"אלול בא!" ● תורה אור מבואר לפרשה
מאת הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך
"אלול בא!" רק למשמע מילים אלו ירגש לב יהודי. חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש של חשבון נפש והכנה לקראת הימים הנוראים. תורת החסידות בכלל, ואדמוה"ז בליקוטי תורה בפרט – מאירים לנו את משמעותו של חודש אלול ומכוונים אותנו כמגדלור בסערת נפשנו אל חוף המבטחים של התשובה הפנימית, העמוקה והכנה.
במסכת עבודה זרה (יז.) מסופר על אליעזר בן דורדיא, יהודי שהיה מטונף בחטאיו, אך בסופו של דבר זכה וחזר בתשובה שלימה "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". מכאן אנו למדים כי התשובה איננה רק הכנה להנהגה טובה בעתיד – תשובה היא עניין בפני עצמו ועבודה בפני עצמה. ומכאן שחודש אלול, עם היותו הכנה לחודש תשרי, הרי יש לו חשיבות בפני עצמו.
לכאורה יש להבין – והלא תשובה היא דבר טוב תמיד, "שוב יום אחד לפני מיתתך" אומרים לנו חז"ל במסכת אבות, והיינו שעל האדם לפשפש במעשיו תמיד ולא להמתין לחודש אלול. ובפרט בקריאת שמע שעל המיטה. אם כן מהו מעלתו של חודש אלול דווקא?
התשובה לכך נעוצה בשאלה אחרת: מעגל השנה היהודי כולל ימי חול וימי קודש. בימי הקודש עצמם ישנם ימים שהם קדושים יותר מאחרים. יום הכיפורים לדוגמא, הוא היום הקדוש ביותר בשנה. וכאן שואל הבן: מדוע ימים מסוימים הם קדושים וימים אחרים אינם? קדוש הרי, פירושו "נבדל" – מה מבדיל את יום הקודש מיום החול?
במאמר זה של אדמוה"ז מבואר כי הסיבה להבדלים בן הימים נעוצה בהארה האלוקית המאירה באותו היום. בימי קודש מאירה בעולם הארה נעלית יותר ולכן הם מובדלים מימי החול. ביום הכיפורים למשל, מאירה ההארה הנעלית ביותר הנקראת "י'ג מידות הרחמים" ולכן זהו היום המקודש ביותר בשנה. מכאן תובן גם מעלתו של חודש אלול: חז"ל דרשו את הפסוק "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" על חודש אלול ("אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול"), ומבואר בדרושי החסידות כי ההקבלה של חודש אלול לשושנה ("הרועה בשושנים") היא - כי בשושנה ישנם שלושה עשר עלים שהם כנגד י"ג מידות הרחמים המאירים בכל יום בחודש אלול. כלומר שכל יום בחודש אלול הוא יום נעלה ביותר מצד ההארה שמאירה בו – הארה הדומה לזו המאירה ביום הכיפורים! ומכאן ייחודו של חודש זה.
אבל אם כן נשאלת השאלה (בה פותח אדמוה"ז את המאמר) – כיון שקדושתו של היום נובעת מההארה של אותו היום, והיות ונתבאר כי ההארה המאירה בימי אלול הינה אותה הארה, לכאורה, המאירה ביום הכיפורים, אם כן מדוע אין כל יום בחודש אלול קדוש כמו יום הכיפורים?
על מלך ועם, שדה ומדבר, והעיקר – כיצד יש לחזור בתשובה בחודש אלול. במאמרו של אדמוה"ז שלפנינו.
המלך בשדה!
מבאר אדמוה"ז כי אמנם שורש ההארה המאירה בחודש אלול וביום כיפור הוא שווה, אך האופן בו היא מאירה הוא שונה. ע"מ להבין זאת מביא אדמוה"ז משל:
משל למלך החוזר לעירו לאחר זמן ממושך בו שהה מחוץ לעיר בענייני הממלכה. המלך הינו מלך אהוב על עמו, והעם, בראותם את מלכם הנערץ שב אל העיר, יוצאים לקבל את פניו בשמחה.
(הערת העורך: ניתן לשער כי חלקם ממהרים ומתנקים ומתנאים לקראת האירוע, וחלקם רצים אל המלך כפי שהם, ואף הפועלים בשדות רצים לקבל את פני מלכם עם הבוץ על בגדיהם וידיהם המזיעות).
המלך, בראותו את כל העם יוצא לקראתו בשמחה, שמח אף הוא, והוא מקבל את כל נתיניו בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. כל אחד מנתיניו רשאי אז לגשת אל המלך באופן פרטי ולנצל שניות ספורות אלו לפנות אל המלך בענייניים ובקשות אישיים. וכאמור, המלך מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומשתדל לסייע ככל הניתן.
