מערכת COL
|
יום ה' תשרי ה׳תשע״ג
21.09.2012
מהי העבודה של עשרת ימי תשובה? ● 'תורה אור' לפרשה
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורת אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: שובה ישראל עד הוי' אלוקיך ● המאמר גם בפורמט PDF למאמר המלא
הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך:
ב"ה זכינו להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין – מתוך תשובה והמלכת הקב"ה למלך עלינו. כל אחד מאיתנו התאמץ מאד להשלים את "בנין המלכות" של ה' בעולמו ביומיים נשגבים אלו. אשר על כן נשאלת השאלה – מה צורך יש בעשרת ימי תשובה? והלא כבר שבנו עוד בחודש אלול, וכל שכן בראש השנה.. ברור שתשובה היא דבר חיובי תמיד – "שוב יום אחד לפני מיתתך" מזהירים חז"ל (אבות פ"ב, י"ג). ואולם דווקא משום כך יש להבין את מהותם המיוחדת של עשרת ימי תשובה ובמה הם שונים מכל יום אחר?
ואכן בכתבי האריז"ל מובא כי למרות שראש השנה הוא יום המלכתו של הקב"ה למלך, מכל מקום זוהי רק התחלת ההמלכה, אבל שלימות ההמלכה נפעלת דווקא בעשרת ימי תשובה.
מהי אם כן ה"עבודה" של עשרת ימי תשובה שעל ידה משלימים את המלכתו של הקב"ה בעולם?
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי העבודה של עשרת ימי תשובה היא "ממעמקים קראתיך ה'"! (מתוך פרק התהילים (ק"ל) שנהוג להוסיף בעשרת ימי תשובה קודם "ברכו") כלומר תשובה נעלית יותר, תשובה שבכוחה להמשיך לאדם יראת שמים תמידית. השלמת בנין המלכות הוא על ידי כך שהאדם חש באופן תמידי את מלכותו של ה' בעולם.
על "מעמקים" של מטה ו "מעמקים" של מעלה, על פנימיות וחיצוניות ועל תשובה ראויה בימים אלו. במאמר שלפנינו.
פנימיות וחיצוניות
"שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד, ב) - פסוק זה דורש ביאור מילולי: מהו "עד" הנזכר כאן, לכאורה צריך היה להיכתב "שובה ישראל אל ה'"?
על מנת לענות לשאלה זו יש לבאר תחילה את המושגים "פנימיות" ו "חיצוניות":
"דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נ"ה) – חז"ל דרשו פסוק זה על עשרת ימי תשובה שאז הקב"ה "קרוב" לעמו ישראל. וכאן נשאלת השאלה – והרי הקב"ה קרוב תמיד! שהרי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו',ג) ומהו הקשר המיוחד לעשרת ימי תשובה?
מבאר אדמוה"ז כי ישנם שני סוגי קירבה: קירבה פיזית – כלומר ששני אנשים קרובים אחד אל השני מבחינת מקום. וקירבה רגשית - והיינו שהם מרגישים קשורים איש אל רעהו. שני האופנים הללו אינם בהכרח קשורים. ייתכן כי שני אנשים יעמדו קרובים מאד אחד לשני אך יבחרו לעמוד גב אל גב, שזה מראה על ריחוק גדול מאד ביניהם מבחינה ריגשית. ריחוק שהוא אף יותר גדול מאשר באם היו עומדים רחוקים גיאוגרפית אחד מהשני ולא מדברים ביניהם. כי הצירוף הזה שהם קרובים פיזית אך עומדים גב אל גב מדגיש עוד יותר את ריחוקם הרגשי. והדבר אף נכון גם אם רק אחד מהם עומד וגבו אל חברו.
כך הוא גם בעניין הקשר של יהודי עם ה': אמנם נכון "שמלא כל הארץ כבודו" אך דווקא משום כך כאשר יהודי מפנה לה' את הגב כביכול, על ידי שהוא עובר על דברי תורה, הרי זה מראה על ריחוק גדול וצורם. אמנם גם אז הוא מקבל חיות מעם ה', אך אז החיות ניתנת לו מבחינת "אחוריים" ולא מבחינת "פנים" עד שיעשה תשובה שאז יחזור לקבל את חיותו מפנימיותו ית' - "את פניך ה' אבקש".
