מערכת COL
|
יום כ"ז אלול ה׳תשע״ב
14.09.2012
ראש-השנה בהיבט חסידי ● מאמר לחג
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורת אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ● המאמר גם בפורמט PDF לאור בפרשה - ראש-השנה
(צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
מאת הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך:
תמה לה עוד שנה במניין שנות עולם, ובמניין שנותינו אנו בעולם הזה. בתום חודש של הכנות, חשבון נפש עמוק ותשובה, עומדים אנו בפתחה של השנה החדשה – בערב ראש השנה – יום הדין. ביום זה נעמוד לפני מלך העולם ונתחנן ברעדה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".
בעוד חשיבותו של ראש השנה בו "תחתוך קצבה לכל בריותך ותכתוב את גזר דינם" ברורה, הרי שתורת החסידות מאירה את חשיבות היום הקדוש דווקא מההיבט האלוקי: תורת החסידות מסבירה כי בערב ראש השנה מתעלם רצון ה' למלוך על העולם.
שליחותנו ביום הזה היא לעורר את רצון ה' להמשיך ולמלוך (כלומר שהנהגת הקב"ה עם העולם תהיה באופן של "מלוכה", שהיא מתוך רצון העם – "מלכותו ברצון קיבלו עליהם", ולא באופן של "ממשלה" – שהיא בתוקף ולא ברצון).
במילים אחרות – עיקר עבודתנו בראש השנה אינה "לרפד" לנו את השנה הבאה עלינו לטובה בבני, חיי, ומזוני רוויחי. אלא גם ובעיקר העבודה של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
שכן זוהי הסיבה שבעבורה נברא העולם מלכתחילה. ואכן, בחסידות חב"ד נהגו לנגן בדביקות דווקא את "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" ולא את "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו", אולי כי בראש השנה העיקר זה לא אנחנו ו "מה יצא לנו מזה". אלא העיקר זה העבודה להמליך אותו ית' שוב למלך עלינו ועל העולם. ברור שלשם כך אנו זקוקים לבני, חיי ומזוני רוויחי. אבל זה רק לשם כך!
תמצית העבודה הנ"ל ופסגתה הוא בתקיעת השופר, שכן בשופר שני עניינים:
א. ע"י תקיעת השופר אנו מכתירים את ה' למלך כדרך המלכים שבעת הכתרתם תוקעים בשופר.
ב. תקיעת השופר מעוררת אותנו לתשובה ולקבלת מלכות ה' עלינו, כי אין מלך בלא עם.
אבל בשבת – אין תוקעים בשופר, כפי שאומרת המשנה במסכת ר"ה (פד.): "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה". מדוע? "כדאמר רבה: הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו (כלומר יטלטל את השופר) ד' אמות ברשות הרבים (וטילטול ברשות הרבים אסור בשבת)".
לאור האמור לעיל בעניין חשיבות תקיעת השופר, עולה התהייה – כיצד ייתכן הדבר שחז"ל גזרו לבטל את תקיעת השופר רק מפני חשש רחוק "שמא יטלנו"? ובפרט שזוהי מצוות עשה מן התורה לתקוע בשופר?!
על מהותה של עבודת ה' בראש השנה, ומדוע ביטלו חכמים מצווה כה חשובה - כל זה ועוד, במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
התהוות העולם ע"י מלכות
בתורת החסידות מבואר כי העולם הזה "משתלשל" למעשה מעולמות רוחניים יותר כל אחד גבוה מקודמו עד למעלה מעלה לאין קץ – אור אין סוף. במילה "השתלשלות" נרמז כי העולמות כולם קשורים אחד בשני, כמו השלשת שטבעותיה קשורות כל אחת ברעותה. למעשה כל העולמות מאוחדים הם. אלא שבאחדות זו ישנם שני אופנים:
• יחודא עילאה (יחוד עליון) – זהו יחוד בו נרגש תמיד העולם הרוחני יותר ואילו העולם המגושם יותר נכלל בו. לדוגמא: כאשר הרב רוצה להסביר דבר מה לתלמיד הרי הוא מצמצם את שכלו בדוגמאות ומשלים (הנקראים בחסידות "אותיות השכל").
