מתכוננים לשבת עם 'תורה אור' מבואר לפרשה ● תצא
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך:
בספר התניא (פ"א) מובא (בשם הרח"ו בשער הקדושה) כי לכל יהודי, צדיק או רשע, ישנם שתי נפשות:
• הנפש הבהמית – שהיא מקליפת נוגה וענינה הוא לדאוג לכל הצרכים הגשמיים של היהודי באשר הוא ייצור חי. אך בהיותה מקליפת נוגה, יש בה גם טוב (לדוגמא: רחמנות וגמילות חסדים הם מידות טובות ששורשם הוא בנפש הבהמית אצל היהודי).
• הנפש האלוקית – שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. והיא דביקה וחפצה בה' תמיד. אם כי לא תמיד זה בגילוי עקב היות נפש זו מכוסה לרוב על ידי הנפש הבהמית והגוף הגשמי. עיקר ירידתה של הנפש האלוקית לעולם להתלבש בגוף הגשמי הוא על מנת שתוכל לזכך את הגוף ואת הנפש הבהמית.
בהיות שתי הנפשות הללו שוכנות באותו הגוף, הרי שכל אחד מהם רוצה להיות "בעל הבית" על מציאותו של היהודי בעולם הזה. וכמו שני מתאבקים, מנסים הם להפיל אחד את השני וכשהאחד קם השני נופל ולהיפך.
וכאן נשאלת השאלה: אם מדובר בשתי נפשות אוטונומיות שנאבקות ביניהם על שליטתם בגופי הגשמי – אז מה בעצם רוצים ממני? איפה החלק "שלי" בסיפור הזה? שיריבו הנפשות ומי שינצח ינצח, או לחילופין שימצאו דרך להסתדר ביניהם.. מה אני יכול לעשות בנידון?
על כך מבאר אדמוה"ז כי קיימת גם נפש נוספת – הנפש השכלית. אין זו אמנם נפש העומדת בפני עצמה שכן היא חלק מהנפש הבהמית, ובמובן מסוים קרובה היא יותר אל הנפש הבהמית, שכן כל עולם המושגים שלה מובנים לה באמצעות עולם מושגים גשמי. אבל בהיותה שכלית, הרי שסוף סוף היא "אובייקטיבית" שזהו מתכונות השכל הישר. בנוסף לכך יש לה גם השגות רוחניות מהארת הנפש האלוקית. ובה יש לאדם יכולת ואף חובה להשתמש על מנת להכריע את הכף במאבק שבין הנפשות.
במילים אחרות: שתי הנפשות נאבקות אמנם על שליטת בגופו של האדם, אבל עיקר ה"אדם" במובן הזה הוא הנפש השכלית שבו, ובנפש זו יש לו שליטה מתולדתו. על האדם להשליט באמצעות נפשו השכלית את הנפש האלוקית על גופו, ובעיקר על המחשבה, דיבור ומעשה שלו שיהיו מתאימים לרצון ה'. ימי חייו של האדם קצובים לו כמספר הדרוש לו לזכך את הגוף ונפשו הבהמית ועליו לנצל כל רגע על מנת להשלים זאת.
מדוע ירדה הנפש הבהמית למטה
לעיל נתבאר כי מטרת ירידת הנפש האלוקית לעולם הזה הוא על מנת לברר את הגוף ונפש הבהמית. אבל מדוע ירדה הנפש הבהמית? הרי בהיותה למעלה הייתה במקום גבוה מאד ודבקה ובטלה גם כן בה'? האם ירדה הנפש הבהמית למטה בריבוי השתלשלות, להיות בריחוק מה', רק כדי שהנפש האלוקית תרד גם היא ותחזיר אותה בחזרה למקום ממנו באה? בשביל מה? איזו תועלת יש בכך?
