מערכת COL
|
יום כ"ח אב ה׳תשע״ב
16.08.2012
כשהרבי המליץ: שההורים לא יתערבו... ● הסיפור המלא
הכול מכירים באחריות המוטלת על כתפי ההורים לחינוך ילדיהם, אבל יש מצבים בהם עדיף שההורים לא יתערבו – קובע הרבי ● הסיפור שמאחורי ההוראה לסיפור המלא
תמונה נדירה של הרבי עם ילדים
א.ש. רחלזון, מוסף "משפחה חסידית"
כבר משחר נעוריו, ידעה שרה (שם בדוי), מה היא רוצה שבנה יעשה כשיהיה גדול: רופא משפחה. השנים חלפו, הבן גדל, ונראה היה כי חלומה עומד להתגשם. אברהם (שם בדוי), החל ללמוד באוניברסיטה ועשה חייל בלימודיו. שרה הייתה מאושרת, ובעיני רוחה ראתה כבר את הקליניקה של בנה הומה אנשים...
אלא שמשהו, בלתי צפוי מבחינתה, איים לשבש, אם לא לבטל לגמרי, את חלומה הגדול: הבן, אברהם, החל להתקרב ליהדות. את האופציה הזו היא מעולם לא לקחה בחשבון... באותה שעה, לא היה לה ספק כי בעקבות החלטתו של הבן לקיים אורח חיים יהודי-אמיתי, הוא יזנח את לימודי הרפואה, וכל חלומה וציפיותיה ירדו לטימיון...
'בצר לה', התייעצה שרה עם כמה ידידים, שהציעו לה לכתוב לרבי מליובאוויטש. "הוא לבטח יוכל לסייע לכם", אמרו החברים, ושרה כתבה לרבי על חלומה הגדול שכמעט ונגוז, בשל התקרבותו הפתאומית ליהדות של בנה. "חלום חיי", כתבה בדם לבה, "נתון בסכנה מוחשית". בסיום מכתבה ביקשה שרה שהרבי ישפיע על בנה להמשיך בלימודי הרפואה שלו, ואולי... אולי גם ימתן מעט את קצב התקרבותו ליהדות...
במענה למכתבה, כותב לה הרבי כי "חובתי להביא לתשומת לבך נקודה, שכנראה לא לקחת בחשבון: כאשר מטפלים בדור הצעיר, ובמיוחד בימינו ובדורנו, צריכים להיות מאוד זהירים מללחוץ על בן (או בת) הגדולים לבצע החלטה; במיוחד סוג של החלטה שיצטרכו לקיים אותה במשך תקופה ארוכה – כמו, במקרה הנוכחי, שנים של לימודים במכללה".
ההתערבות שלך עכשיו, הסביר הרבי, עלולה לפתח אצל הבן תרעומת ניכרת שלא תהיה טובה עבור השלווה הפנימית של הילד, דבר שיוכל להשפיע לרעה על לימודיו, ובמיוחד בלימודי הרפואה הדורשים ריכוז גדול ושלוות נפש.
"אני תוהה", כתב עוד הרבי, "האם רצוי שהוריו יתעקשו במאמצים שלהם להביא אותו לשנות את דעתו, ולהיות בעד התוכנית שלהם בשבילו, במיוחד כשהשינוי הכרוך בכך לא יהיה שינוי למשך זמן קצר, אלא יצטרכו לחיות אתו במשך תקופה ארוכה".
לכן, סיכם הרבי, יש לתת לבנה להחליט בעצמו מה טוב עבורו.
קשה להורים להיות 'אובייקטיבים'
מסתבר, שאנחנו, כהורים המסורים לילדנו, יכולים להזיק להם, מבלי שנתכוון לכך, במקרים מסוימים, כמובן. יש הורים, שמתוך רצון כנה ואמיתי, מתערבים לפעמים בענייניו של הילד שלהם, כדי לסייע לו להחליט על המשך דרכו וכד' - ולא שמים לב כי 'חיבוק הדוב' שלהם מזיק לו...