אמנם, בהיות השכל הזה במוח הרב, ברור ששכל זה נכלל במהות שכלו של הרב ואינו עניין בפני עצמו. בדומה לאותיות הכתב שאינם דבר בפני עצמם אלא שהם בטלים כלפי השכל הכתוב בהם. בלשון החסידות נקרא יחוד זה בשם "עיגולים" כי כמו שהעיגול הקטן כלול כבר בעיגול הגדול שמקיף אותו, כך העולמות הפחותים יותר כלולים בעולמות הנעלים יותר ואינם נרגשים בפני עצמם. זוהי הדרך בה צדיקים חווים את העולם.
• יחודא תתאה (יחוד תחתון) – זהו יחוד בו נרגש דווקא התחתון למרות שהעולם הרוחני הנעלה ממנו נמצא בו. לדוגמא – הדרך בה אנו חווים המציאות הגשמית כמציאות בפני עצמה. מציאות שלא ניכר בה שהיא מתהווה בדרך של השתלשלות אלא היא נראית כאילו חיותה מעצמותה. בלשון החסידות נקרא יחוד זה בשם "יש מאין". כלומר "יש" – מציאות, שהמקור שלה הוא בבחינת "אין" לגביה ואין היא משיגה אותו למרות שהוא נמצא בה!
כאמור – העולם הזה הוא "יחודא תתאה". הסיבה לכך היא כי העולמות מתהווים ממידת המלכות של הקב"ה ("מלכותך מלכות כל עולמים"). כלומר שהסיבה לקיומם היא בחירתו של ה' בכך שמלכותו בעולם הזה תסב לו עונג (לא מהצד האנוכי ח"ו, אלא שהוא מתענג על הטובה שלנו בכך שאנו עובדי ה'. כמו הורה שמתענג על הצלחות בנו בדברים החשובים באמת), והבחירה הזו היא קיומו של עולם. אמנם, כיון שמידת המלכות בעצם מהותה היא ברוממות והתנשאות, לכן אין אנו מרגישים בה אלא בעולם שהיא מהווה. ובתפישתנו העולם הוא "יש מאין".
תפקידנו ושליחותנו בעולם היא לחבר בין שני האופנים. היינו שמצד אחד יהיה העולם מציאות. ומאידך יהיה ניכר בעולם שאין הוא מציאות בפני עצמו אלא שהוא מתהווה מאין ליש כל רגע ורגע.
התעלמות המלכות
אמנם, בערב ראש השנה מתעלם הרצון האלוקי למלוכה מפני שמעשינו גורמים לכך שאין לקב"ה כביכול תענוג יותר במלוכה זו. כיון שהעולמות מתהווים ממידת מלכותו, הרי שהמשמעות המעשית לכך היא שבאם אכן יתעלם הרצון האלוקי למלוך על העולם ח"ו, הרי שהעולם יושגח באופן של "ממשלה" ולא באופן של מלוכה. שזהו ההבדל בין שנה טובה ומתוקה לבין שנים טובות פחות – עד כמה פעלנו לעורר את הרצון האלוקי למלוך בעולם.
כי כפי שאנו רואים אצל האדם הרי המידות תלויות ברצון. ייתכן ואדם הוא בעל חסד מצד מידותיו, אבל בהעדר רצון לעשות חסד לא תבוא מידה זו לידי גילוי בפועל ממש. כך הוא גם במידת המלכות – אמנם מצד מידותיו הרי ה' הוא מלך (מלך בעצם) אבל גילוי המלכות תלוי ברצון. ומיום שברא הקב"ה את עולמו – הוא בחר כי הרצון הזה יהיה תלוי בנו.
