"המסע הקשה ביותר" > הרצל ויחיאל בהאדיטש ● גלריה
הרצל ויחיאל בהאדיטש ● גלריה " title=""המסע הקשה ביותר" > הרצל ויחיאל בהאדיטש ● גלריה " />
יחיאל פליישמן
את המסע הזה חיפשתי ומצאתי. מסע של פעם בחיים אל עבר ארץ לא זרועה ולא נודעת, קרירה ומנוכרת, שזרועה באין ספור מצבות של דמויות הוד ומפתח בעולם היהודי חסידי.
את זה שאני מנוהל מפחדים וממש באותה מידה מנוהל מהצורך לשבור אותם כבר הבנתם מהמסעות הקודמים שלי, אבל הפחד הנוכחי מאותו הרגע בו אני והרצל החלטנו על המסע המשותף, היה בו משהו ששבר שיאים אבל הצליח לאתגר אותי בדיוק באותו מידה, ואולי אף יותר. וזה עוד לפני שסיפרתי על הפחד המשתק שלי ממצלמות כי המסע הזה היה מתועד ומצולם 24 שעות כשלגופנו הוצמדו מיקרופונים זעירים ששידרו כל נשימה ופעימה.
"יש לך כבר קסקט?" הרצל שואל אותי יומיים לפני הנסיעה, כשברור לי שהוא בקטע של לקנטר ולהלחיץ אותי. ואני שכל כולי נרעש ונפחד ממילא מעצם הרעיון של להיות שלושה ימים בחברת אנשים שאני לא מכיר חוץ מהרצל ואולי עוד שניים. שלושה ימים ללא שינה כמעט, עם טלטלה אינסופית בדרכים משובשות, אני ממש לא מגיב יפה לתחקור מהסוג הזה.
כשאני עושה לו פרצוף של 'לא מבין על מה אתה מדבר', הוא מלמל לי משהו על מסורת חסידים בארצות הקור ועוד משהו על סגולה לשמירת הבורסלינו היוקרתי של שבת.
למרות שאצל הרצל אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא רציני או שהוא מתלוצץ, שיניתי לפרצוף "נגיד שהבנתי אותך", כי ממילא הרגשתי שכל המסע הזה גדול עלי בכמה מידות ונשגב מבינתיף אז שוויין, נזרום איתו ושיהיה קסקט. אז קניתי אחד כזה, 90 ₪ הנזק. או כמו שאומרים ברוח הימים: כפרת עוונות.
יצאנו לשדה התעופה עם תיק קטן לעליה למטוס וטרול מזערי. מה שיפה בהרצל שהוא דואג לגשמיות ולרוחניות גם יחד, כי נכון שהסתבר לי למפרע שהתיק שסחב היה מלא בעיקר בפ"נים שהפקידו בידיו הנאמנות משפחתו הענפה, אך יחד עם זאת הוא היה מצויד גם ברשימת קניות לתפארת הדיוטי פרי.
ב-21:00 בערב נחתנו בקייב הסגרירית. שלמה שליסל מנהל "עקיבא לכיש" שהובילו את המסע הזה ופרשו את חסותם על חלק מהעלויות של התיעוד, כבר ממתין לנו בשדה עם חיוך הסבא הטוב שלו לצד עמיתי שניאור סמדר, שמנהל את הנסיעה בפועל בכישרון רב.
לצידם הנהג התורן איזה איגור אימתני שאני ממש שמחתי למצוא אותו במצב רוח חייכני באותו ערב. הסיגריה ששאפתי בעצבנות העידה על הלחץ בו אני נתון, כשאני יודע שלפני לילה שלם של נסיעה עד להאדיטש.
וגם בהאדיטש לא בדיוק מדובר בפיקניק, אלא בסוג של מסע טירונות מאתגר פיזית, כשגם במישור הנפשי אתה מתבקש לפרוק נשק ולהתמודד עם איזו אמת פנימית שהובילה אותך סוף כל סוף לכאן, עם טונות של בקשות אישיות וכלליות לשנה החדשה. הרצל לבנתיים נראה כבר מתערבב עם שאר הנוסעים... הוא מהמתמזגים הספונטניים אני מתמזג עדיין בעיקר עם עצמי. לי, כצפוי, זה לוקח הרבה יותר זמן.
לאחר לילה של נסיעה ארוכה בכביש חשוך ונטול תאורה, אנחנו מתוודעים לשאר השותפים שלנו למסע. לאט לאט הקליפות הוסרו וכל אחד מספר לשני את הבקשות הפשוטות שלו והמאוד ברורות לשנה החדשה.