בתום קבלת הפנים החגיגית, ממשיך המלך בדרכו אל הארמון כשהוא מלווה בעם הנרגש. בהגיעו אל הארמון נפרדים ממנו ההמון ופונים כל איש לעיסוקיו, שכן לארמון המלך רשאים להיכנס רק השרים. ככל שמתקדם המלך בתוך הארמון עצמו, מצטמצם מספר השרים הנלווים אליו, שכן ככל שמתקרבים אל היכל מלכותו של המלך, כך יכולים להיכנס רק השרים החשובים והקרובים יותר אל המלך.
כך עד שמגיע המלך אל היכל מלכותו ויושב על כיסא המלכות. לכאן – לא נכנס איש "כי אם אשר חפץ בו המלך ונקרא בשם". על כסא המלכות – שוב אין המלך מראה פנים שוחקות, אלא פני מלך המנהיג את עמו ביד רמה, בדין ובמשפט! על כסא זה נחתכים עניינים לחסד או לשבט. עניינים של חיים או ההיפך ר"ל. אין כאן מקום לחיוכים מיותרים אלא לכובד ראש ושיקול דעת בכל עניני המלוכה הכלליים והפרטיים.
הגם שלכאורה הרי המלך בשדה והמלך בארמון הוא אותו המלך, אבל האופן בו המלך מתגלה בשדה ובארמון הוא שונה מהקצה אל הקצה.
זהו ההבדל בין חודש אלול לחודש תשרי: בחודש אלול הגילוי מי"ג מידות הרחמים הוא באופן של חסד ורחמים – המלך בשדה. ואילו ביום הכיפורים הגילוי הוא מאותו המקור – המלך – אבל אופן הגילוי הוא בדין ומשפט!
אשר על כן, ראוי לנצל ימים אלו של חודש אלול – שאז ניתן לחזור בתשובה שלימה באופן של חסד, לחשבון נפש פנימי ולעבודה של ביטול הרצונות המיותרים של האדם ודביקות ברצון ה'. כיצד?
ובקשתם משם
האדם נקרא גם "עולם קטן". כל מה שיש בעולם יש באדם באופן גשמי או רוחני. והנה באדם יש גם כן בחינה רוחנית של "עיר", "מושב", "שדה" ו "מדבר". המדבר מסמל מקום ריק מרוחניות "אין בו מים" (ואין מים אלא תורה). כלומר כל המעשים הלא רצויים שעשה האדם (אשר לא לה' המה), גם אם הם בדברים המותרים וכל שכן האסורים. ייתרה מזו, לא רק שבחינת "מדבר" קיים בנפש האדם, אלא שהאדם אשר יש בו מעשים שכאלו – נמצא בעצמו במדבר ושממה רוחנית. אף אם הוא בדרך כלל "בסדר", הרי שכל עוד דבוק בו "ריח רע" של מעשים אשר לא לה' המה, הרי אין דרכו של המלך להתקרב להסתובב בחברת הדיוטים.
כאן למעשה מתחיל חשבון הנפש – היכן איבדתי את הקשר לה'? יש לחפש את הקשר במקום בו הוא הלך לאיבוד. כשם שלא יעלה על הדעת כי אדם יחפש אבידה שנפלה ממנו במקום אחר רק מפני ששם יש אור, כך אי אפשר למצוא את הקשר עם ה' זולת המקום בו הוא אבד – באותם מחשבות, דיבורים ומעשים אשר לא לה' המה. יש לפשפש ולמצוא את אותם המחשבות, הדיבורים והמעשים ולשוב עליהם בלב שלם.
אמנם אין זה קל, וזקוקים לזה לסיעתא דשמיא – ולכאורה איך יוכל האדם לקבל סיעתא דשמיא אם הוא נמצא במדבר, מרוחק מאלוקות? על כך נאמר בפסוק "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אלוקיך וּמָצָאתָ , כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל', כ"ט) גם "משם" מהמדבר הצחיח והריק אשר אין בו מים, יש לצעוק מעומק הלב ולבקש מה' שיסייע בידינו לחזור בתשובה על כל המחשבות, הדיבורים והמעשים הבטלים והמיותרים שלנו. יש לעורר רחמים על ניצוץ האלוקות שבנפשנו ש "הכרחנו" ו "סחבנו" איתנו לכל אותם מקומות לא ראויים אליהם נסחפנו ברוח שטות – ו "ישב אל ה' וירחמהו" (ישעיהו נ"ה,ז), כלומר שישוב אל ה' וירחם על ה' (על הניצוץ אלוקות שבנפשו). ואכן הפסוק מבטיח לנו שבאם נבקש באמת - יתקיים גם "ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".