אדמוה"ז מבאר כאן כי ככלל, הדרך "להמשיך" דרגות רוחניות היא על ידי מעשים גשמיים ששורשם הרוחני דומה. ובנידון דידן, במשך כל השנה נמשך התענוג האלוקי (שהתגלה כבר בראש השנה שעברה) על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. כי לימוד התורה קשור עם טעם ודעת, ובטעם ודעת יש תענוג. ועל ידי התענוג בלימוד התורה ממשיכים גם התענוג האלוקי בקיום העולם. שהקב"ה מתענג, כביכול, על לימוד תורתם של עם ישראל.
אמנם, בהגיע ראש השנה אין זה מספיק ויש להגיע למעלה מהטעם ודעת – אל פנימיות הרצון של ה' במלוכה – אל התענוג שבמלוכה (הנקרא בחסידות "פנימיות הכתר", שכן הכתר הוא מעל הראש. חיצוניות הכתר זה הרצון, ופנימיות רצון הוא תענוג).
ובמה? בשופר!
אבל כיצד ניתן להגיע למקום כה נעלה? והרי האדם במהותו הוא שכלי, איזו פעולה גשמית קיימת ששורשה הוא למעלה מטעם ודעת ואשר מהותה הוא תענוג במלוכה? והתשובה: שופר!
קבלת עול מלכות, הגם שהיא ברצון, אבל היא גם בביטול מוחלט אל המלך. ככל שהנתין בטל יותר אל המלך, כך מתגלה יותר מידת מלכותו של המלך.
ביטול זה נמשך ביתר שאת על ידי השופר דווקא, כי השופר עשוי מקרן של אייל.
והביאור: כבר נתבאר במאמרים הקודמים כי שורשו הרוחני של האדם הוא בספירת החכמה שבעולם התיקון, ואילו שורש החיות הוא בעולם התוהו שלמעלה מתיקון ולמעלה מטעם ודעת. בחסידות מוסבר כי כאשר נברא משתלשל משורשו הרוחני - הרי הוא שומר על התכונות הבסיסיות שאפיינו את שורשו. משמעות הדבר היא שככל שהשורש נעלה יותר, הרי כיון שמצד מעלתו למעלה הרי הוא בביטול יותר, על כן גם בהשתלשלותו כאן למטה הרי הוא בביטול יותר. וכפי שאנו רואים בחיות שהם בביטול יותר כלפי ה' ואין להם טעם ודעת לעבור על רצונו ית'.
ולכן, דווקא על ידי "הרכבה" של התשובה "על גבי" תקיעה בקרן של אייל, ששורשו למעלה מטעם ודעת והוא כאן בביטול כלפי ה', נפעל שיהיה הביטול גם בנו באופן שהתשובה היא למעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה מעוררים את הרצון האלוקי למלוכה שגם הוא למעלה מטעם ודעת!
הטעם שאין תוקעים בשופר בשבת
בכך מבאר אדמוה"ז מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: כי בשבת אין צורך כל כך בתקיעת השופר שכן לגבי שבת נאמר "ויכל אלוקים ביום השביעי". "ויכל" הוא מלשון "כלתה נפשי" כלומר עונג על מעשה בראשית. כדוגמת אדם שבסיום יצירת המופת מעשה ידיו, דווקא לאחר שהוא מפסיק את עבודתו מתגלה בו התענוג במעשהו. כך גם לגבי הקב"ה הרי שבשבת יש לו תענוג בבריאת העולם "ממילא".
ולכן – ביום בראש השנה שחל ביום חול, כאשר אין תענוג זה קיים – תוקעים בשופר. אבל בשבת שהתענוג האלוקי בבריאת העולמות קיים מצד השבת, ואין צורך כל כך בתקיעת השופר על מנת להמשיך את העונג האלוקי, לכן כאן ניתן לדחות את המצווה גם בעבור חשש רחוק של "שמא יטלנו ד' אמות ברשות הרבים".
נשאלת השאלה לאידך: אם כן מדוע התורה עצמה לא חילקה בין יום חול לשבת? מדוע ציוותה התורה לתקוע בשופר בראש השנה מבלי הבט אם הוא יום חול או שבת? ומדוע גזרו חכמים גזירה זו רק בתקופת בית שני ולא קודם לכן?