"אני באתי לבקש שידוך", אומר לי בחור צעיר כמה ספסלים מאחריי באוטובוס הקומוניסטי. "אני באתי כי כואבת לי הרגל ואני רוצה שלא תמשיך לכאוב", התוודה זה שלצידו. כמה פשוט ככה כואב. כל אחד והמטען שלו. אף אחד פה לא בא לטייל. הכל היה נראה תמים ונכון, כמו שמסע כזה אינטנסיבי מציון לציון אמור להיראות. ורק לחשוב שאנחנו מסיימים את המסע אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע - סנגורם של כל ישראל, ואני מתמלא תקווה גדולה.
כשהגענו להאדיטש לאחר לילה מטלטל, מיהרנו לטבילה במקווה שהזכירה לנו שיש עדיין ציוויליזציה במקום הנידח הזה. לאחר מכן חיכתה לנו באולם הסמוך ארוחה חמה, ולאחר התפילה והלימוד גם ארוחת בוקר מזינה. הכל היה טוב ויפה ומסודר מידיי בשביל איך שתיארתי לעצמי את המקום.
בתוך כל החוויות האלה, החזקה מכולן היא כמובן השהייה בד' אמות של אדמו"ר הזקן, הלחש הבלתי פוסק, המענה לשון, לימוד הבוקר בספר 'ליקוטי תורה' בשטייגן המיוחד של הרצל שמתלהב עד עמקי נשמתו מהמעמד ומהשעה הלא סבירה של לפנות בוקר... "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב..." אני לומד איתו תוך כדי שמתנגן לי בראש כפס הקול של הסצנה ניגון הארבע בבות עם כל המטען הכבד שהניגון הזה מהווה עבורי. אז עכשיו תבינו לבד באיזה מצב צבירה הייתי נתון באותם הרגעים.
אח"כ, או יותר נכון לאחר עוד מנת טלטולים של 10 שעות רצופות, הגענו אל הבעל שם טוב במעז'יבוז', שם חנינו ללילה מרתק ועמוס חוויות. הרצל הזיל דמעות בהאדיטש, אני אצל הבעש"ט, יש על מה. אוי, זה היה קשה וסליחה על פרץ הפולניות שאני שופך בפניכם כעת.
הנסיעות הארוכות לווו בשתיקות ממושכות ובהרהורים. לא יודע על מה הרצל חשב אבל אני בעיקר חשבתי על החיים היהודיים שהיו כאן פעם, על אורח החיים העכשווי כל כך שלי בארץ והאם הייתי יכול להשתלב כאן אז, במרחבים האלה.
היה לנו המון זמן להיות עם עצמנו. היה זה ללא ספק המסע הקשה ביותר שלי, כיוון שהיה זה בסופו של דבר מסע לתהומות הנפש ועוד ביום ח"י אלול ממש. וכמובן שלא יכולתי להתחמק מהמחשבה על כמה שאבא שלי היה נהנה עכשיו לראות אותי כחלק מהמסע הזה.
האינטנסיביות של המסע, כמו גם רצף האירועים והמרחקים הקצרים ביניהם התישו אותנו. הרצל ניצל כל רגע פנוי שלו לקריאה ב'דבר מלכות' או לחלופין לשינה עמוקה.
אני, כצפוי, לא הצלחתי להירדם - מה שקורה לי בדרך כלל כשהראש עובד יותר מדי. היו כמובן גם הרבה רגעים של צחוק משוחרר מטבע הדברים. הכליאה הממושכת של 40 איש באוטובוס למשך 48 שעות רצופות, חייבת להנפיק כמה רגעים קומיים.
המסע מבחינתי לא תם, הוא רק החל שם. בין נקודת הקיפאון לנקודת הרתיחה, מצאתי אנשים ממחוזות שונים שהמכנה המשותף ביניהם רב על המפריד. זה רק המחיש לי עד כמה אנחנו מונעים מסטיגמות ודעות קדומות, ועד כמה אפשר עם קצת הקשבה ושיחה לנפץ אותם לרסיסים.
הייתי יכול להמשיך כאן ולגולל בפניכם בפרוטרוט כל רגע ורגע, ובאמת שהיו המון רגעים כאלה בעלי משמעות במסע הזה.
אבל היי, אם אני אספר לכם הכול, תאבדו את התיאבון לסרט שיצא מהמסע הזה. לכן, אני משאיר לכם את הדמיון, ולי אני משאיר את הזכרונות. כך, כולם יוצאים נשכרים מהעסק הזה.
מאפשרים לכם לקבל
