מערכת COL
|
יום ה' אלול ה׳תשע״ב
23.08.2012
מרתק: איך זה לגדל משפחה בתאילנד? ● מתכון מסביב לעולם
"וכששאלתי אותן אם יש להן שאלות משלהן, אחת הבחורות ענתה לי בחיוב ומיד הוציאה מתרמילה פנקס קטן ועמוס בשאלות צפופות: 'למה אתן הנשים חובשות פאות?', 'למה לא משרתים בצבא?'" ● אלישבע חדד, שליחת הרבי לעיר בנגקוק בירת תאילנד, מתארחת השבוע במדור הפופולרי מתכון מסביב לעולם ● היא משתפת בחיי השליחות, מעניקה מתכון לעוגיות קוואקר מעולות, ומספרת כיצד שיחת ערב מאוחרת על תה ועוגה הביאה להקמת בית כשר בישראל לסיפור המלא, מיוחד
מאת שלומית, COL
האורחת: השליחה אלישבע חדד בנגקוק, תאילנד.
המתכון: עוגיות קוואקר מעולות.
● 3 כוסות קוואקר
● 1 כוס קמח מלא
● 1 כוס סוכר חום
● 1 אבקת אפיה
● חופן אגוזים שבורים או שוקולד צ'יפס לילדים
● 2/3 כוס שמן
● 2 ביצים
● 1/2 כפית קינמון
אופן ההכנה:
מערבבים את כל החומרים, יוצרים עיגולים ופוחסים אותם לצורת עוגייה, מניחים בתבנית עם רווח בין עוגייה לחברתה, אופים על 180 מעלות כ-20 דקות.
לבריאות!
קצת על שליחות:
אנו חיים בעיר בנגקוק, בירת תאילנד בה מתגוררים 9 משפחות של שלוחים, בעיר עצמה ובערים מסביב. בעיר בירה בלבד ישנם 6 משפחות שלוחים כאשר השליחות שלנו הינה תחת הרב הראשי, הרב יוסף חיים קנטור.
בעלי אחראי על מערכת הכשרות של הרב קנטור, החל מהמסעדות של בתי חב"ד, האוכל באל-על ועד מתן כשרות לייצוא של מוצרים הנעשים במזרח ונשלחים לארץ ובכלל.
אני מורה בבית הספר לכתה ט'. מעבר לתפקידים אלו שלי ושל בעלי ישנה השליחות של מקום משכננו. אנו גרים בשכונה שבה מתגוררים בשכנות לנו משפחות ישראליות. אנו מזמינים אותם לארוחות שבת וחג וכן משמשים כמובן ככתובת יהודית לכל דבר ועניין. חלק גדול מהשליחות בייחוד כיוון שאנו מתגוררים בתוכם, הוא להוות דוגמא אישית ולקדש את שם ה' בהתנהגותנו בכל מישורי החיים.
מסתבר שהמושג הזה של דוגמא אישית כל כך השתרש אצל הילדים, כך שבמהלך ביקור בארץ בו בני הלך עם בעלי לבית כנסת חב''ד, שאל אותו אחד המתפללים היכן הוא גר, 'בבנגקוק', הוא ענה. 'ומה אתה עושה שם?', הלה המשיך לשאול, והילד עונה בפשטות 'אני שליח של הרבי', 'מה זה להיות שליח'? המשיך להקשות, 'לקרב יהודים', ענה הקטן עניינית, 'ואיך אתה עושה את זה?' שאל אותו המתפלל כשהוא נהנה מתשובותיו של הילד, 'על ידי דוגמא אישית', ענה לו כמבין וממולח.
"דוגמא אישית" היא ההשפעה הכי חזקה, כמו שהמציאות מוכיחה לא פעם. אם מדובר בשלחן שבת כשהילד עונה על שאלות מדף הקשר ומעורר התפעלות על הידע הרב שהוא מפגין ביהדות וכן התכנים עצמם המעוררים שאלות ודיונים בין המבוגרים, או אם זו שכנה מלמעלה המספרת לי שבתה הקטנה ביקשה ללבוש רק חצאיות כשם שהבנות שלי, חברות שלה, לובשות.