בכדי להבין זאת מקדים אדמוה"ז ומבאר באיזה אופן מבררת הנפש האלוקית את הבהמית:
עיקר בירור הנפש הבהמית הוא בשעת התפילה. ויש בזה כמה שלבים:
פסוקי דזמרה – זהו השלב של הפרדת הרע מהטוב שבנפש הבהמית. כמו שכתוב "רוממות א-ל בגרונם וחרב פפיות בידם" כלומר ש ה "רוממות א-ל" – אמירת שבחיו של ה' בפסוקי דזמרה, הוא חרב פפיות שבו מפרידים בין הטוב לרע. שהטוב עולה למעלה ואילו הרע נשאר למטה. וכיצד?
כי הרע שבנפש הבהמית אין לו קיום מצד עצמו אלא הוא חושך, וכדרכו של חושך הרי אם מאירים בו, אף אם יהיה האור מועט הרי הוא מגרש את החושך. לכן כאשר האדם מתבונן בגדלות ה' כפי שהיא משתקפת בפסוקי דזמרה, איך שה' מחיה את כולם ומהווה את כולם וכולם באמת בטלים כלפי ה', ואיך שהאפילו המלאכים עומדים בהתפעלות עצומה ואומרים "קדוש קדוש קדוש" וכו'. וכל זה אף איננה גדולתו, כי זה שה' כל יכול וביכולתו לברוא ולהחיות את כל העולמות זה דבר "פשוט" כלפי ה'. אלא גדולתו היא ענותנותו – שהוא כביכול משפיל את עצמו לברוא ולהחיות את העולמות - הרי התבוננות זו תאיר הארה גדולה בתוך חשכת נפשו הבהמית והרע שבה יידחה מפני האור.
אבל, עדיין אין זה מספיק, כי הרע עדיין קיים רק שהוא בהעלם מפני האור. ובכדי להפך את הרע לטוב (אפילו לאותה שעה) זקוקים להתבוננות מעמיקה יותר:
קריאת שמע – קריאת שמע מסתיימת במילים "ה' אחד". הביטוי "אחד" רומז על אחדותו של ה' בעולמות. א' - "אלופו של עולם", ח' - שבעה רקיעים והארץ, ו ד' - הם ארבע רוחות השמים. הכוונה ב "ה' אחד" היא שה' נמצא ומאוחד עם העולם גם במימד המקום והזמן. "אחד" הוא מלשון "התאחדות". אלא שכל זה הוא רק לאחר בריאת העולם, אבל קודם בריאת העולם לא שייך הביטוי "אחד" כלפי ה' מפני שאין כל מציאות אחרת עימה הוא צריך כביכול להתאחד.
זוהי תובנה חשובה. מפני שהיא מסייעת לנו להבדיל בין המציאות לבין האלוקות שיצרה אותה. התפיסה ה "טיבעית" שבאה מצד הנפש הבהמית, היא לראות באלוקות חלק גדול ככל שיהיה מהמציאות. ואולם כאשר יהודי משיג ("שמע" הוא גם לשון הבנה) כי למעשה החיבור של המציאות והאלוקות הוא רק שלב נוסף וירוד יותר שנובע מעצם בריאת העולם. אבל שהקב"ה בעצמו הוא למעלה מ "אחד" (עד כדי כך שאפילו המלאכים לא משיגים בו – "איה מקום כבודו להעריצו"), הרי שהתובנה הזו מחזקת אצלו ביותר את תחושת ההודיה והביטול על כך ש "ה' אלוקינו", כלומר שה' בכלל בוחר להתייחס לעולמות ולהיות עמם "אחד". אז תתעורר אצלו אהבה כרשפי אש להבטל ולהכלל באורו ית'. ואזי לא רק יסולק חושך הנפש הבהמית אלא שאף היא תתהפך ותסכים, גם אם לפי שעה, להתאחד עם בוראה באהבה.
אמנם, כל זה היה בדורות הראשונים שהיו מזוככים יותר. אבל בדורות של עיקבתא דמשיחא, הרע מתגבר מאד ואי אפשר לבטלו רק על ידי קריאת שמע. לכן תיקנו חז"ל גם תפילת שמונה עשרה.