מסביר אדמוה"ז כי למרות שהוסבר לעיל כי בשבת נמשך התענוג האלוקי בבריאת העולם בכל מקרה, הרי שבכל זאת אין זה ממש אותו תענוג. וכמו אצל האדם שיש ריבוי סוגי תענוגים, זה למעלה מזה – אינו דומה תענוג ממאכל ערב לתענוג מניגון ערב או לדבר שכן שנון או עמוק. וזאת למרות שהתענוגים הגשמיים הם רק הפסולת של התענוגים הרוחניים.
אם כן כל שכן שגם בתענוגים רוחניים ישנם דרגות. ולכן ציוותה התורה לתקוע ולא חילקה בין שבת לחול. אלא, שבימי בית שני כבר לא נמשך כל כך התענוג האלוקי שע"י תקיעת השופר כבימי קדם, מפני שיעבוד מלכויות שהיה אז וכן מפני חסרונם של ארון הברית, כפורת וכרובים, אש מן השמים, השכינה, רוח הקודש ואורים ותומים, שהיו בבית ראשון אך לא בבית שני. ולכן הצטרפו שני הדברים הללו:
א. שממילא קיים התענוג של שבת קודש
ב. שגם ע"י תקיעת שופר כבר לא נמשך כל כך התענוג האלוקי כפי שהיה קודם.
וחז"ל קבעו שבמצב זה כבר עדיף לחשוש לטעויות אפילו של פשוטי העם "שמא יטלנו" ולא לתקוע בשופר.
כל זה היה במדינה. אבל במקדש היו תוקעים גם בשבת. כי המקדש עצמו הוא "שער השמים" ובו כן היה ניכר העונג האלוקי שבתקיעת השופר.
אמנם כאמור, ביום חול, מצווה לתקוע בשופר כי ע"י שופר ממשיכים את רצון ה' למלוך כנ"ל (גם אם לא ממש כפי שהיה בימי הבית הראשון).
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
דבר העורך:
תמה לה עוד שנה במניין שנות עולם, ובמניין שנותינו אנו בעולם הזה. בתום חודש של הכנות, חשבון נפש עמוק ותשובה, עומדים אנו בפתחה של השנה החדשה – בערב ראש השנה – יום הדין. ביום זה נעמוד לפני מלך העולם ונתחנן ברעדה "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".
בעוד חשיבותו של ראש השנה בו "תחתוך קצבה לכל בריותך ותכתוב את גזר דינם" ברורה, הרי שתורת החסידות מאירה את חשיבות היום הקדוש דווקא מההיבט האלוקי: תורת החסידות מסבירה כי בערב ראש השנה מתעלם רצון ה' למלוך על העולם.
שליחותנו ביום הזה היא לעורר את רצון ה' להמשיך ולמלוך (כלומר שהנהגת הקב"ה עם העולם תהיה באופן של "מלוכה", שהיא מתוך רצון העם – "מלכותו ברצון קיבלו עליהם", ולא באופן של "ממשלה" – שהיא בתוקף ולא ברצון).
במילים אחרות – עיקר עבודתנו בראש השנה אינה "לרפד" לנו את השנה הבאה עלינו לטובה בבני, חיי, ומזוני רוויחי. אלא גם ובעיקר העבודה של "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".
שכן זוהי הסיבה שבעבורה נברא העולם מלכתחילה. ואכן, בחסידות חב"ד נהגו לנגן בדביקות דווקא את "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה" ולא את "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו", אולי כי בראש השנה העיקר זה לא אנחנו ו "מה יצא לנו מזה". אלא העיקר זה העבודה להמליך אותו ית' שוב למלך עלינו ועל העולם. ברור שלשם כך אנו זקוקים לבני, חיי ומזוני רוויחי. אבל זה רק לשם כך!