המפגש הזה בין אנשים שומרי תורה ומצוות לבין הישראלים האלו, הממלאים שם שליחויות שונות- הינו מיוחד במינו. לא פעם הם מביעים את התרשמותם ומציינים שבארץ מעולם לא הייתה מזדמנת להם שיחה פתוחה ונעימה שכזו עם אדם חרדי, ועוד סביב שלחן אחד ובאווירה משפחתית ואוהדת.
האופן הזה בו אתה בעצם "חבר" מאפשר פתיחות מלאה, ומשרה אווירה מקבלת המזמינה לשאול ולהתעניין בדברים שמעולם לא הייתה להם הכתובת להפנות אליה ושאף תשיב עליהם בצורה המציגה את היהדות כפי שהרבי הורה.
על חלק מהפעילויות השונות נמנה גם מועדון הילדים שאני מפעילה יחד עם התלמידות שלי לילדים היהודיים במקום. במסגרת המועדון מועברים מסרים ביהדות באווירה של אידישקייט דרך משחקים, יצירות ופעילויות חווייתיות. המועדון הזה ממש מבטא את "והשיב לב אבות על בנים", ההורים המלווים את הילדים נחשפים יחד איתם למסרים ולוקחים חלק פעיל תוך שאילת שאלות ומראים סקרנות כנה בנושאים המדוברים.
הכח הנשי בשליחות:
עצם העובדה שהרבי כינה אותנו הנשים בשם "שליחות", מצביעה על כך שהוא לא ראה בנו כמסייעות או עוזרות לשליח ולא ככאלה הנמצאות כגיבוי אלא כשליחות ממש. התכונות הייחודיות של האשה משפיעות באופן מיוחד על כל תהליך הקירוב וההשפעה. הדאגה שלה לכיבוד, לאווירה נעימה וכן העיסוק התמידי שלה בחינוך הילדים ובפעילויות לילדי המקורבים מהווים בסיס איתן לכל הצלחה במשימה.
בעיניי, משפחת השלוחים היא כמו תזמורת המנגנת יחד, ובאם אחד חסר מיד נפגמת ההרמוניה. האשה כאמור, הילד השליח עם הדוגמא האישית והפשטות והתמימות שהיא חלק בלתי נפרד מהשליחות, והבעל כמובן עם הכוח לנהל ולהוביל את כל הפעילות קדימה, מהווים את הערובה הניצחת לקירוב מתוך לב רחב ופתוח ובשמחה אמיתית וכמובן לקרב את הגאולה.
סיפור מעניין:
בתקופת שליחותנו בצ'יאנג מאי, היה תלוי דרך קבע בבית חב"ד שלט עם הכיתוב "מידי יום שלישי מפגש בנות על קפה ועוגה עם אלישבע", יום שלישי אחד בעודי ממתינה הבחנתי שהשעה מתאחרת ומרוב העייפות והתשישות אף התחלתי להשלים עם העניין.
ב-10 בערב בעלי מצלצל מבית חב''ד ואומר לי שישנן שתי בנות המעוניינות בשיעור. קיבלתי אותן כמובן וכיבדתי בתה ועוגה. שוחחתי עימן על נקודות מפרשת שבוע ובאופן ספונטני אף שאלתי את השאלות שבד''כ נשאלות בין המטיילים כמו 'איפה הייתם?', 'מה עשיתם?', 'איך הגעתם?' וכו'..
וכששאלתי אותן אם יש להן שאלות משלהן, אחת הבחורות ענתה לי בחיוב ומיד הוציאה מתרמילה פנקס קטן ועמוס בשאלות צפופות: "למה אתן הנשים חובשות פאות?", "למה לא משרתים בצבא?" ועוד. שוחחנו שעות ארוכות וענינו כמעט על כל השאלות בפנקס. כשהן נפנו ללכת הצעתי לבחורה בעלת הפנקס שאולי תישאר במדרשיה במקום באם היא כ''כ מתעניינת. היא ענתה לי מיד שלמחרת היא עוזבת את צ'יאנג מאי ונפרדנו לשלום.