כל הורה רוצה בהצלחת בנו. זו הנחת-יסוד פשוטה. אבל לפעמים עלינו להרפות מעט, לתת למחנכיו או חבריו לעשות את העבודה, ודרכם הדברים יתקבלו על לבו בטבעיות, בהבנה גדולה יותר. נכון, אנחנו ההורים שלו, אבל לפעמים רצוי שמישהו אחר יעשה את העבודה עבורנו...
לאשה שכתבה כי יש לה בעיות חינוכיות עם בנה, כתב הרבי כי לפעמים החינוך צריך להיות בעיקר על-ידי המחנכים של המחונך, ולא על ידי הוריו של הילד, היות וההורים לא אובייקטיבים בחינוך הישר הטוב והמתאים עבור צאצאיהם, ובמקרה כזה - יש לשמוע בעצת הנהלת בית-הספר.
הנה תשובת הרבי המלאה: "קשה להורים שי' להיות 'אוביעקטיב' בנוגע לילדיהם - שי' ולכן תעשה בכ"ז [=בכל זה] כעצת הנהלת ביה"ס [=בית הספר] בו לומד הבן".
ובמענה לאשה אחרת שבנה החל לרדת מדרך הישר ושאלה את הרבי כיצד ניתן להחזירו לדרך הנכונה – כתב הרבי: "תשתדל שגם אחרים ישתדלו להשפיע על בנה שי’ (מה טוב שבהם יהיו ג”כ כאלה שהם בגיל של בנה).
"אי דיבור בזה עמו של ההורים שי’ - צ”ל באופן שלא יתפרש כהסכמתם על הנהגתו. ובפרט שצריך לשלול (כפי התלוי בהם) השפעת הנהגתו על שאר הילדים שי’".
הרבי מוסיף באותו מענה כי ההורים יכולים לסייע לבניהם, בהתנהגותם: "הוספת ההורים בהנהגה ע”פ רצון השם (היינו ע”פ שו”ע) -מוסיפה בברכת השם. השמות [= כלומר, לכתוב לרבי את שם הילד ואמו] ואזכיר עה”צ. בדהתפוהמ”ז [=בדיקת התפילין והמזוזות]".
בתקופת החופש, אמר הרבי בהתוועדות י"ג בתמוז תשי"ט, צריך לקחת את הילדים מהוריהם, כדי לשולח אותם ל"גן ישראל", שם יכולים ללמוד ללא בלבולים שמצד האב והאם, "כרחם אב על בנים", וכרחם אם על בנים... ומצד כל העניינים שבבית.
נאמר בתורה "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ואז, "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות המנויות בפרשה – הנה על-ידי-זה שהילדים לומדים שם תורה, ומתנהגים כדבעי בקיום המצוות, נעשים בריאים גם בגשמיות, כך שיש להם יותר תיאבון לאכילה, ומשחקים ביתר תענוג, וחוזרים הביתה בריאים – "ששזפתני השמש"... שמש דקדושה".
[והרבי העיר: לא כמו אותם "חכמים" שהתיישבו בדעתם והחליטו שגם בימי הקיץ צריכים הילדים להיות תחת שליטתם, ומובן, איך נראים פני הדברים...].
להפעיל סמכות
יחד עם זאת, למרות מעלותיהם של המלמדים וחברי כיתתו, כותב הרבי במכתב, יש מצבים רבים שעל ההורים להפעיל את סמכותם כדי להנחות את הילד להיטיב את דרכיו, או להשפיע עליו להוסיף ב'ועשה טוב'. ישנם גם הורים, ציין הרבי, שאינם מעריכים נכון את השפעתם על בניהם.
וכך כותב הרבי: "לפי דעתי היה צריך להשתמש יותר בהשפעתו על בניו שי' לחזקם בתורה ומצוות. ומובן מאליו כי בכגון דא הכלל הוא, על פי מרז"ל דברי חכמים בנחת - אז - נשמעים, ואל בינתו אשען בנוגע להדרכים והאופנים כיצד להגדיל השפעתו עליהם.