מה פירוש "אחוריים" ו "פנים"? וכי יש כמה צדדים באלוקות חס ושלום? אלא הכוונה בזה היא כמו למשל בנפש האדם:
לנפש האדם ישנם שלושה "לבושים" שהם התפשטות החיות מהנפש. והם: מחשבה, דיבור ומעשה. למרות ששלושתם הם לבושי הנפש, מכל מקום שונים הם מבחינת קירבתם אל הנפש. מחשבה היא הלבוש העדין ביותר והוא קרוב מאד אל הנפש והנפש ניכרת ובאה לידי ביטוי קודם כל בלבוש זה. לאחר מכן מגיע הדיבור שהוא פחות קרוב אל הנפש מהמחשבה אמנם גם דרכו מתבטאת הנפש. ולבסוף מגיע המעשה, שלמרות שאף הוא לבוש לנפש והנפש מתבטאת דרכו, מכל מקום הוא בריחוק יותר מהנפש אף מדיבור.
ככל שהחיות נמצאת במעגל הקרוב יותר אל הנפש אנו אומרים שהיא "פנימית" יותר. ולחילופין ככל שהיא רחוקה יותר מהנפש אנו אומרים שהיא "חיצונית" יותר. אמנם פנימיות וחיצוניות הינם מושגים יחסיים, שכן הדיבור לדוגמא, הוא "חיצוני" ביחס למחשבה אבל "פנימי" ביחס למעשה. כמובן שעצם הנפש היא הדבר ה "פנימי ביותר". היא "פנימית" בעצם כי אין דבר שהוא יותר פנימי ממנה שביחס אליו היא תיקרא "חיצונית".
וכפי שהוא אצל האדם כך הוא גם באלוקות. כי גם אצל ה' כביכול יש מחשבה דיבור ומעשה (אמנם לא כפי שהוא אצל האדם, שכן "בדבר ה' שמים נעשו" ואילו בדיבורו של אדם לא נוצר דבר). והם נרמזים בפסוק (ישעיהו מ"ג, ו): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":
בריאה – אותיות המחשבה הנוצרים (או מתגלים) מאין ליש.
יצירה – אותיות הדיבור: גילוי ההעלם – שהדיבור מגלה את מה שהיה קודם נעלם במוחו של המדבר. למרות שהמחשבה נעלית מאד מהדיבור, אבל כאשר האדם מדבר אזי המחשבה מתגלית בדיבורו כך שניתן להבין מדיבור את מחשבתו (לפי ערך). זה נקרא בלשון החסידות "התאחדות מחשבה ודיבור".
עשיה – מעשה: דבר נפרד. אין המחשבה מתאחדת עם המעשה כפי שהיא מתאחדת עם הדיבור. רק בסוף המעשה, כאשר ניכרת התוצאה אז ניתן לראות בתוצאה – "סוף מעשה" את ה "מחשבה תחילה". אבל במעשה עצמו לא ניכרת המחשבה הקדומה (לכן נאמר בפסוק "אף עשיתיו" להדגיש את הריחוק של המעשה מהמחשבה).
אמנם, בכל דרגא בפני עצמה יש גם כן פנימיות וחיצוניות. ולדוגמא במחשבה - הרי שיש את המחשבה עצמה כפי שהאדם מתבונן בה לעצמו, שזה פנימי. ויש את אותה מחשבה רק איך שהאדם חושב להסביר אותה לאדם אחר – זהו חיצוניות המחשבה. למרות שכל אחד מהלבושים הנ"ל נראה כקיים בזכות עצמו, הרי שהאמת היא שהם תלויים אחד בשני ולמעשה חיצוניות הדרגא הקודמת משתלשלת להיות פנימיות הדרגא הבאה. כמו למשל שחיצוניות המחשבה הופכת להיות מהותו הפנימית של הדיבור.
וכמו בנפש האדם שבעצם הנפש אין כל שינוי והיא נקראת פנימית ביחס ללבושיה. כך גם באוא"ס עצמו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל". והאוא"ס נקרא "פנימיות" לגבי הגילויים הנ"ל, נעלים ככל שיהיו.
וביום השביעי שבת
העבודה בעשרת ימי תשובה היא להגיע לפנימיות ה' שלמעלה אף ממחשבה.
דוגמא לכך אנו מוצאים בעניין השבת:
כתיב "כי ששת ימים עשה .. וביום השביעי שבת" (שמות ל"א, ט"ז). וצריך להבין: מה הכוונה במילים "וביום השביעי שבת"? – והרי הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" (מתוך תפילת "יוצר המאורות" הנאמרת בכל יום) גם בשבת, שהרי אם לא כן היה העולם חוזר לתוהו?!