בליבי חשתי החמצה ותחושה של פספוס, הרגשתי שעד שמגיעה מישהי שממש מתעניינת היא כבר הולכת וכמה קשה הרוטינה המתחלפת הזו של המטיילים שאי אפשר לתת להם מענה ארוך, יציב ומסודר.
לאחר תקופה, שהינו בארץ לצורך שמחה משפחתית ובין השאר השתתפנו באירוע שנערך בארץ ל"ידידי חב"ד תאילנד". במהלך הערב ניגשת אלי בחורה חרדית בעלת מראה סולידי וצנוע ושואלת באם אני מכירה אותה, לא הצלחתי לזהות כך שעניתי בשלילה.
"זוכרת אותי? אני המטיילת עם הפנקס", היא אומרת לי בחיוך ומספרת לי שבעקבות השיחה ההיא השתתפה בשיעורים נוספים בבית חב"ד בבנגקוק, ומשם הדרך הייתה מהירה למדרשיה חב''דית בארץ כיוון שראתה את האמת והטוהר שבחיים יהודיים והתפעלה מכמות הידע שהפגינה בחורה צעירה בגילה.
היא נישאה לבחור חב''דניק זמן קצר לאחר מכן וכיום הם ממשפחות אנ''ש לכל דבר.
כתוצאה מהסיפור שלה למדתי שיעור גדול בשני מובנים:
1. מעולם אין לדעת מהי ההשפעה של כל שיעור, שיחה או צעד קטן שננקט מצידנו, גם אם לא רואים את הפירות באופן מיידי ואנחנו חושבים שהכל באוויר - הנה עוד בית בישראל נבנה כתוצאה משיחת ערב מאוחרת...
2. ישנה איזו שהיא חלישות קומה מאז ג' תמוז, שכביכול אנו לא רואים ניסים ומופתים באופן תדיר כמו אז, והכל פחות או יותר שגרתי.
הסיפור הזה הראה לי מה זה נס אמיתי, כיצד בחורה שעד לפני 4 שנים הייתה תל-אביבית טיפוסית כיום מנהלת בית חב''די ומפטפטת עם ילדיה באידיש... הרבי איתנו בצורה הכי מוחשית שיש, רק שבתור שליחים אנחנו הזרועות הארוכות שלו להגיע לכל פינה עד לגאולה השלימה. אמן!
האורחת: השליחה אלישבע חדד בנגקוק, תאילנד.
המתכון: עוגיות קוואקר מעולות.
● 3 כוסות קוואקר
● 1 כוס קמח מלא
● 1 כוס סוכר חום
● 1 אבקת אפיה
● חופן אגוזים שבורים או שוקולד צ'יפס לילדים
● 2/3 כוס שמן
● 2 ביצים
● 1/2 כפית קינמון
אופן ההכנה:
מערבבים את כל החומרים, יוצרים עיגולים ופוחסים אותם לצורת עוגייה, מניחים בתבנית עם רווח בין עוגייה לחברתה, אופים על 180 מעלות כ-20 דקות.
לבריאות!
קצת על שליחות:
אנו חיים בעיר בנגקוק, בירת תאילנד בה מתגוררים 9 משפחות של שלוחים, בעיר עצמה ובערים מסביב. בעיר בירה בלבד ישנם 6 משפחות שלוחים כאשר השליחות שלנו הינה תחת הרב הראשי, הרב יוסף חיים קנטור.
בעלי אחראי על מערכת הכשרות של הרב קנטור, החל מהמסעדות של בתי חב"ד, האוכל באל-על ועד מתן כשרות לייצוא של מוצרים הנעשים במזרח ונשלחים לארץ ובכלל.