תמצית העבודה הנ"ל ופסגתה הוא בתקיעת השופר, שכן בשופר שני עניינים:
א. ע"י תקיעת השופר אנו מכתירים את ה' למלך כדרך המלכים שבעת הכתרתם תוקעים בשופר.
ב. תקיעת השופר מעוררת אותנו לתשובה ולקבלת מלכות ה' עלינו, כי אין מלך בלא עם.
אבל בשבת – אין תוקעים בשופר, כפי שאומרת המשנה במסכת ר"ה (פד.): "יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה". מדוע? "כדאמר רבה: הכל חייבים בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו (כלומר יטלטל את השופר) ד' אמות ברשות הרבים (וטילטול ברשות הרבים אסור בשבת)".
לאור האמור לעיל בעניין חשיבות תקיעת השופר, עולה התהייה – כיצד ייתכן הדבר שחז"ל גזרו לבטל את תקיעת השופר רק מפני חשש רחוק "שמא יטלנו"? ובפרט שזוהי מצוות עשה מן התורה לתקוע בשופר?!
על מהותה של עבודת ה' בראש השנה, ומדוע ביטלו חכמים מצווה כה חשובה - כל זה ועוד, במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
התהוות העולם ע"י מלכות
בתורת החסידות מבואר כי העולם הזה "משתלשל" למעשה מעולמות רוחניים יותר כל אחד גבוה מקודמו עד למעלה מעלה לאין קץ – אור אין סוף. במילה "השתלשלות" נרמז כי העולמות כולם קשורים אחד בשני, כמו השלשת שטבעותיה קשורות כל אחת ברעותה. למעשה כל העולמות מאוחדים הם. אלא שבאחדות זו ישנם שני אופנים:
• יחודא עילאה (יחוד עליון) – זהו יחוד בו נרגש תמיד העולם הרוחני יותר ואילו העולם המגושם יותר נכלל בו. לדוגמא: כאשר הרב רוצה להסביר דבר מה לתלמיד הרי הוא מצמצם את שכלו בדוגמאות ומשלים (הנקראים בחסידות "אותיות השכל").
אמנם, בהיות השכל הזה במוח הרב, ברור ששכל זה נכלל במהות שכלו של הרב ואינו עניין בפני עצמו. בדומה לאותיות הכתב שאינם דבר בפני עצמם אלא שהם בטלים כלפי השכל הכתוב בהם. בלשון החסידות נקרא יחוד זה בשם "עיגולים" כי כמו שהעיגול הקטן כלול כבר בעיגול הגדול שמקיף אותו, כך העולמות הפחותים יותר כלולים בעולמות הנעלים יותר ואינם נרגשים בפני עצמם. זוהי הדרך בה צדיקים חווים את העולם.
• יחודא תתאה (יחוד תחתון) – זהו יחוד בו נרגש דווקא התחתון למרות שהעולם הרוחני הנעלה ממנו נמצא בו. לדוגמא – הדרך בה אנו חווים המציאות הגשמית כמציאות בפני עצמה. מציאות שלא ניכר בה שהיא מתהווה בדרך של השתלשלות אלא היא נראית כאילו חיותה מעצמותה. בלשון החסידות נקרא יחוד זה בשם "יש מאין". כלומר "יש" – מציאות, שהמקור שלה הוא בבחינת "אין" לגביה ואין היא משיגה אותו למרות שהוא נמצא בה!
כאמור – העולם הזה הוא "יחודא תתאה". הסיבה לכך היא כי העולמות מתהווים ממידת המלכות של הקב"ה ("מלכותך מלכות כל עולמים"). כלומר שהסיבה לקיומם היא בחירתו של ה' בכך שמלכותו בעולם הזה תסב לו עונג (לא מהצד האנוכי ח"ו, אלא שהוא מתענג על הטובה שלנו בכך שאנו עובדי ה'. כמו הורה שמתענג על הצלחות בנו בדברים החשובים באמת), והבחירה הזו היא קיומו של עולם. אמנם, כיון שמידת המלכות בעצם מהותה היא ברוממות והתנשאות, לכן אין אנו מרגישים בה אלא בעולם שהיא מהווה. ובתפישתנו העולם הוא "יש מאין".