"ברם את זה יש להדגיש, כי יש הרבה הורים שאינם מעריכים כדבעי השפעתם על בניהם וחושבים כי לשוא עמלם, במילא מאבדים הרבה מהשפעתם שהיו יכולים להשפיע על בניהם, אבל טעות היא בידם, כי יכולים הורים להשפיע על בניהם הרבה יותר מאשר משערים, וכאשר ישתדלו בזה בודאי יפעלו הרבה ואם לא בכל מאה אחוזים, אבל בטח במדה גדולה. (אגרות קודש חלק ד', מכתב א'סג).
ולא זו אף זו, מזכיר הרבי בשיחת שבת מברכים תמוז תשי"ט את פתגם הרבי הרש"ב נ"ע: "כשם שהנחת תפילין בכל יום, היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כמו-כן חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום, לכל הפחות חצי שעה, אודות חינוך הילדים, ולעשות כל מה שבכוחו, ואפילו למעלה מהכוחות, לפעול בילדים שילכו בדרך שמחנכים אותם".
לכאורה, שואל הרבי, למה הזכיר כ"ק אדמו"ר נ"ע מצות תפילין דוקא, הרי ישנם עוד מצוות? – אחד הרמזים בזה, לפי שמצות תפילין היא לא רק מצוה מעשית, אלא ענינה הפנימי הוא: שעבוד המוח ושעבוד הלב; וכך צריכה להיות השפעתו על בני הבית: יש לעשות זאת לא רק כדי לצאת ידי חובתו, אלא להכניס בזה את המוח והלב.
כאשר היהודי לא מסתפק בעבודה עם עצמו, והוא עוסק – ולא סתם עוסק, אלא מתוך שעבוד – להציל עוד יהודי ממים הזידונים של המבול, ולהכניס אותו בתיבה – בטוח הוא גם בנוגע לעצמו, שיישאר בשלמות!
דוגמא אישית
אחד מאבני היסוד של החינוך היהודי-חסידי, הוא הדוגמא האישית של אביו ואמו של הילד. הרב שמעון בקרמן איש כפר חב"ד, מספר על 'יחידות' אחת אצל הרבי בה שאל בין היתר, כיצד ניתן להצליח בחינוך הילדים. הרבי השיב קצרות: דוגמא אישית – החינוך הכי טוב.
חסיד אחד שאל פעם: כיצד אדמו"ר הזקן כותב שבספר התניא יש תשובות לכל השאלות שאנ"ש שואלים תמיד, ומדוע אין שם פרקי חינוך, מלבד בתמצית רבה ב'חנוך לנער'?
והרבי ענה: "אם תתנהג כפי שספר התניא מורה לך לנהוג, בדרך ממילא הבן יתנהג וילך בעקבותיך"...
וכך מספר הגה"ח הרב מנחם-מענדל גולוכובסקי, חבר בית דין רבני חב"ד, ומשלוחי הרבי לארץ-הקודש: "פעם הגיעה אלי אשה שהתלוננה על חינוך הילדים במוסדות. האזנתי לה בקשב רב, והאמת שאנחנו יודעים שיש מושג של ‘ירידת הדורות’, וזה לא מושג 'מופשט' אלא מצב נתון, קיים...
"כשסיימה את דבריה, שאלתי אותה: איזה ספרים את ובעלך קוראים בזמנכם הפנוי? איזה סוגי עיתונים נכנסים אליכם הביתה?
"יש לכם וידיאו בבית? שאלתי את האישה. האם יש לכם מחשב בבית? האם הוא מחובר ל...?
“כבוד הרב", השיבה האשה, "מה זה משנה מה אני עושה בבית הפרטי שלי?”.
"אינך יכולה 'לעגל' פינות ולהתפשר בחיים" – השיב הרב גלוכובסקי – "ואילו הילדים חייבים להיות מלאכים, בלי פשרות, חסינים מכל רוח המצויה בביתם פנימה...