אני מורה בבית הספר לכתה ט'. מעבר לתפקידים אלו שלי ושל בעלי ישנה השליחות של מקום משכננו. אנו גרים בשכונה שבה מתגוררים בשכנות לנו משפחות ישראליות. אנו מזמינים אותם לארוחות שבת וחג וכן משמשים כמובן ככתובת יהודית לכל דבר ועניין. חלק גדול מהשליחות בייחוד כיוון שאנו מתגוררים בתוכם, הוא להוות דוגמא אישית ולקדש את שם ה' בהתנהגותנו בכל מישורי החיים.
מסתבר שהמושג הזה של דוגמא אישית כל כך השתרש אצל הילדים, כך שבמהלך ביקור בארץ בו בני הלך עם בעלי לבית כנסת חב''ד, שאל אותו אחד המתפללים היכן הוא גר, 'בבנגקוק', הוא ענה. 'ומה אתה עושה שם?', הלה המשיך לשאול, והילד עונה בפשטות 'אני שליח של הרבי', 'מה זה להיות שליח'? המשיך להקשות, 'לקרב יהודים', ענה הקטן עניינית, 'ואיך אתה עושה את זה?' שאל אותו המתפלל כשהוא נהנה מתשובותיו של הילד, 'על ידי דוגמא אישית', ענה לו כמבין וממולח.
"דוגמא אישית" היא ההשפעה הכי חזקה, כמו שהמציאות מוכיחה לא פעם. אם מדובר בשלחן שבת כשהילד עונה על שאלות מדף הקשר ומעורר התפעלות על הידע הרב שהוא מפגין ביהדות וכן התכנים עצמם המעוררים שאלות ודיונים בין המבוגרים, או אם זו שכנה מלמעלה המספרת לי שבתה הקטנה ביקשה ללבוש רק חצאיות כשם שהבנות שלי, חברות שלה, לובשות.
המפגש הזה בין אנשים שומרי תורה ומצוות לבין הישראלים האלו, הממלאים שם שליחויות שונות- הינו מיוחד במינו. לא פעם הם מביעים את התרשמותם ומציינים שבארץ מעולם לא הייתה מזדמנת להם שיחה פתוחה ונעימה שכזו עם אדם חרדי, ועוד סביב שלחן אחד ובאווירה משפחתית ואוהדת.
האופן הזה בו אתה בעצם "חבר" מאפשר פתיחות מלאה, ומשרה אווירה מקבלת המזמינה לשאול ולהתעניין בדברים שמעולם לא הייתה להם הכתובת להפנות אליה ושאף תשיב עליהם בצורה המציגה את היהדות כפי שהרבי הורה.
על חלק מהפעילויות השונות נמנה גם מועדון הילדים שאני מפעילה יחד עם התלמידות שלי לילדים היהודיים במקום. במסגרת המועדון מועברים מסרים ביהדות באווירה של אידישקייט דרך משחקים, יצירות ופעילויות חווייתיות. המועדון הזה ממש מבטא את "והשיב לב אבות על בנים", ההורים המלווים את הילדים נחשפים יחד איתם למסרים ולוקחים חלק פעיל תוך שאילת שאלות ומראים סקרנות כנה בנושאים המדוברים.
הכח הנשי בשליחות:
עצם העובדה שהרבי כינה אותנו הנשים בשם "שליחות", מצביעה על כך שהוא לא ראה בנו כמסייעות או עוזרות לשליח ולא ככאלה הנמצאות כגיבוי אלא כשליחות ממש. התכונות הייחודיות של האשה משפיעות באופן מיוחד על כל תהליך הקירוב וההשפעה. הדאגה שלה לכיבוד, לאווירה נעימה וכן העיסוק התמידי שלה בחינוך הילדים ובפעילויות לילדי המקורבים מהווים בסיס איתן לכל הצלחה במשימה.
בעיניי, משפחת השלוחים היא כמו תזמורת המנגנת יחד, ובאם אחד חסר מיד נפגמת ההרמוניה. האשה כאמור, הילד השליח עם הדוגמא האישית והפשטות והתמימות שהיא חלק בלתי נפרד מהשליחות, והבעל כמובן עם הכוח לנהל ולהוביל את כל הפעילות קדימה, מהווים את הערובה הניצחת לקירוב מתוך לב רחב ופתוח ובשמחה אמיתית וכמובן לקרב את הגאולה.
