מערכת COL
|
יום ו' אלול ה׳תשע״ב
24.08.2012
מתכוננים לשבת עם 'תורה אור' מבואר לפרשה ● שופטים
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורה אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ● המאמר גם בפורמט PDF למאמר המלא
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
במאמר הקודם נתבאר כי בכל יום בחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, כמו ביום הכיפורים. ונשאלה השאלה – מדוע אם כן לא יהיה כל יום בחודש אלול כיום הכיפורים? על כך ענה האדמוה"ז במשל "המלך בשדה", שאכן שורש ההארה בחודש אלול וביום הכיפורים הוא אותו השורש – י"ג מידות הרחמים, אבל אופן התגלות ההארה שונה. כי בחודש אלול הגילוי הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז המלך מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ושוחקות. ואילו ביום הכיפורים הגילוי הוא בבחינת "המלך על כסא מלכותו בארמון" שאז הגילוי הוא בתוקף המלוכה – בדין ובמשפט.
המשל הנ"ל מסביר אמנם מדוע אין כל יום בחודש אלול כמו יום כיפור, אבל עדיין אין הוא מסביר מדוע בעצם מאירים י"ג מידות הרחמים בחודש אלול מלכתחילה? מילא בעשרת ימי תשובה שהם ימי סליחה ומחילה מובן מדוע זקוקים להארה זו – אך בחודש אלול שעניינו הוא עצם התשובה - מה עניין הארה זו אז?
ע"מ לענות לשאלה זו מבאר אדמוה"ז דבר יסודי בעניין התשובה: תשובה אינה רק על עוונות, תשובה היא תנועה של התנתקות מהמצב הקודם והתקדמות אל המצב הטוב יותר. על האדם להיות כל ימיו בתשובה – בהתקדמות בעבודת ה' שלו. גם אם מצבו בעבודת ה' טוב הוא, הרי כפתגם החסידי: "גם אם טוב - טוב הוא, האין יותר טוב - טוב יותר?"
על תשובה, על י"ג מידות הרחמים, על מי גדול יותר – תלמוד או מעשה? ואיך כל זה קשור לחודש אלול. במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
תלמוד גדול שמביא לידי מעשה
הגמרא במסכת קידושין (מ:) עוסקת בשאלה חשובה: "כבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו - תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ניתן לתאר כיצד החל הדבר – נכנס יהודי פשוט לחכמים ושאל: "הריני יהודי פשוט העמל קשה לפרנסתי. אין בידי זמן לעסוק הן בתורה והן במצוות – בזמן המועט שיש לי – במה עדיף לעסוק בלימוד התורה או בקיום מצוות?", או לחילופין נכנס אברך תלמיד חכם אל חכמים ושאל: "הריני כל ימי שוקד על התורה, מידי פעם מתגלגלת לידי מצווה, האם עלי להפסיק את הלימוד על מנת לקיים את המצווה?".
ואמנם, בעוד השאלה היא פשוטה ועניינית, הרי שהתשובה אינה ברורה כי מצד אחד עולה ש ה"תלמוד גדול" ומאידך כל גדלותו של התלמוד הוא שהוא "מביא לידי מעשה" ואם כן המעשה הוא העיקר. במה חלקו חכמים ומה משמעות ההכרעה? על מנת להבין זאת יש להקדים תחילה:
אנו מוצאים שני פסוקים שהם לכאורה דומים:
• בספר ירמיהו (כ"ג, כד) נאמר: "...הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא".
• בספר ישעיהו (ו', ג) נאמר: "מלא כל הארץ כבודו"
מבאר אדמוה"ז כי למרות הדמיון שבין הפסוקים הרי שלמעשה הם שונים ואף הפוכים:
בפסוק הראשון נאמר "את השמים ואת הארץ" ואילו בשני נאמר רק "כל הארץ".
בפסוק הראשון נאמר "אני מלא" ואילו בשני "מלא..כבודו".
ההבדל במילים רומז על שני המהויות השונות אותם מתארים הפסוקים. הפסוק הראשון מדבר על אור "הסובב כל עלמין". כפי שנתבאר כבר במאמרים הקודמים אור הסובב כל עלמין הוא אור אין סוף אשר כלפיו לשום דבר אין יחס וגודל. השמים והארץ שווים לגביו. זהו כביכול התגלות ה' בעצמו. ולכן אומר הפסוק "את השמים ואת הארץ" כלומר שמים וארץ בהשוואה אחת כלפי אור אין סוף שהוא "אני מלא" התגלות ה' בעצמו.