אלא שבימי החול חידוש העולמות הוא באופן של "דיבור" ו "מעשה". כלומר שהעולם מתקיים רק מהדרגא החיצונית יותר של האור. אבל בשבת קיום העולם הוא באופן של "מחשבה" (עולם הבריאה) כלומר שהעולם מתעלה למדרגה פנימית יותר ולקרבה גדולה יותר לה'. ולכן בשבת עשיית חולין ואפי' דיבור של חול אסור. אבל הרהורים (מחשבה) מותרים. ולכן נמשכת בשבת גם נשמה יתרה כי עולם הבריאה הוא עולם הנשמות. (לכן גם ישנן כמה גרסאות בתפילת השבת שעל פיהם לא נהוג לומר "מה רבו מעשיך ה'" כי אין אז התלבשות האור בבחינת עשייה, כנ"ל. ואולם האדמוה"ז
קובע שנכון לומר נוסח זה כי לגבי הקב"ה גם מחשבה זו עשייה).
עניין זה, שבשבת קיום העולם נובע מפנימיות האור, נרמז במילים "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב',ג) – לשון "שבת" הוא כמו אצל האדם, שכאשר הוא מסיים את מלאכתו אזי חוזר שכלו ומחשבתו שהיה מלובש בעשייה ההיא אל מקורו בנפש. גם חלק ה "עשייה" מתעלה אז כי יש גם "עשייה שבמחשבה" כלומר שהוא חושב על מה שעשה. כך גם לגבי השבת – החיות הנמשכת בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות עולה חזרה למחשבה. ולכן נאמר "וביום השביעי שבת" שהוא אותיות "תשב" (מלשון תשובה) דהיינו חזרת הדברים למקורן ושורשן.
וכן הוא גם בעניין התשובה, אם כי באופן נעלה יותר:
התשובה שייכת לכולם, אף לצדיקים, כי תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה לדבקה בו ית'. ולכן עשי"ת ויוה"כ שייכים גם לצדיקים. כי הצד השווה לכולם הוא "וביום השביעי שבת" – לשוב אל פנימיות ה' שלמעלה אף ממחשבה. להעמיק באהבת ה' נעלית שלמעלה מטעם ודעת ולהרגיש שאינו רוצה להפרד מיחודו ית'.
את פניך ה' אבקש
על ידי תשובה באופן הנ"ל נמשך להיות "את פניך ה' אבקש" (תהילים כ"ז, ח). וכאמור לעיל - "פניך" נקרא מה שמתגלה בו יותר חיות. שזוהי הדרגה שאותה ביקש דוד המלך. אבל אצל משה נאמר "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כג) כי משה זכה לתורה ששורשה הוא החכמה העליונה שביחס ל "פניך" נקראת "אחורי". אבל "פני לא יראו" שגילוי א"ס ב"ה עצמו שלמעלה מהתורה והוא מקור התורה אינו מתגלה בבחינת ראיה והשגה כי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" אלא הוא מתגלה בלב על ידי תשובה.
אבל בשביל גילוי זה צריכה התשובה להיות באופן של "ממעמקים קראתיך". כי "ממעמקים קראתיך" של האדם מגיע עד ה "מעמקים" של ה' שלמעלה מחכמה (דרגה רוחנית נעלית ביותר הנקראת בלשון החסידות "סתימה דכל סתימין"). שלכן דווקא שם שייך מחילה. כי הפגם שפוגם כשעובר על דברי תורה הוא בחכמה שהיא שורש התורה (וזהו "כי אבי ואימי עזבוני" – חכמה ובינה נקראים "אב ואם" כי הם המולידים את המידות. וכאשר עובר על דברי תורה הוא מתנתק מחכמתו ובינתו של הקב"ה שהם שורש התורה ולכן "עזבוני"). אבל ב "מעמקים" שלמעלה מחכמה אין שום פגם ולכן שם שייך מחילה – "וה' יאספני". ומשם נמשך אור המתקן את כל החסרונות והפגמים.
