!
אך כיצד? על כך באה ההוראה בפרשתינו: "בא אל התיבה". יש להכנס את תיבות התורה והתפילה. בעיקר בשעת התפילה, יש להתגבר ולהסיר את המכשולים. יש לכוון ולצעוק אל ה' – "ממעמקים קראתיך ה'", או אז: "ותרום התיבה", אותם "מים רבים" שביום יום מרחיקים את האדם מאלוקות, הם אלו שירימו את תיבות התפילה מעלה מעלה "מעל ראשי ההרים הגבוהים".
במילים אחרות: דווקא כאשר האדם מתפלל בדביקות מתוך הרגש של ריחוק שנכפה עליו בהתעסקות היומיומית בענייני העולם, דווקא אז מתגלה בליבו האהבה הגדולה לה' והתשוקה העזה לשוב אליו.
ועל מנת שבשעת התפילה יוכל האדם לכוון את ליבו, ראוי שקודם התפילה יקדיש האדם מעט זמן להתבונן ב "שרשרת הקיום הרוחנית". איך שהעולם כולו מקבל את חיותו דרך המזלות (אפילו ספר תורה שבארון), והמזלות מקבלים את חיותם מדרגא רוחנית נעלית יותר הנקראת "ע' שרים", ודרגא זו מקבלת את חיותה משימרי האופנים, והאופנים מהמלאכים וכו', וכך גבוה מעל גבוה עד ספירת המלכות שממנה מתהווים כל העולמות ("מלכותך מלכות כל העולמים"). וכל זה הוא רק זיו והארה מאת ה', אור אלוקי. אבל הקב"ה בעצמו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" ומי ישורנו!
ואם זוכה האדם להתגבר על טרדותיו ולתקוע מחשבתו בכך, מייד יתעורר אצלו הרצון והתשוקה להתחבר ולהתכלל בה' בעצמו. ועם הרגש זה יגש לתפילה. ומובטח לנו – שאם כך נעשה הרי ש "ותרום התיבה" נוכל בשעת התפילה לחוות רגעים נשגבים של חיבור אמיתי לרוחניותינו ונשמתנו ודרכה אל ה'.
נחת דלעילא
ואולם, למרות כל האמור לעיל, ישנה אהבה נעלית יותר הנקראת "אהבה רבה". אהבה זו נמצאת בליבותם של צדיקי הדור באופן תמידי. לעתיד לבא, תהיה אהבת ה' זו בגילוי אצל כל יהודי. אז הנחת יגיע לא מתוך מתח הטרדות, אלא מתוך האור האלוקי שיאיר לעולם. גם אז יהיה מבול, אבל מבול רוחני, שיעביר רק את רוח הטומאה, כמו שכתוב " וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ" (זכריה י"ג) ויתגלה כל הטוב שבכל העולמות.
בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
הקדמת העורך:
מביך, אבל המציאות העגומה היא שרוב שעות היום אנו עסוקים בעצם קיום חיינו ולא במשמעותם. כאשר אנו מתפנים סוף סוף לעסוק בעיקר - ברוחניות – תורה ותפילה, הרי שע"פ רוב, עניני העולם הקיומיים בכלל וטרדות הפרנסה בפרט, רודפים אותנו גם לתוך הגומחה הרוחנית הקטנה הזו, טורדים את מחשבותינו ומפריעים לנו להתחבר אל הרוחניות שבנו. כמו בתוך נהר גועש, אנו מוצאים את עצמנו נאבקים בטרדות המאיימות לסחוף ואף להטביע אותנו במצולות הגשמיות והחומריות.
אהבת ה', אם אי פעם הרגשנו, נידמה כי כבתה, "תפילה בכוונה ובאהבה? זה מתאים אולי ליושבי אוהל שתורתם אומנותם. הלואי רק שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל" אנו מפטירים לעצמנו באירוניה. אשליית האבדון הזו היא מכוחה של הגלות, עולו של השיעבוד. ואולם האמת היא כי כל יהודי בטבע תולדתו הינו אוהב ה', וכבר הבטיחה לנו תורתינו הק': "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח,ו-ז).