הפסוק השני רומז על אור "הממלא כל עלמין" זהו אור שמתלבש בתוך העולם ובתוך פרטי העולם, כל פרט לפי מהותו. האור הזה הוא החיות של הדבר בו התלבש. ולכן נאמר רק "מלא כל הארץ" כי הארץ לחוד והשמים לחוד – כל אחד מהם יש לו את מקומו כלפי אור זה. אור זה איננו התגלות ה' בעצמו אלא רק התגלות של "כבוד ה'", ולכן אומר הפסוק "מלא כל הארץ כבודו", כלומר שאור "כבוד ה'" ממלא את הארץ וכל אשר בה.
מבאר אדמוה"ז כי שורש התורה הוא בחכמתו של ה' היורדת ומשתלשלת ומתלבשת בעולם. או במילים אחרות – שורש התורה הוא אור הממלא כל עלמין. גם אופן התלבשות התורה בלומדיה הוא באופן שמשפיע על הלומד "ותורתך בתוך מעי".
שורש המצוות הוא ברצונו של ה'. וכבר נתבאר במאמרים קודמים כי הרצון איננו דבר נוסף על האדם (החכמה היא דבר נקנה – "איזהו זקן? זה שקנה חכמה" אומרים חז"ל. אבל הרצון הוא מלשון "מרוצת הנפש" זהו עצם האדם בנטייה לכיוון מסוים). כלומר הרצון הוא גילוי עצם האדם. או במילים אחרות – שורש המצוות הוא באור הסובב כל עלמין. הם אינם מתלבשות באדם, וכשהאדם מסיים לקיים מצווה הרי הוא בדיוק כפי שהיה קודם קיומה.
וזוהי מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא: ר' טרפון סבור שכיון ששורש המצוות נעלה יותר, שכן הם כאמור מאור הסובב כל עלמין, לכן המצוות גדולות יותר. ואילו ר' עקיבא סבור שכיוון שסוף סוף הרי התורה באה בהתלבשות בעולמות ומשנה את מציאות העוסק בה, הרי שגדול תלמוד.
בסופו של דבר נמנו כולם כי אכן המעשה הוא העיקר אבל כיון ששורש המעשה הוא כה נעלה, זקוקים לתורה על מנת שתראה לנו כיצד לגשר בין הרצון האלוקי הפשוט (שאינו מצוייר בתפילין או לולב) לבין המציאות של העולם. זקוקים לתורה שתגלה לנו שעל ידי הנחת תפילין גשמיות מעור בהמה מקיימים מאה אחוז מהרצון האלוקי הפשוט! זוהי גדלותה של התורה, ואלמלא התורה לא יכלו מצוות גשמיות להשתלשל לעולם. ולכן גדול תלמוד שהוא הוא זה המביא לידי המעשה.
היום לעשותם ומחר לקבל שכרם
ההבדל הזה שבין תורה ומצוות הוא גם ההבדל שבין עולם הזה לעולם הבא. בעולם הזה מאיר גם אור "הסובב" על ידי מעשה המצוות. בעולם הבא "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – לא מהשכינה עצמה אלא "מזיו השכינה" כלומר מאור הממלא. בעולם הבא לא מאיר אור הסובב ולכן אין שם משמעות לקיום מצוות. המצוות שאדם קיים בעולם הזה הם אלו שמלווים אותו לעולם הבא ושוב אין באפשרותו להוסיף ולקיים שם מצוות ו "לשפר" את מקומו בגן עדן. מכאן החשיבות הגדולה של ריבוי קיום מצוות כאן בעולם הזה.
ואולם, הבדל זה חשוב מאד מסיבה נוספת:
לכל אדם ישנה שליחות מסוימת בעולם, לכך ירדה נשמתו לעולם הזה, ולכך ניתנו לו כמות ימים מסוימת לחיות כפי הזמן הדרוש לו להשלמת השליחות. השליחות הכללית לכולם הוא להפך את הגוף ונפש הבהמית של האדם מרע לטוב (ומעבר לזה ישנה גם שליחות פרטית לכל אחד).
כל עוד האדם מקיים את שליחותו – מה טוב. ואולם אם מעביר האדם את זמנו ללא בירור הגוף ונפש הבהמית, ואף ח"ו פוגם בהם על ידי מעשים אשר לא לה' המה (ואף גרוע מכך), הרי לא רק שלא קיים את שליחותו ונוצרים כביכול "חורים" בזמן אשר אין בהם עבודת שליחותו. אלא שעוד אפשר שעל ידי עוונותיו יוצרו פגמים של ממש!