תפקידנו ושליחותנו בעולם היא לחבר בין שני האופנים. היינו שמצד אחד יהיה העולם מציאות. ומאידך יהיה ניכר בעולם שאין הוא מציאות בפני עצמו אלא שהוא מתהווה מאין ליש כל רגע ורגע.
התעלמות המלכות
אמנם, בערב ראש השנה מתעלם הרצון האלוקי למלוכה מפני שמעשינו גורמים לכך שאין לקב"ה כביכול תענוג יותר במלוכה זו. כיון שהעולמות מתהווים ממידת מלכותו, הרי שהמשמעות המעשית לכך היא שבאם אכן יתעלם הרצון האלוקי למלוך על העולם ח"ו, הרי שהעולם יושגח באופן של "ממשלה" ולא באופן של מלוכה. שזהו ההבדל בין שנה טובה ומתוקה לבין שנים טובות פחות – עד כמה פעלנו לעורר את הרצון האלוקי למלוך בעולם.
כי כפי שאנו רואים אצל האדם הרי המידות תלויות ברצון. ייתכן ואדם הוא בעל חסד מצד מידותיו, אבל בהעדר רצון לעשות חסד לא תבוא מידה זו לידי גילוי בפועל ממש. כך הוא גם במידת המלכות – אמנם מצד מידותיו הרי ה' הוא מלך (מלך בעצם) אבל גילוי המלכות תלוי ברצון. ומיום שברא הקב"ה את עולמו – הוא בחר כי הרצון הזה יהיה תלוי בנו.
אדמוה"ז מבאר כאן כי ככלל, הדרך "להמשיך" דרגות רוחניות היא על ידי מעשים גשמיים ששורשם הרוחני דומה. ובנידון דידן, במשך כל השנה נמשך התענוג האלוקי (שהתגלה כבר בראש השנה שעברה) על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. כי לימוד התורה קשור עם טעם ודעת, ובטעם ודעת יש תענוג. ועל ידי התענוג בלימוד התורה ממשיכים גם התענוג האלוקי בקיום העולם. שהקב"ה מתענג, כביכול, על לימוד תורתם של עם ישראל.
אמנם, בהגיע ראש השנה אין זה מספיק ויש להגיע למעלה מהטעם ודעת – אל פנימיות הרצון של ה' במלוכה – אל התענוג שבמלוכה (הנקרא בחסידות "פנימיות הכתר", שכן הכתר הוא מעל הראש. חיצוניות הכתר זה הרצון, ופנימיות רצון הוא תענוג).
ובמה? בשופר!
אבל כיצד ניתן להגיע למקום כה נעלה? והרי האדם במהותו הוא שכלי, איזו פעולה גשמית קיימת ששורשה הוא למעלה מטעם ודעת ואשר מהותה הוא תענוג במלוכה? והתשובה: שופר!
קבלת עול מלכות, הגם שהיא ברצון, אבל היא גם בביטול מוחלט אל המלך. ככל שהנתין בטל יותר אל המלך, כך מתגלה יותר מידת מלכותו של המלך.
ביטול זה נמשך ביתר שאת על ידי השופר דווקא, כי השופר עשוי מקרן של אייל.
והביאור: כבר נתבאר במאמרים הקודמים כי שורשו הרוחני של האדם הוא בספירת החכמה שבעולם התיקון, ואילו שורש החיות הוא בעולם התוהו שלמעלה מתיקון ולמעלה מטעם ודעת. בחסידות מוסבר כי כאשר נברא משתלשל משורשו הרוחני - הרי הוא שומר על התכונות הבסיסיות שאפיינו את שורשו. משמעות הדבר היא שככל שהשורש נעלה יותר, הרי כיון שמצד מעלתו למעלה הרי הוא בביטול יותר, על כן גם בהשתלשלותו כאן למטה הרי הוא בביטול יותר. וכפי שאנו רואים בחיות שהם בביטול יותר כלפי ה' ואין להם טעם ודעת לעבור על רצונו ית'.