"אם אתם מתפשרים בחיים, ומראים לילדים שניתן להתפשר, ולא כל דבר צריך לקחת כל כך ברצינות, ולפעול על-פי ה'ספר'... ("יש את מה שכתוב, ויש את איך שבפועל חיים"...), את צריכה לדעת שאת משדרת לילדים מסר חינוכי הפוך ממה שאת רוצה שהם יקלטו ויפנימו.
"הילדים מבינים טוב מאד במה עוסקים הוריהם. יש להם 'אנטנות' רגישות, שקולטות מה שקורה בבית, ובמה ההורים שלהם מונחים...
ומעשה נוסף, על אישה ש'התלוננה' במכתב לרבי שבנה, המתקרב אט-אט ליהדות, החל לגדל זקן, וכל תחנוניה ובקשותיה שיחדל מכך – עלו בתוהו. במכתבה, ביקשה האישה שהרבי ינסה להשפיע עליו...
תשובת הרבי – שנכתבה באנגלית - הייתה חד-משמעית: "אני מרשה לעצמי להפציר בך בתוקף, שלא לנסות להתערב בענייניו של בנך בשלב זה, ובמקום זה, לתת לו את ההזדמנות להתנהג בתחום זה של דת ורגש ללא עכבות".
ראשית, כותב לה הרבי, "חשוב מאוד עבורו, שיקבל את העידוד של הוריו, על אחת כמה וכמה לאור ההשפעות מבחוץ.
כי "נדרשת מהאדם מידה רבה מאוד של כוח עמידה מוראלית וחוזק של אישיות, כדי להיות מסוגל להתעלם מן ההשפעות השליליות של הרחוב והסביבה הכללית, ולהתנהג בעצמו באופן כל-כך שונה ועצמאי".
הרבי מוסיף ומסביר לאותה אימא כי "אנשים צעירים, במיוחד, נהיים קשורים לאידיאל, וזה יכול להיות קשה מאוד לגרום לאדם כזה לשנות את הרגשות וההתנהגות שלו, וכל מאמץ לשנות את האופי האמיתי שלו - כרוך בהסתבכויות רציניות".
לכן, מוסיף הרבי, "כל ניסיון, שמטרתו לרפות את ידיו [מגידול הזקן], יהיה כמו ניסיון לעקור ממקומה לבנה בבניין שהבן שלך בנה לעצמו, צעד שעלול להרוס את כל הבניין".
ולסיום, כתב הרבי: "את צריכה לגלות גישה של הבנה ועידוד, ולהיות בטוחה בידיעה שכמו בכל ענייני תורה ומצוות שמתבצעים באמונה ובכנות, זה יכול רק להביא לו את ברכות השם בכל המצטרך לו, בגשמיות וברוחניות".
בין חיסון גשמי לרוחני
בהתוועדות שבת פרשת שופטים תשמ"א, סיפר הרבי על דין ודברים שהיה לו עם יהודי שביקר אצלו, בענין יראת שמים בחינוך הילדים. האיש טען שחינוך לא ראוי מזיק רק ל-5 אחוז מהילדים, לכן אין זה דחוף לנקוט צעדים כדי לחזקו.
שאל אותו הרבי: "האם דאגת לתת לילדיך זריקת חיסון נגד מחלות מסוימות?" האיש ענה: "בוודאי, זוהי חובתי המוסרית בתור הורה שדואג לילדיו". הרבי: "האם על-ידי זה לא נגרם לילדיך צער וסבל – כאב בעת דקירת המחט, ואפילו חום לכמה ימים?"
האיש ענה: "אמנם החיסון כרוך בצער מסוים, אבל במה נחשב צער זה לגבי התועלת המרובה שמפיקים מהחיסון". הרבי: "האם ידוע לו איזה אחוז מהילדים שלא חוסנו עלול לקבל את המחלות הנ"ל?" האיש ענה כי מספר האחוזים של הילדים (שלא חוסנו) העלולים לקבל את המחלות הנ"ל, נע בין 2 ל-4 אחוזים.
הרבי: "ראה, כדי לחסן ילדים ממחלות מסוימות, לא מתחשבים בסבלם של הילדים, ודואגים לתת להם זריקת חיסון, למרות שאחוז הילדים העלולים לקבל מחלות אלו הוא קטן ביותר, ובפרט במדינות אלו; ואפילו כאשר מקבלים חס ושלום מחלות אלו, ניתן לרפא אותם תוך זמן קצר.