לשם כך על האדם לחזור בתשובה. אבל כאן נשאלת השאלה: מילא כאשר יחזור האדם בתשובה, הרי שבוודאי ה' יסלח לו. אבל מה יהא על אותם "חורים ופגמים" שכבר נוצרו בפועל על ידי אי קיום שליחותו קודם? כיצד ניתן להשלים אותם? והרי גם אם יעבוד האדם קשה היום, הרי זה מועיל רק על היום. ומה עם מה שהיה ואבד?
מבאר אדמוה"ז כי זוהי בדיוק החשיבות בכך שעולם הזה הוא עולם המצוות ומאיר בו אור הסובב. כי כאמור לעיל, המעלה של אור הסובב היא שאין דבר אחד קרוב אליו יותר מדבר אחר מפני אין סופיותו. וברובד העמוק יותר המשמעות היא כי כלפי אור הסובב המצווה ועוון שווים הם.. "אם צדקת מה תיתן לו".
ולכן בשעה שיהודי עושה תשובה אמיתית ופנימית, כזו שמנערת אותו לחלוטין ממצבו הקיים, הרי באותו הרגע הוא קושר עצמו עם אור הסובב כל עלמין, ושם כל הנהגותיו הרי הם שווים, ומצד זה מחשיבים לו את העברות כזכויות.
הרועה בשושנים
כל זה הוא בכל השנה גם כן, אבל בחודש אלול מצטרפת מעלת הארת י"ג מידות הרחמים. שלא רק שסולחים לו על כל עוונותיו ואף מחשיבים לו עבירות כזכויות, אלא מצד ההארה הנעלית אף "סותמים" לו את ה "חורים והפגמים" שנוצרו בעקבות העבירות!
וזהו שדרשו חז"ל את המילים "הרועה בשושנים" גם על חודש אלול, כי "אל תיקרי שושנים אלא ששונים" כלומר שעל ידי תשובה עילאה כנ"ל והוספה בלימוד התורה ממשיכים את השושנה (י"ג מידות הרחמים) באופן של התורה – ממלא כל עלמין – וזה ממלא ומתקן את כל הפגמים.
ולכן מייד לאחר העבודה של אלול ועשרת ימי תשובה מגיעים לסוכות ושמחת תורה. עתה יש מקום לשמחה זו מפני שהכול נסלח ותוקן.
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
הקדמת העורך
במאמר הקודם נתבאר כי בכל יום בחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, כמו ביום הכיפורים. ונשאלה השאלה – מדוע אם כן לא יהיה כל יום בחודש אלול כיום הכיפורים? על כך ענה האדמוה"ז במשל "המלך בשדה", שאכן שורש ההארה בחודש אלול וביום הכיפורים הוא אותו השורש – י"ג מידות הרחמים, אבל אופן התגלות ההארה שונה. כי בחודש אלול הגילוי הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז המלך מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ושוחקות. ואילו ביום הכיפורים הגילוי הוא בבחינת "המלך על כסא מלכותו בארמון" שאז הגילוי הוא בתוקף המלוכה – בדין ובמשפט.
המשל הנ"ל מסביר אמנם מדוע אין כל יום בחודש אלול כמו יום כיפור, אבל עדיין אין הוא מסביר מדוע בעצם מאירים י"ג מידות הרחמים בחודש אלול מלכתחילה? מילא בעשרת ימי תשובה שהם ימי סליחה ומחילה מובן מדוע זקוקים להארה זו – אך בחודש אלול שעניינו הוא עצם התשובה - מה עניין הארה זו אז?
ע"מ לענות לשאלה זו מבאר אדמוה"ז דבר יסודי בעניין התשובה: תשובה אינה רק על עוונות, תשובה היא תנועה של התנתקות מהמצב הקודם והתקדמות אל המצב הטוב יותר. על האדם להיות כל ימיו בתשובה – בהתקדמות בעבודת ה' שלו. גם אם מצבו בעבודת ה' טוב הוא, הרי כפתגם החסידי: "גם אם טוב - טוב הוא, האין יותר טוב - טוב יותר?"
על תשובה, על י"ג מידות הרחמים, על מי גדול יותר – תלמוד או מעשה? ואיך כל זה קשור לחודש אלול. במאמר אדמוה"ז שלפנינו.