עיקר תכלית התשובה היא בכדי שתהא יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים. כי כל בריאת העולם הייתה בשביל דבר זה. שמצד אחד הרי "עולם" הוא מלשון "העלם", ומאידך העבודה היא שהעולם יהיה אמנם מציאות אך לא יעלים על אלוקות, שזה חידוש. ובחידוש זה הוא העונג האלוקי "צחוק עשה לי אלוקים" - שכל העניין בשם "אלוקים" המצמצם את האור הוא בעבור ה"צחוק" והעונג. ובפרט הצחוק והעונג שיהיה לעתיד לבא "כל השומע יצחק (בלשון עתיד) לי" שאז תושלם כוונה זו. ולכן גם תיקנו חז"ל לומר ברכות קודם המצוות "ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו":
"ברוך אתה ה'" – "ברוך" מורה על המשכה נעלית מלמעלה למטה (כמו "המבריך את הגפן") הפועלת ש..
"אלוקינו מלך העולם" – שהמלך והעולם מאוחדים ע"י..
"אשר קדשנו במצוותיו" – ביטול היש כעבד לפני המלך ומסירת עצמו לקיום המצוות.
עד הוי' אלוקיך
התגלות מלכותו ית' באופן הנ"ל שיהא היש בטל לאין נרמזת במילה "עד". כי "עד" הוא לשון נצחיות (כמו "לעדי עד ימלוך"). נצחיות שייכת רק ביחס לעולם (כי האוא"ס הוא למעלה מהזמן). אמנם הכוונה בזה שנצחיות שייכת לעולמות היא ניצחיות מלכותו ית' (כי העולם עצמו אינו נצחי) – שמצד אחד שייכת לעולמות שהרי "אין מלך בלא עם", ומאידך היא הארת אין סוף.
כך גם לגבי האדם, על ידי תשובה "ממעמקים" שמגיעה עד לאין סוף שלמעלה מטעם ודעת, פועל הוא שתקבע בנפשו מלכות שמים באופן תמידי.
וזהו "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – כי שני פירושים ב "שובה" – שאתה תשוב ("שובה ישראל"), שה' ישיב אותך ("שובה ה' את שביתנו") והכוונה בזה היא שהתשובה שלו תהיה כה נעלית (כמו הפי' הראשון ב "שובה") עד שהיא תמשיך לו מלמעלה יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים באופן תמידי (כמו הפ' השני ב "שובה")!
גמר חתימה טובה!
להורדה גם בפורמט PDF
דבר העורך:
ב"ה זכינו להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין – מתוך תשובה והמלכת הקב"ה למלך עלינו. כל אחד מאיתנו התאמץ מאד להשלים את "בנין המלכות" של ה' בעולמו ביומיים נשגבים אלו. אשר על כן נשאלת השאלה – מה צורך יש בעשרת ימי תשובה? והלא כבר שבנו עוד בחודש אלול, וכל שכן בראש השנה.. ברור שתשובה היא דבר חיובי תמיד – "שוב יום אחד לפני מיתתך" מזהירים חז"ל (אבות פ"ב, י"ג). ואולם דווקא משום כך יש להבין את מהותם המיוחדת של עשרת ימי תשובה ובמה הם שונים מכל יום אחר?
ואכן בכתבי האריז"ל מובא כי למרות שראש השנה הוא יום המלכתו של הקב"ה למלך, מכל מקום זוהי רק התחלת ההמלכה, אבל שלימות ההמלכה נפעלת דווקא בעשרת ימי תשובה.
מהי אם כן ה"עבודה" של עשרת ימי תשובה שעל ידה משלימים את המלכתו של הקב"ה בעולם?
במאמר שלפנינו מבאר אדמוה"ז כי העבודה של עשרת ימי תשובה היא "ממעמקים קראתיך ה'"! (מתוך פרק התהילים (ק"ל) שנהוג להוסיף בעשרת ימי תשובה קודם "ברכו") כלומר תשובה נעלית יותר, תשובה שבכוחה להמשיך לאדם יראת שמים תמידית. השלמת בנין המלכות הוא על ידי כך שהאדם חש באופן תמידי את מלכותו של ה' בעולם.
על "מעמקים" של מטה ו "מעמקים" של מעלה, על פנימיות וחיצוניות ועל תשובה ראויה בימים אלו. במאמר שלפנינו.
פנימיות וחיצוניות
"שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (הושע י"ד, ב) - פסוק זה דורש ביאור מילולי: מהו "עד" הנזכר כאן, לכאורה צריך היה להיכתב "שובה ישראל אל ה'"?