סיפור מעניין:
בתקופת שליחותנו בצ'יאנג מאי, היה תלוי דרך קבע בבית חב"ד שלט עם הכיתוב "מידי יום שלישי מפגש בנות על קפה ועוגה עם אלישבע", יום שלישי אחד בעודי ממתינה הבחנתי שהשעה מתאחרת ומרוב העייפות והתשישות אף התחלתי להשלים עם העניין.
ב-10 בערב בעלי מצלצל מבית חב''ד ואומר לי שישנן שתי בנות המעוניינות בשיעור. קיבלתי אותן כמובן וכיבדתי בתה ועוגה. שוחחתי עימן על נקודות מפרשת שבוע ובאופן ספונטני אף שאלתי את השאלות שבד''כ נשאלות בין המטיילים כמו 'איפה הייתם?', 'מה עשיתם?', 'איך הגעתם?' וכו'..
וכששאלתי אותן אם יש להן שאלות משלהן, אחת הבחורות ענתה לי בחיוב ומיד הוציאה מתרמילה פנקס קטן ועמוס בשאלות צפופות: "למה אתן הנשים חובשות פאות?", "למה לא משרתים בצבא?" ועוד. שוחחנו שעות ארוכות וענינו כמעט על כל השאלות בפנקס. כשהן נפנו ללכת הצעתי לבחורה בעלת הפנקס שאולי תישאר במדרשיה במקום באם היא כ''כ מתעניינת. היא ענתה לי מיד שלמחרת היא עוזבת את צ'יאנג מאי ונפרדנו לשלום.
בליבי חשתי החמצה ותחושה של פספוס, הרגשתי שעד שמגיעה מישהי שממש מתעניינת היא כבר הולכת וכמה קשה הרוטינה המתחלפת הזו של המטיילים שאי אפשר לתת להם מענה ארוך, יציב ומסודר.
לאחר תקופה, שהינו בארץ לצורך שמחה משפחתית ובין השאר השתתפנו באירוע שנערך בארץ ל"ידידי חב"ד תאילנד". במהלך הערב ניגשת אלי בחורה חרדית בעלת מראה סולידי וצנוע ושואלת באם אני מכירה אותה, לא הצלחתי לזהות כך שעניתי בשלילה.
"זוכרת אותי? אני המטיילת עם הפנקס", היא אומרת לי בחיוך ומספרת לי שבעקבות השיחה ההיא השתתפה בשיעורים נוספים בבית חב"ד בבנגקוק, ומשם הדרך הייתה מהירה למדרשיה חב''דית בארץ כיוון שראתה את האמת והטוהר שבחיים יהודיים והתפעלה מכמות הידע שהפגינה בחורה צעירה בגילה.
היא נישאה לבחור חב''דניק זמן קצר לאחר מכן וכיום הם ממשפחות אנ''ש לכל דבר.
כתוצאה מהסיפור שלה למדתי שיעור גדול בשני מובנים:
1. מעולם אין לדעת מהי ההשפעה של כל שיעור, שיחה או צעד קטן שננקט מצידנו, גם אם לא רואים את הפירות באופן מיידי ואנחנו חושבים שהכל באוויר - הנה עוד בית בישראל נבנה כתוצאה משיחת ערב מאוחרת...
2. ישנה איזו שהיא חלישות קומה מאז ג' תמוז, שכביכול אנו לא רואים ניסים ומופתים באופן תדיר כמו אז, והכל פחות או יותר שגרתי.
הסיפור הזה הראה לי מה זה נס אמיתי, כיצד בחורה שעד לפני 4 שנים הייתה תל-אביבית טיפוסית כיום מנהלת בית חב''די ומפטפטת עם ילדיה באידיש... הרבי איתנו בצורה הכי מוחשית שיש, רק שבתור שליחים אנחנו הזרועות הארוכות שלו להגיע לכל פינה עד לגאולה השלימה. אמן!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