תפילת שמו"ע – תפילת שמו"ע היא תפילה אשר בה שמונה עשר ברכות (תשע עשרה לייתר דיוק – "ברכת המינים" תוקנה מאוחר יותר ואולם שמה של התפילה לא שונה). אופן אמירת הברכה היא "פניה לנוכח". כלומר אין אנו אומרים "ברוך הוא אלוקינו חונן הדעת" אלא "ברוך אתה ה' חונן הדעת". הדיבור כאן הוא באופן ישיר ובלתי אמצעי אל ה' בעצמו. ויש בזה שני עניינים:
א. כאשר הפניה היא "לנוכח" אזי מתחזקת התחושה הן של הקרבה – שהרי סוף סוף מדבר הוא אל ה'. והן של הריחוק - שהרי סוף סוף הוא זה הוא, וה' הוא האלוקים! ודבר זה גורם לתוספת ביטול.
ב. המשמעות של "ברוך" הוא השפעה והמשכה מלמעלה למטה (מלשון "המבריך את הגפן"). אנו בעצם מודעים לכך שאין זה רק בכוחנו להגיע לביטול הראוי לה', ולמעשה מבקשים ממנו ית' שהוא ישפיע לנו וימשיך בליבנו את בחי' הביטול הזה. זוהי משמעות כל הברכות בדרך זו או אחרת. כאשר אנו מבקשים "סלח לנו אבינו כי חטאנו" לדוגמא, אין הכוונה כי אנו מודאגים מהעונש ומבקשים פטור. הכוונה היא לעורר רצון כביכול אצל ה' ית', להשפיע לנו מצב נפשי בו אנו נהיה בטלים אליו וכאילו מעולם לא היינו במצב של נפרדות וחטא.
באופן כללי יותר אנו מבקשים בתפילת שמו"ע שיומשכו לנו י"ג מידות הרחמים. וכפי שנתבאר במאמרים הקודמים, הרי שבחודש אלול דבר זה שייך ביתר שאת מפני שבכל יום מימי חודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים.
תכלית ירידת הנשמה – עלייה!
לאחר כל השלבים הנ"ל מגיע היהודי לאהבה נעלית ביותר של "בכל מאודך" – שאין לו שום רצון זולת ה' ית'. זוהי דרגא נעלית ביותר. נפשו האלוקית של האדם – אם היותה דבוקה בה' ואוהבתו תמיד, עדיין מצד עצמה אין בה אהבה נעלית כל כך לה' בגילוי. דווקא על ידי התעמתותה של הנפש האלוקית עם מיצרי הגוף ונפש הבהמית, דווקא מתוך תחושת הריחוק הבאה מתוך הירידה הגדולה, יכולה הנפש האלוקית להגיע לאהבה כה רבה לה' באופן שתהא זו עליה גדולה לאין ערוך לעומת מצב הנפש האלוקית קודם ירידתה כאן למטה.
אבל לא רק הנפש האלוקית מרוויחה מירידה זו, אלא אף הנפש הבהמית. כי גם כלפי הנפש הבהמית נכון הדבר – על ידי שבירתה כאן למטה והפיכתה לטוב (גם אם רק לפי שעה) זוכה היא לגילוי אהבה רבה שאין בה מצד עצמה כפי שהייתה למעלה.
וזוהי תכלית ירידת הנפשות – האלוקית והבהמית לעולם הזה. כי דווקא מתוך ירידתם כאן למטה, יכולים הם להגיע למקום גבוה יותר מכפי שהיו קודם ירידתם.
זוהי גם משמעות הפסוק שבפרשתנו "כי תהיינה לאיש שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והיה הבן הבכור לשניאה":
כי תהינה לאיש שתי נשים – הם שתי הנפשות
אחת אהובה – נפש אלוקית
ואחת שנואה – נפש בהמית
והיה הבן הבכור לשניאה – הבן הבכור הוא האהבה הרבה לה', הרי הוא נולד דווקא מתוך ה "שניאה". דווקא מתוך התלבשות הנפש האלוקית בחשכת הנפש הבהמית.
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