"על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות חיסון מפני מחלות רוחניות – בוודאי שכל אחד ואחד צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שילדיו יהיו מחוסנים מפני מחלות אלו, שרפואתן קשה יותר, והן נוגעות לכל משך חייו!"
ולסיום נביא התייחסות של הרבי לשאלה נוספת: מה מסבירים להורים שלא יודעים להעריך את סגולותיו של החינוך היהודי?
וכך אומר הרבי: כשהנשמה בריאה – הגוף בריא! יש להסביר לאותם הורים שאם רצונם שילדיהם יהיו בריאים בגשמיות (ובריאות בגשמיות - ודאי שהכול רוצים...) ומאושרים בגשמיות וברוחניות, הר זה יכול לבוא רק על-ידי בריאות הנשמה, שאז נעשה גם הגוף בריא.
אפילו חכמי אומות העולם, להבדיל, אומרים שבריאות הגוף יכולה לבוא רק על-ידי בריאות הנשמה, כי כאשר הנשמה בריאה, ה”עצבים” בריאים, ובמילא הגוף בריא. ואצל בני-ישראל אפשרי הדבר, רק על-ידי חינוך וחיים על-פי התורה!
יכולה לבוא אימא ולשאול קושיא: מה השייכות של התורה לבריאות הגוף? זהו דבר שתלוי באכילה ושינה והדומה; אבל מהי השייכות לכשרות, קריאת-שמע, ברכות, ציצית, גידול פיאות, לימוד א-ב, וכדומה?
יש לדעת, שכיוון שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, הרי הוא “בעל-הבית” על העולם, הן על הנשמה והן על הגוף, וכפי שהוא קבע, כך מוכרחים לעשות...
כבר משחר נעוריו, ידעה שרה (שם בדוי), מה היא רוצה שבנה יעשה כשיהיה גדול: רופא משפחה. השנים חלפו, הבן גדל, ונראה היה כי חלומה עומד להתגשם. אברהם (שם בדוי), החל ללמוד באוניברסיטה ועשה חייל בלימודיו. שרה הייתה מאושרת, ובעיני רוחה ראתה כבר את הקליניקה של בנה הומה אנשים...
אלא שמשהו, בלתי צפוי מבחינתה, איים לשבש, אם לא לבטל לגמרי, את חלומה הגדול: הבן, אברהם, החל להתקרב ליהדות. את האופציה הזו היא מעולם לא לקחה בחשבון... באותה שעה, לא היה לה ספק כי בעקבות החלטתו של הבן לקיים אורח חיים יהודי-אמיתי, הוא יזנח את לימודי הרפואה, וכל חלומה וציפיותיה ירדו לטימיון...
'בצר לה', התייעצה שרה עם כמה ידידים, שהציעו לה לכתוב לרבי מליובאוויטש. "הוא לבטח יוכל לסייע לכם", אמרו החברים, ושרה כתבה לרבי על חלומה הגדול שכמעט ונגוז, בשל התקרבותו הפתאומית ליהדות של בנה. "חלום חיי", כתבה בדם לבה, "נתון בסכנה מוחשית". בסיום מכתבה ביקשה שרה שהרבי ישפיע על בנה להמשיך בלימודי הרפואה שלו, ואולי... אולי גם ימתן מעט את קצב התקרבותו ליהדות...
במענה למכתבה, כותב לה הרבי כי "חובתי להביא לתשומת לבך נקודה, שכנראה לא לקחת בחשבון: כאשר מטפלים בדור הצעיר, ובמיוחד בימינו ובדורנו, צריכים להיות מאוד זהירים מללחוץ על בן (או בת) הגדולים לבצע החלטה; במיוחד סוג של החלטה שיצטרכו לקיים אותה במשך תקופה ארוכה – כמו, במקרה הנוכחי, שנים של לימודים במכללה".