תלמוד גדול שמביא לידי מעשה
הגמרא במסכת קידושין (מ:) עוסקת בשאלה חשובה: "כבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו - תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ניתן לתאר כיצד החל הדבר – נכנס יהודי פשוט לחכמים ושאל: "הריני יהודי פשוט העמל קשה לפרנסתי. אין בידי זמן לעסוק הן בתורה והן במצוות – בזמן המועט שיש לי – במה עדיף לעסוק בלימוד התורה או בקיום מצוות?", או לחילופין נכנס אברך תלמיד חכם אל חכמים ושאל: "הריני כל ימי שוקד על התורה, מידי פעם מתגלגלת לידי מצווה, האם עלי להפסיק את הלימוד על מנת לקיים את המצווה?".
ואמנם, בעוד השאלה היא פשוטה ועניינית, הרי שהתשובה אינה ברורה כי מצד אחד עולה ש ה"תלמוד גדול" ומאידך כל גדלותו של התלמוד הוא שהוא "מביא לידי מעשה" ואם כן המעשה הוא העיקר. במה חלקו חכמים ומה משמעות ההכרעה? על מנת להבין זאת יש להקדים תחילה:
אנו מוצאים שני פסוקים שהם לכאורה דומים:
• בספר ירמיהו (כ"ג, כד) נאמר: "...הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא".
• בספר ישעיהו (ו', ג) נאמר: "מלא כל הארץ כבודו"
מבאר אדמוה"ז כי למרות הדמיון שבין הפסוקים הרי שלמעשה הם שונים ואף הפוכים:
בפסוק הראשון נאמר "את השמים ואת הארץ" ואילו בשני נאמר רק "כל הארץ".
בפסוק הראשון נאמר "אני מלא" ואילו בשני "מלא..כבודו".
ההבדל במילים רומז על שני המהויות השונות אותם מתארים הפסוקים. הפסוק הראשון מדבר על אור "הסובב כל עלמין". כפי שנתבאר כבר במאמרים הקודמים אור הסובב כל עלמין הוא אור אין סוף אשר כלפיו לשום דבר אין יחס וגודל. השמים והארץ שווים לגביו. זהו כביכול התגלות ה' בעצמו. ולכן אומר הפסוק "את השמים ואת הארץ" כלומר שמים וארץ בהשוואה אחת כלפי אור אין סוף שהוא "אני מלא" התגלות ה' בעצמו.
הפסוק השני רומז על אור "הממלא כל עלמין" זהו אור שמתלבש בתוך העולם ובתוך פרטי העולם, כל פרט לפי מהותו. האור הזה הוא החיות של הדבר בו התלבש. ולכן נאמר רק "מלא כל הארץ" כי הארץ לחוד והשמים לחוד – כל אחד מהם יש לו את מקומו כלפי אור זה. אור זה איננו התגלות ה' בעצמו אלא רק התגלות של "כבוד ה'", ולכן אומר הפסוק "מלא כל הארץ כבודו", כלומר שאור "כבוד ה'" ממלא את הארץ וכל אשר בה.
מבאר אדמוה"ז כי שורש התורה הוא בחכמתו של ה' היורדת ומשתלשלת ומתלבשת בעולם. או במילים אחרות – שורש התורה הוא אור הממלא כל עלמין. גם אופן התלבשות התורה בלומדיה הוא באופן שמשפיע על הלומד "ותורתך בתוך מעי".
שורש המצוות הוא ברצונו של ה'. וכבר נתבאר במאמרים קודמים כי הרצון איננו דבר נוסף על האדם (החכמה היא דבר נקנה – "איזהו זקן? זה שקנה חכמה" אומרים חז"ל. אבל הרצון הוא מלשון "מרוצת הנפש" זהו עצם האדם בנטייה לכיוון מסוים). כלומר הרצון הוא גילוי עצם האדם. או במילים אחרות – שורש המצוות הוא באור הסובב כל עלמין. הם אינם מתלבשות באדם, וכשהאדם מסיים לקיים מצווה הרי הוא בדיוק כפי שהיה קודם קיומה.
וזוהי מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא: ר' טרפון סבור שכיון ששורש המצוות נעלה יותר, שכן הם כאמור מאור הסובב כל עלמין, לכן המצוות גדולות יותר. ואילו ר' עקיבא סבור שכיוון שסוף סוף הרי התורה באה בהתלבשות בעולמות ומשנה את מציאות העוסק בה, הרי שגדול תלמוד.