על מנת לענות לשאלה זו יש לבאר תחילה את המושגים "פנימיות" ו "חיצוניות":
"דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נ"ה) – חז"ל דרשו פסוק זה על עשרת ימי תשובה שאז הקב"ה "קרוב" לעמו ישראל. וכאן נשאלת השאלה – והרי הקב"ה קרוב תמיד! שהרי "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו',ג) ומהו הקשר המיוחד לעשרת ימי תשובה?
מבאר אדמוה"ז כי ישנם שני סוגי קירבה: קירבה פיזית – כלומר ששני אנשים קרובים אחד אל השני מבחינת מקום. וקירבה רגשית - והיינו שהם מרגישים קשורים איש אל רעהו. שני האופנים הללו אינם בהכרח קשורים. ייתכן כי שני אנשים יעמדו קרובים מאד אחד לשני אך יבחרו לעמוד גב אל גב, שזה מראה על ריחוק גדול מאד ביניהם מבחינה ריגשית. ריחוק שהוא אף יותר גדול מאשר באם היו עומדים רחוקים גיאוגרפית אחד מהשני ולא מדברים ביניהם. כי הצירוף הזה שהם קרובים פיזית אך עומדים גב אל גב מדגיש עוד יותר את ריחוקם הרגשי. והדבר אף נכון גם אם רק אחד מהם עומד וגבו אל חברו.
כך הוא גם בעניין הקשר של יהודי עם ה': אמנם נכון "שמלא כל הארץ כבודו" אך דווקא משום כך כאשר יהודי מפנה לה' את הגב כביכול, על ידי שהוא עובר על דברי תורה, הרי זה מראה על ריחוק גדול וצורם. אמנם גם אז הוא מקבל חיות מעם ה', אך אז החיות ניתנת לו מבחינת "אחוריים" ולא מבחינת "פנים" עד שיעשה תשובה שאז יחזור לקבל את חיותו מפנימיותו ית' - "את פניך ה' אבקש".
מה פירוש "אחוריים" ו "פנים"? וכי יש כמה צדדים באלוקות חס ושלום? אלא הכוונה בזה היא כמו למשל בנפש האדם:
לנפש האדם ישנם שלושה "לבושים" שהם התפשטות החיות מהנפש. והם: מחשבה, דיבור ומעשה. למרות ששלושתם הם לבושי הנפש, מכל מקום שונים הם מבחינת קירבתם אל הנפש. מחשבה היא הלבוש העדין ביותר והוא קרוב מאד אל הנפש והנפש ניכרת ובאה לידי ביטוי קודם כל בלבוש זה. לאחר מכן מגיע הדיבור שהוא פחות קרוב אל הנפש מהמחשבה אמנם גם דרכו מתבטאת הנפש. ולבסוף מגיע המעשה, שלמרות שאף הוא לבוש לנפש והנפש מתבטאת דרכו, מכל מקום הוא בריחוק יותר מהנפש אף מדיבור.
ככל שהחיות נמצאת במעגל הקרוב יותר אל הנפש אנו אומרים שהיא "פנימית" יותר. ולחילופין ככל שהיא רחוקה יותר מהנפש אנו אומרים שהיא "חיצונית" יותר. אמנם פנימיות וחיצוניות הינם מושגים יחסיים, שכן הדיבור לדוגמא, הוא "חיצוני" ביחס למחשבה אבל "פנימי" ביחס למעשה. כמובן שעצם הנפש היא הדבר ה "פנימי ביותר". היא "פנימית" בעצם כי אין דבר שהוא יותר פנימי ממנה שביחס אליו היא תיקרא "חיצונית".
וכפי שהוא אצל האדם כך הוא גם באלוקות. כי גם אצל ה' כביכול יש מחשבה דיבור ומעשה (אמנם לא כפי שהוא אצל האדם, שכן "בדבר ה' שמים נעשו" ואילו בדיבורו של אדם לא נוצר דבר). והם נרמזים בפסוק (ישעיהו מ"ג, ו): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":
בריאה – אותיות המחשבה הנוצרים (או מתגלים) מאין ליש.
יצירה – אותיות הדיבור: גילוי ההעלם – שהדיבור מגלה את מה שהיה קודם נעלם במוחו של המדבר. למרות שהמחשבה נעלית מאד מהדיבור, אבל כאשר האדם מדבר אזי המחשבה מתגלית בדיבורו כך שניתן להבין מדיבור את מחשבתו (לפי ערך). זה נקרא בלשון החסידות "התאחדות מחשבה ודיבור".