ואם זה לא עוזר, ולמרות שהאדם משתדל להתבונן במצבו העגום במדבר אין הוא מרגיש התעוררות לתשובה?
משל האיבר הכרות
זאת ישים אל לבו ונשא עליו המשל הזה: אנו רואים שכאשר ניגפת רגלו של אדם בחפץ כלשהו והוא מקבל מכה, אפילו באצבעו הקטנה, הרי מייד המוח שבראשו מרגיש הכאב. אך אדם העובר ניתוח להסרת איבר פגוע. הנה לאחר שיסירו האיבר, גם אם ישליכו את האיבר והוא יקבל מכה – לא ירגיש זאת האדם. מדוע? משום שאין האיבר מחובר לגוף והגוף אינו יכול להרגיש כי אם רק איבר המחובר אליו ולא את מה שכבר נפרד ממנו.
כן הוא גם ברוחניות – על האדם להתבונן בכך שאם אין הוא מרגיש את הצער והכאב על ניצוץ האלוקות שבנפשו, הרי זה סימן שהוא נפרד ממנו ית' ואינם עוד מציאות אחת! הרי הוא "נכרת" ר"ל מאלוקות!
אם יתבונן האדם במשמעות הנ"ל שהוא בעצם לא רק רחוק מאלוקות אלא פשוט "נכרת" מאלוקות, והכל למה? מפני כמה מחשבות, דיבורים ומעשים אשר לא לה' המה, הרי מייד יתעורר בבהלה וישוב אל ה' וירחמהו וידבק חזרה בשורשו. אמנם, עדיין תישאר אז העבודה של לצאת מ"המדבר", אבל זה כבר נתבאר לעיל כיצד ואיך עושים זאת.
ומה אם גם זה לא הועיל?
טהרה באש
אם גם כל הנ"ל אינו מועיל, אם כן המצב חמור ביותר. והעצה: נאמר בזוהר (פ' משפטים) כי צבעה של השושנה משתנה מאדום לבהיר על ידי האש. ומבאר אדמוה"ז כי ישנם שני סוגי אש:
• אש שלמעלה – שמאירים ומזככים את האדם מלמעלה – ולא כל אדם זוכה לזה.
• אש שלמטה – סיגופים ותעניות – למעט את חלבו ודמו, שעל ידי זה יתקיים בו "יאר ה' פניו אליך" ויוכל ע"י זה להתחיל את עבודת התשובה. (הערת העורך: ידוע מה שכותב אדמוה"ז בתניא כי בדורותינו אין להרבות בתענית וייתכן כי כלפי אנשים מסויימים אף לחטא ייחשב. לכן בעניין זה, אם מרגיש האדם כי אין לו מוצא אחר, כנ"ל, יתייעץ עם המשפיע או עם רב שיורה לו אם ואיך לעשות).
בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי
אמנם כל הנ"ל הוא רק הצעד הראשון של תשובה, להרגיש את הריחוק בו הוא נמצא ולשאוף לצאת מהמדבר ולהתקרב אל ה' ולעורר בליבו אהבת ה'. (בחסידות מבואר כי כל יהודי הוא בעצם אוהב ה', רק שלא תמיד הוא חש בכך מפני היות אהבת ה' זו מסותרת בליבו). אמנם גם אם יעורר אהבת ה' בליבו, הרי על מנת שתהיה לאהבה זו כלים לשכון בה ולא תתעלם ממנו שוב, יש לקיים גם את שנאמר (שיר השירים, ג,ד') "אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אימי ואל חדר הורתי".
יש להשכין את האהבה ב "בית אימי" – תורה שבכתב, ו "וחדר הורתי" – התורה שבעל פה. כלומר כפשוטו – לעסוק בלימוד התורה הן שבכתב והן שבע"פ ובפרט בעת התעוררות רוחנית. כי כפי שהאש זקוקה לפתילה להיאחז בה – כך זקוקה התעוררות רוחנית לתורה בכדי להיאחז בה! וזהו אחד הכלים לאור ולהתעוררות הרוחנית. כלי נוסף הוא הצדקה.
יש להרבות במתן צדקה. כי על ידי לימוד תורה ומתן צדקה "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים", כלומר שנגרם נחת רוח רב לה' מכך. ועל ידי זה "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" כעין גלגל אשר בו התעוררות רוחנית ממשיכה מלמעלה עוד הארה רוחנית המעוררת שוב התעוררות רוחנית נעלית יותר הממשיכה גם היא הארה נעלית יותר וכן הלאה!
להורדת המאמר בפורמט PDF
מאפשרים לכם לקבל