את החיבור הרוחני ואת להט אהבת ה' המצוי במעמקי ליבנו – גם "מים רבים" – הנהר הגועש של טרדות החיים, לא יצליחו לכבות. ואדרבא, מסביר האדמוה"ז במאמר שלפנינו: דוקא על ידי ה "מים רבים" הללו ניתן להגיע לדרגות רוחניות נעלות ביותר! וכדלקמן:
מי נח
בסוף פרשת בראשית מסופר כי הקב"ה התחרט כביכול על בריאת האדם ושאר בעלי החיים. "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם" אמר ה' אל ליבו. אמר – ועשה! "בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה, לְחַיֵּי-נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ--בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם, נִפְתָּחוּ. (י"ב) וַיְהִי הַגֶּשֶׁם, עַל-הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (בראשית ז, י"א, י"ב) עד אשר " וְהַמַּיִם, גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד--עַל-הָאָרֶץ; וַיְכֻסּוּ, כָּל-הֶהָרִים הַגְּבֹהִים, אֲשֶׁר-תַּחַת, כָּל-הַשָּׁמָיִם... וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--וְכֹל, הָאָדָם. (כ"ב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה--מֵתוּ." (שם י"ט-כ"ב).
אפוקליפסה בהתגלמותה.
המבול נקרא גם בשם "מי נח" (ישעיה נ"ד,ט'), חז"ל (מדרש רבה פ' זאת הברכה) מציינים שהסיבה לכך היא שבמשך 120 שנה שהיה נח עסוק בבניית התיבה, לא ניסה לפעול בקרב אנשי דורו ולהחזירם בתשובה, על כן יש גם לנח חלק באשמת אנשי דורו ובעונש שבא עליהם. דבר הבא לידי ביטוי בכינוי הלא מחמיא, בלשון המעטה: "מי נח".
ואולם אדמוה"ז מעלה פירוש נוסף מזווית אחרת. "נח" הוא מלשון "נחת", כלומר שע"י המבול נגרם בביכול, נחת מסויים לה'. מהו אותו הנחת?
ע"מ לענות לשאלה זו מקדים אדמוה"ז ושואל: מדוע בחר ה' להחריב את העולם באמצעות המבול דוקא? הרבה דרכים למקום. (ובכלל, הרי העולם על כל נבראיו נבראים מחדש בכל רגע, שכן הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". ואם כן – די לו להקב"ה שלא "לחדש" את הנבראים בהם אין הוא חפץ ואין צורך להשמידם. ומדוע בחר ה' דוקא להטביע את העולם במים?)
והתשובה: הקב"ה רצה לטהר את הארץ מטומאתה שכן "מלאה הארץ חמס", ולכן "הטביל" את העולם במקוה של מים רבים באמצעות המבול (ארבעים יום כנגד ארבעים סאה). והנחת כביכל שהיה לה' במבול הוא מהתוצאה – עולם טהור הראוי להתחיל מחדש ולהתקדם אל עבר היעד שלשמו נברא. מעין אותו הנחת שהיה לה' בסופו של יום השישי לבריאת העולם – ערב שבת, כאשר כל מלאכתו של ה' הייתה עשויה וה' התענג על בריאתו. נמצא איפה, שמי המבול הנקראים "מי נח", הינם גם "מי נחת"..
יתרון האור מן החושך
טרדות האדם, ה"מים רבים" שלו, מסוגלים אף הם להביא את האדם לידי נחת. אמנם הטרדות עצמם טורדניות בעצם הגדרתם, אך מאידך – דוקא עובדה זו יכולה לרומם את האדם. הכיצד?
בעולם הגשמי – כל שני גופים הנמשכים אחד על השני (כגון שני מגנטים) מאבדים מכח המשיכה שביניהם ככל שהם מתרחקים אחד מן השני. ואולם ברוחניות ההיפך המוחלט הוא נכון: ככל שהאדם מתרחק מרוחניותו עקב טירדות, כך גוברת משיכתו חזרה לה'.
כמו חץ הנמתח על מיתר הקשת – ככל שימתח מיתר הקשת לאחור יותר, כך גובר כח החץ להגיע רחוק יותר. דבר זה נובע מכך שנפשו של יהודי הינה "חלק אלוקה ממעל" (לשון הזהר והתניא) והיא חשה געגועים עזים אל המקום ממנו לוקחה – אלוקות. ומובן כי ככל שהאדם מתרחק יותר, כך צמאונה וגעגועיה של נשמתו אל צור מחצבתה גדלים יותר! כל אשר על האדם לעשות הוא לסלק את המכשול המבדיל בינו ובין ה', ואזי הוא ירגיש את התשוקה הגדולה הבוערת בו ביתר שאת דוקא משום שהוא רחוק בטרדותיו.