עשיה – מעשה: דבר נפרד. אין המחשבה מתאחדת עם המעשה כפי שהיא מתאחדת עם הדיבור. רק בסוף המעשה, כאשר ניכרת התוצאה אז ניתן לראות בתוצאה – "סוף מעשה" את ה "מחשבה תחילה". אבל במעשה עצמו לא ניכרת המחשבה הקדומה (לכן נאמר בפסוק "אף עשיתיו" להדגיש את הריחוק של המעשה מהמחשבה).
אמנם, בכל דרגא בפני עצמה יש גם כן פנימיות וחיצוניות. ולדוגמא במחשבה - הרי שיש את המחשבה עצמה כפי שהאדם מתבונן בה לעצמו, שזה פנימי. ויש את אותה מחשבה רק איך שהאדם חושב להסביר אותה לאדם אחר – זהו חיצוניות המחשבה. למרות שכל אחד מהלבושים הנ"ל נראה כקיים בזכות עצמו, הרי שהאמת היא שהם תלויים אחד בשני ולמעשה חיצוניות הדרגא הקודמת משתלשלת להיות פנימיות הדרגא הבאה. כמו למשל שחיצוניות המחשבה הופכת להיות מהותו הפנימית של הדיבור.
וכמו בנפש האדם שבעצם הנפש אין כל שינוי והיא נקראת פנימית ביחס ללבושיה. כך גם באוא"ס עצמו "לית מחשבה תפיסה ביה כלל". והאוא"ס נקרא "פנימיות" לגבי הגילויים הנ"ל, נעלים ככל שיהיו.
וביום השביעי שבת
העבודה בעשרת ימי תשובה היא להגיע לפנימיות ה' שלמעלה אף ממחשבה.
דוגמא לכך אנו מוצאים בעניין השבת:
כתיב "כי ששת ימים עשה .. וביום השביעי שבת" (שמות ל"א, ט"ז). וצריך להבין: מה הכוונה במילים "וביום השביעי שבת"? – והרי הקב"ה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" (מתוך תפילת "יוצר המאורות" הנאמרת בכל יום) גם בשבת, שהרי אם לא כן היה העולם חוזר לתוהו?!
אלא שבימי החול חידוש העולמות הוא באופן של "דיבור" ו "מעשה". כלומר שהעולם מתקיים רק מהדרגא החיצונית יותר של האור. אבל בשבת קיום העולם הוא באופן של "מחשבה" (עולם הבריאה) כלומר שהעולם מתעלה למדרגה פנימית יותר ולקרבה גדולה יותר לה'. ולכן בשבת עשיית חולין ואפי' דיבור של חול אסור. אבל הרהורים (מחשבה) מותרים. ולכן נמשכת בשבת גם נשמה יתרה כי עולם הבריאה הוא עולם הנשמות. (לכן גם ישנן כמה גרסאות בתפילת השבת שעל פיהם לא נהוג לומר "מה רבו מעשיך ה'" כי אין אז התלבשות האור בבחינת עשייה, כנ"ל. ואולם האדמוה"ז
קובע שנכון לומר נוסח זה כי לגבי הקב"ה גם מחשבה זו עשייה).
עניין זה, שבשבת קיום העולם נובע מפנימיות האור, נרמז במילים "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב',ג) – לשון "שבת" הוא כמו אצל האדם, שכאשר הוא מסיים את מלאכתו אזי חוזר שכלו ומחשבתו שהיה מלובש בעשייה ההיא אל מקורו בנפש. גם חלק ה "עשייה" מתעלה אז כי יש גם "עשייה שבמחשבה" כלומר שהוא חושב על מה שעשה. כך גם לגבי השבת – החיות הנמשכת בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות עולה חזרה למחשבה. ולכן נאמר "וביום השביעי שבת" שהוא אותיות "תשב" (מלשון תשובה) דהיינו חזרת הדברים למקורן ושורשן.
וכן הוא גם בעניין התשובה, אם כי באופן נעלה יותר:
התשובה שייכת לכולם, אף לצדיקים, כי תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה לדבקה בו ית'. ולכן עשי"ת ויוה"כ שייכים גם לצדיקים. כי הצד השווה לכולם הוא "וביום השביעי שבת" – לשוב אל פנימיות ה' שלמעלה אף ממחשבה. להעמיק באהבת ה' נעלית שלמעלה מטעם ודעת ולהרגיש שאינו רוצה להפרד מיחודו ית'.