ולכן, דווקא על ידי "הרכבה" של התשובה "על גבי" תקיעה בקרן של אייל, ששורשו למעלה מטעם ודעת והוא כאן בביטול כלפי ה', נפעל שיהיה הביטול גם בנו באופן שהתשובה היא למעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה מעוררים את הרצון האלוקי למלוכה שגם הוא למעלה מטעם ודעת!
הטעם שאין תוקעים בשופר בשבת
בכך מבאר אדמוה"ז מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת: כי בשבת אין צורך כל כך בתקיעת השופר שכן לגבי שבת נאמר "ויכל אלוקים ביום השביעי". "ויכל" הוא מלשון "כלתה נפשי" כלומר עונג על מעשה בראשית. כדוגמת אדם שבסיום יצירת המופת מעשה ידיו, דווקא לאחר שהוא מפסיק את עבודתו מתגלה בו התענוג במעשהו. כך גם לגבי הקב"ה הרי שבשבת יש לו תענוג בבריאת העולם "ממילא".
ולכן – ביום בראש השנה שחל ביום חול, כאשר אין תענוג זה קיים – תוקעים בשופר. אבל בשבת שהתענוג האלוקי בבריאת העולמות קיים מצד השבת, ואין צורך כל כך בתקיעת השופר על מנת להמשיך את העונג האלוקי, לכן כאן ניתן לדחות את המצווה גם בעבור חשש רחוק של "שמא יטלנו ד' אמות ברשות הרבים".
נשאלת השאלה לאידך: אם כן מדוע התורה עצמה לא חילקה בין יום חול לשבת? מדוע ציוותה התורה לתקוע בשופר בראש השנה מבלי הבט אם הוא יום חול או שבת? ומדוע גזרו חכמים גזירה זו רק בתקופת בית שני ולא קודם לכן?
מסביר אדמוה"ז כי למרות שהוסבר לעיל כי בשבת נמשך התענוג האלוקי בבריאת העולם בכל מקרה, הרי שבכל זאת אין זה ממש אותו תענוג. וכמו אצל האדם שיש ריבוי סוגי תענוגים, זה למעלה מזה – אינו דומה תענוג ממאכל ערב לתענוג מניגון ערב או לדבר שכן שנון או עמוק. וזאת למרות שהתענוגים הגשמיים הם רק הפסולת של התענוגים הרוחניים.
אם כן כל שכן שגם בתענוגים רוחניים ישנם דרגות. ולכן ציוותה התורה לתקוע ולא חילקה בין שבת לחול. אלא, שבימי בית שני כבר לא נמשך כל כך התענוג האלוקי שע"י תקיעת השופר כבימי קדם, מפני שיעבוד מלכויות שהיה אז וכן מפני חסרונם של ארון הברית, כפורת וכרובים, אש מן השמים, השכינה, רוח הקודש ואורים ותומים, שהיו בבית ראשון אך לא בבית שני. ולכן הצטרפו שני הדברים הללו:
א. שממילא קיים התענוג של שבת קודש
ב. שגם ע"י תקיעת שופר כבר לא נמשך כל כך התענוג האלוקי כפי שהיה קודם.
וחז"ל קבעו שבמצב זה כבר עדיף לחשוש לטעויות אפילו של פשוטי העם "שמא יטלנו" ולא לתקוע בשופר.
כל זה היה במדינה. אבל במקדש היו תוקעים גם בשבת. כי המקדש עצמו הוא "שער השמים" ובו כן היה ניכר העונג האלוקי שבתקיעת השופר.
אמנם כאמור, ביום חול, מצווה לתקוע בשופר כי ע"י שופר ממשיכים את רצון ה' למלוך כנ"ל (גם אם לא ממש כפי שהיה בימי הבית הראשון).
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