בסופו של דבר נמנו כולם כי אכן המעשה הוא העיקר אבל כיון ששורש המעשה הוא כה נעלה, זקוקים לתורה על מנת שתראה לנו כיצד לגשר בין הרצון האלוקי הפשוט (שאינו מצוייר בתפילין או לולב) לבין המציאות של העולם. זקוקים לתורה שתגלה לנו שעל ידי הנחת תפילין גשמיות מעור בהמה מקיימים מאה אחוז מהרצון האלוקי הפשוט! זוהי גדלותה של התורה, ואלמלא התורה לא יכלו מצוות גשמיות להשתלשל לעולם. ולכן גדול תלמוד שהוא הוא זה המביא לידי המעשה.
היום לעשותם ומחר לקבל שכרם
ההבדל הזה שבין תורה ומצוות הוא גם ההבדל שבין עולם הזה לעולם הבא. בעולם הזה מאיר גם אור "הסובב" על ידי מעשה המצוות. בעולם הבא "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – לא מהשכינה עצמה אלא "מזיו השכינה" כלומר מאור הממלא. בעולם הבא לא מאיר אור הסובב ולכן אין שם משמעות לקיום מצוות. המצוות שאדם קיים בעולם הזה הם אלו שמלווים אותו לעולם הבא ושוב אין באפשרותו להוסיף ולקיים שם מצוות ו "לשפר" את מקומו בגן עדן. מכאן החשיבות הגדולה של ריבוי קיום מצוות כאן בעולם הזה.
ואולם, הבדל זה חשוב מאד מסיבה נוספת:
לכל אדם ישנה שליחות מסוימת בעולם, לכך ירדה נשמתו לעולם הזה, ולכך ניתנו לו כמות ימים מסוימת לחיות כפי הזמן הדרוש לו להשלמת השליחות. השליחות הכללית לכולם הוא להפך את הגוף ונפש הבהמית של האדם מרע לטוב (ומעבר לזה ישנה גם שליחות פרטית לכל אחד).
כל עוד האדם מקיים את שליחותו – מה טוב. ואולם אם מעביר האדם את זמנו ללא בירור הגוף ונפש הבהמית, ואף ח"ו פוגם בהם על ידי מעשים אשר לא לה' המה (ואף גרוע מכך), הרי לא רק שלא קיים את שליחותו ונוצרים כביכול "חורים" בזמן אשר אין בהם עבודת שליחותו. אלא שעוד אפשר שעל ידי עוונותיו יוצרו פגמים של ממש!
לשם כך על האדם לחזור בתשובה. אבל כאן נשאלת השאלה: מילא כאשר יחזור האדם בתשובה, הרי שבוודאי ה' יסלח לו. אבל מה יהא על אותם "חורים ופגמים" שכבר נוצרו בפועל על ידי אי קיום שליחותו קודם? כיצד ניתן להשלים אותם? והרי גם אם יעבוד האדם קשה היום, הרי זה מועיל רק על היום. ומה עם מה שהיה ואבד?
מבאר אדמוה"ז כי זוהי בדיוק החשיבות בכך שעולם הזה הוא עולם המצוות ומאיר בו אור הסובב. כי כאמור לעיל, המעלה של אור הסובב היא שאין דבר אחד קרוב אליו יותר מדבר אחר מפני אין סופיותו. וברובד העמוק יותר המשמעות היא כי כלפי אור הסובב המצווה ועוון שווים הם.. "אם צדקת מה תיתן לו".
ולכן בשעה שיהודי עושה תשובה אמיתית ופנימית, כזו שמנערת אותו לחלוטין ממצבו הקיים, הרי באותו הרגע הוא קושר עצמו עם אור הסובב כל עלמין, ושם כל הנהגותיו הרי הם שווים, ומצד זה מחשיבים לו את העברות כזכויות.
הרועה בשושנים
כל זה הוא בכל השנה גם כן, אבל בחודש אלול מצטרפת מעלת הארת י"ג מידות הרחמים. שלא רק שסולחים לו על כל עוונותיו ואף מחשיבים לו עבירות כזכויות, אלא מצד ההארה הנעלית אף "סותמים" לו את ה "חורים והפגמים" שנוצרו בעקבות העבירות!
וזהו שדרשו חז"ל את המילים "הרועה בשושנים" גם על חודש אלול, כי "אל תיקרי שושנים אלא ששונים" כלומר שעל ידי תשובה עילאה כנ"ל והוספה בלימוד התורה ממשיכים את השושנה (י"ג מידות הרחמים) באופן של התורה – ממלא כל עלמין – וזה ממלא ומתקן את כל הפגמים.
ולכן מייד לאחר העבודה של אלול ועשרת ימי תשובה מגיעים לסוכות ושמחת תורה. עתה יש מקום לשמחה זו מפני שהכול נסלח ותוקן.
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