ההתערבות שלך עכשיו, הסביר הרבי, עלולה לפתח אצל הבן תרעומת ניכרת שלא תהיה טובה עבור השלווה הפנימית של הילד, דבר שיוכל להשפיע לרעה על לימודיו, ובמיוחד בלימודי הרפואה הדורשים ריכוז גדול ושלוות נפש.
"אני תוהה", כתב עוד הרבי, "האם רצוי שהוריו יתעקשו במאמצים שלהם להביא אותו לשנות את דעתו, ולהיות בעד התוכנית שלהם בשבילו, במיוחד כשהשינוי הכרוך בכך לא יהיה שינוי למשך זמן קצר, אלא יצטרכו לחיות אתו במשך תקופה ארוכה".
לכן, סיכם הרבי, יש לתת לבנה להחליט בעצמו מה טוב עבורו.
קשה להורים להיות 'אובייקטיבים'
מסתבר, שאנחנו, כהורים המסורים לילדנו, יכולים להזיק להם, מבלי שנתכוון לכך, במקרים מסוימים, כמובן. יש הורים, שמתוך רצון כנה ואמיתי, מתערבים לפעמים בענייניו של הילד שלהם, כדי לסייע לו להחליט על המשך דרכו וכד' - ולא שמים לב כי 'חיבוק הדוב' שלהם מזיק לו...
כל הורה רוצה בהצלחת בנו. זו הנחת-יסוד פשוטה. אבל לפעמים עלינו להרפות מעט, לתת למחנכיו או חבריו לעשות את העבודה, ודרכם הדברים יתקבלו על לבו בטבעיות, בהבנה גדולה יותר. נכון, אנחנו ההורים שלו, אבל לפעמים רצוי שמישהו אחר יעשה את העבודה עבורנו...
לאשה שכתבה כי יש לה בעיות חינוכיות עם בנה, כתב הרבי כי לפעמים החינוך צריך להיות בעיקר על-ידי המחנכים של המחונך, ולא על ידי הוריו של הילד, היות וההורים לא אובייקטיבים בחינוך הישר הטוב והמתאים עבור צאצאיהם, ובמקרה כזה - יש לשמוע בעצת הנהלת בית-הספר.
הנה תשובת הרבי המלאה: "קשה להורים שי' להיות 'אוביעקטיב' בנוגע לילדיהם - שי' ולכן תעשה בכ"ז [=בכל זה] כעצת הנהלת ביה"ס [=בית הספר] בו לומד הבן".
ובמענה לאשה אחרת שבנה החל לרדת מדרך הישר ושאלה את הרבי כיצד ניתן להחזירו לדרך הנכונה – כתב הרבי: "תשתדל שגם אחרים ישתדלו להשפיע על בנה שי’ (מה טוב שבהם יהיו ג”כ כאלה שהם בגיל של בנה).
"אי דיבור בזה עמו של ההורים שי’ - צ”ל באופן שלא יתפרש כהסכמתם על הנהגתו. ובפרט שצריך לשלול (כפי התלוי בהם) השפעת הנהגתו על שאר הילדים שי’".
הרבי מוסיף באותו מענה כי ההורים יכולים לסייע לבניהם, בהתנהגותם: "הוספת ההורים בהנהגה ע”פ רצון השם (היינו ע”פ שו”ע) -מוסיפה בברכת השם. השמות [= כלומר, לכתוב לרבי את שם הילד ואמו] ואזכיר עה”צ. בדהתפוהמ”ז [=בדיקת התפילין והמזוזות]".
בתקופת החופש, אמר הרבי בהתוועדות י"ג בתמוז תשי"ט, צריך לקחת את הילדים מהוריהם, כדי לשולח אותם ל"גן ישראל", שם יכולים ללמוד ללא בלבולים שמצד האב והאם, "כרחם אב על בנים", וכרחם אם על בנים... ומצד כל העניינים שבבית.