ונמצא, כי בעצם טירדות האדם מסייעות לו להגביר את התשוקה הפנימית לאלוקות. ולכן אמרו חז"ל לגבי בעל תשובה: "זדונות נעשים לו כזכויות", כי הזדונות הם שגרמו לו להתרחק, וככל שהתרחק יותר, כן גברה בנפשו התשוקה לחזור לאלוקות. וזוהי "הזכות שבעבירה". מובן שאל לו לאדם להקל ראש ולהרשות לעצמו להתרחק ע"מ "להגדיל את התשוקה לאלוקות" שכן הדבר אסור על פי התורה והאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אבל אם כבר מסלול חייו של אדם מוביל אותו להתעסקות חומרית המרחיקה אותו מאלוקות, הרי שיש לנצל זאת לגלות את התשוקה חזרה אל ה'. ואזי יהפכו ה "מים רבים" של האדם ל "מי נח" מים הגורמים נחת. דבר זה נקרא בלשון החסידות "יתרון האור מן החושך" כלומר אור המונע בכח החושך.
ולכן, מסיק אדמו"ר הזקן: כי טעות היא בידי בעלי העסקים הסבורים כי תפילה בכוונה ובאהבה היא נחלתם של יושבי אוהל תופסי התורה בלבד. ההיפך הוא הנכון –דוקא בעל העסק, מתוך טירדותיו, יכל להתפלל טוב יותר מיושבי האוהל!
אך כיצד? על כך באה ההוראה בפרשתינו: "בא אל התיבה". יש להכנס את תיבות התורה והתפילה. בעיקר בשעת התפילה, יש להתגבר ולהסיר את המכשולים. יש לכוון ולצעוק אל ה' – "ממעמקים קראתיך ה'", או אז: "ותרום התיבה", אותם "מים רבים" שביום יום מרחיקים את האדם מאלוקות, הם אלו שירימו את תיבות התפילה מעלה מעלה "מעל ראשי ההרים הגבוהים".
במילים אחרות: דווקא כאשר האדם מתפלל בדביקות מתוך הרגש של ריחוק שנכפה עליו בהתעסקות היומיומית בענייני העולם, דווקא אז מתגלה בליבו האהבה הגדולה לה' והתשוקה העזה לשוב אליו.
ועל מנת שבשעת התפילה יוכל האדם לכוון את ליבו, ראוי שקודם התפילה יקדיש האדם מעט זמן להתבונן ב "שרשרת הקיום הרוחנית". איך שהעולם כולו מקבל את חיותו דרך המזלות (אפילו ספר תורה שבארון), והמזלות מקבלים את חיותם מדרגא רוחנית נעלית יותר הנקראת "ע' שרים", ודרגא זו מקבלת את חיותה משימרי האופנים, והאופנים מהמלאכים וכו', וכך גבוה מעל גבוה עד ספירת המלכות שממנה מתהווים כל העולמות ("מלכותך מלכות כל העולמים"). וכל זה הוא רק זיו והארה מאת ה', אור אלוקי. אבל הקב"ה בעצמו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" ומי ישורנו!
ואם זוכה האדם להתגבר על טרדותיו ולתקוע מחשבתו בכך, מייד יתעורר אצלו הרצון והתשוקה להתחבר ולהתכלל בה' בעצמו. ועם הרגש זה יגש לתפילה. ומובטח לנו – שאם כך נעשה הרי ש "ותרום התיבה" נוכל בשעת התפילה לחוות רגעים נשגבים של חיבור אמיתי לרוחניותינו ונשמתנו ודרכה אל ה'.
נחת דלעילא
ואולם, למרות כל האמור לעיל, ישנה אהבה נעלית יותר הנקראת "אהבה רבה". אהבה זו נמצאת בליבותם של צדיקי הדור באופן תמידי. לעתיד לבא, תהיה אהבת ה' זו בגילוי אצל כל יהודי. אז הנחת יגיע לא מתוך מתח הטרדות, אלא מתוך האור האלוקי שיאיר לעולם. גם אז יהיה מבול, אבל מבול רוחני, שיעביר רק את רוח הטומאה, כמו שכתוב " וְאֶת-רוּחַ הַטֻּמְאָה, אַעֲבִיר מִן-הָאָרֶץ" (זכריה י"ג) ויתגלה כל הטוב שבכל העולמות.
בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו אמן!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