את פניך ה' אבקש
על ידי תשובה באופן הנ"ל נמשך להיות "את פניך ה' אבקש" (תהילים כ"ז, ח). וכאמור לעיל - "פניך" נקרא מה שמתגלה בו יותר חיות. שזוהי הדרגה שאותה ביקש דוד המלך. אבל אצל משה נאמר "וראית את אחורי ופני לא יראו" (שמות ל"ג, כג) כי משה זכה לתורה ששורשה הוא החכמה העליונה שביחס ל "פניך" נקראת "אחורי". אבל "פני לא יראו" שגילוי א"ס ב"ה עצמו שלמעלה מהתורה והוא מקור התורה אינו מתגלה בבחינת ראיה והשגה כי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" אלא הוא מתגלה בלב על ידי תשובה.
אבל בשביל גילוי זה צריכה התשובה להיות באופן של "ממעמקים קראתיך". כי "ממעמקים קראתיך" של האדם מגיע עד ה "מעמקים" של ה' שלמעלה מחכמה (דרגה רוחנית נעלית ביותר הנקראת בלשון החסידות "סתימה דכל סתימין"). שלכן דווקא שם שייך מחילה. כי הפגם שפוגם כשעובר על דברי תורה הוא בחכמה שהיא שורש התורה (וזהו "כי אבי ואימי עזבוני" – חכמה ובינה נקראים "אב ואם" כי הם המולידים את המידות. וכאשר עובר על דברי תורה הוא מתנתק מחכמתו ובינתו של הקב"ה שהם שורש התורה ולכן "עזבוני"). אבל ב "מעמקים" שלמעלה מחכמה אין שום פגם ולכן שם שייך מחילה – "וה' יאספני". ומשם נמשך אור המתקן את כל החסרונות והפגמים.
עיקר תכלית התשובה היא בכדי שתהא יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים. כי כל בריאת העולם הייתה בשביל דבר זה. שמצד אחד הרי "עולם" הוא מלשון "העלם", ומאידך העבודה היא שהעולם יהיה אמנם מציאות אך לא יעלים על אלוקות, שזה חידוש. ובחידוש זה הוא העונג האלוקי "צחוק עשה לי אלוקים" - שכל העניין בשם "אלוקים" המצמצם את האור הוא בעבור ה"צחוק" והעונג. ובפרט הצחוק והעונג שיהיה לעתיד לבא "כל השומע יצחק (בלשון עתיד) לי" שאז תושלם כוונה זו. ולכן גם תיקנו חז"ל לומר ברכות קודם המצוות "ברוך את ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו":
"ברוך אתה ה'" – "ברוך" מורה על המשכה נעלית מלמעלה למטה (כמו "המבריך את הגפן") הפועלת ש..
"אלוקינו מלך העולם" – שהמלך והעולם מאוחדים ע"י..
"אשר קדשנו במצוותיו" – ביטול היש כעבד לפני המלך ומסירת עצמו לקיום המצוות.
עד הוי' אלוקיך
התגלות מלכותו ית' באופן הנ"ל שיהא היש בטל לאין נרמזת במילה "עד". כי "עד" הוא לשון נצחיות (כמו "לעדי עד ימלוך"). נצחיות שייכת רק ביחס לעולם (כי האוא"ס הוא למעלה מהזמן). אמנם הכוונה בזה שנצחיות שייכת לעולמות היא ניצחיות מלכותו ית' (כי העולם עצמו אינו נצחי) – שמצד אחד שייכת לעולמות שהרי "אין מלך בלא עם", ומאידך היא הארת אין סוף.
כך גם לגבי האדם, על ידי תשובה "ממעמקים" שמגיעה עד לאין סוף שלמעלה מטעם ודעת, פועל הוא שתקבע בנפשו מלכות שמים באופן תמידי.
וזהו "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – כי שני פירושים ב "שובה" – שאתה תשוב ("שובה ישראל"), שה' ישיב אותך ("שובה ה' את שביתנו") והכוונה בזה היא שהתשובה שלו תהיה כה נעלית (כמו הפי' הראשון ב "שובה") עד שהיא תמשיך לו מלמעלה יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים באופן תמידי (כמו הפ' השני ב "שובה")!
גמר חתימה טובה!
להורדה גם בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