נאמר בתורה "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ואז, "ונתתי גשמיכם בעתם", וכל הברכות המנויות בפרשה – הנה על-ידי-זה שהילדים לומדים שם תורה, ומתנהגים כדבעי בקיום המצוות, נעשים בריאים גם בגשמיות, כך שיש להם יותר תיאבון לאכילה, ומשחקים ביתר תענוג, וחוזרים הביתה בריאים – "ששזפתני השמש"... שמש דקדושה".
[והרבי העיר: לא כמו אותם "חכמים" שהתיישבו בדעתם והחליטו שגם בימי הקיץ צריכים הילדים להיות תחת שליטתם, ומובן, איך נראים פני הדברים...].
להפעיל סמכות
יחד עם זאת, למרות מעלותיהם של המלמדים וחברי כיתתו, כותב הרבי במכתב, יש מצבים רבים שעל ההורים להפעיל את סמכותם כדי להנחות את הילד להיטיב את דרכיו, או להשפיע עליו להוסיף ב'ועשה טוב'. ישנם גם הורים, ציין הרבי, שאינם מעריכים נכון את השפעתם על בניהם.
וכך כותב הרבי: "לפי דעתי היה צריך להשתמש יותר בהשפעתו על בניו שי' לחזקם בתורה ומצוות. ומובן מאליו כי בכגון דא הכלל הוא, על פי מרז"ל דברי חכמים בנחת - אז - נשמעים, ואל בינתו אשען בנוגע להדרכים והאופנים כיצד להגדיל השפעתו עליהם.
"ברם את זה יש להדגיש, כי יש הרבה הורים שאינם מעריכים כדבעי השפעתם על בניהם וחושבים כי לשוא עמלם, במילא מאבדים הרבה מהשפעתם שהיו יכולים להשפיע על בניהם, אבל טעות היא בידם, כי יכולים הורים להשפיע על בניהם הרבה יותר מאשר משערים, וכאשר ישתדלו בזה בודאי יפעלו הרבה ואם לא בכל מאה אחוזים, אבל בטח במדה גדולה. (אגרות קודש חלק ד', מכתב א'סג).
ולא זו אף זו, מזכיר הרבי בשיחת שבת מברכים תמוז תשי"ט את פתגם הרבי הרש"ב נ"ע: "כשם שהנחת תפילין בכל יום, היא מצוה מדאורייתא על כל יהודי, ללא חילוק אם הוא גדול בתורה או איש פשוט, כמו-כן חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום, לכל הפחות חצי שעה, אודות חינוך הילדים, ולעשות כל מה שבכוחו, ואפילו למעלה מהכוחות, לפעול בילדים שילכו בדרך שמחנכים אותם".
לכאורה, שואל הרבי, למה הזכיר כ"ק אדמו"ר נ"ע מצות תפילין דוקא, הרי ישנם עוד מצוות? – אחד הרמזים בזה, לפי שמצות תפילין היא לא רק מצוה מעשית, אלא ענינה הפנימי הוא: שעבוד המוח ושעבוד הלב; וכך צריכה להיות השפעתו על בני הבית: יש לעשות זאת לא רק כדי לצאת ידי חובתו, אלא להכניס בזה את המוח והלב.
כאשר היהודי לא מסתפק בעבודה עם עצמו, והוא עוסק – ולא סתם עוסק, אלא מתוך שעבוד – להציל עוד יהודי ממים הזידונים של המבול, ולהכניס אותו בתיבה – בטוח הוא גם בנוגע לעצמו, שיישאר בשלמות!
דוגמא אישית
אחד מאבני היסוד של החינוך היהודי-חסידי, הוא הדוגמא האישית של אביו ואמו של הילד. הרב שמעון בקרמן איש כפר חב"ד, מספר על 'יחידות' אחת אצל הרבי בה שאל בין היתר, כיצד ניתן להצליח בחינוך הילדים. הרבי השיב קצרות: דוגמא אישית – החינוך הכי טוב.
חסיד אחד שאל פעם: כיצד אדמו"ר הזקן כותב שבספר התניא יש תשובות לכל השאלות שאנ"ש שואלים תמיד, ומדוע אין שם פרקי חינוך, מלבד בתמצית רבה ב'חנוך לנער'?
והרבי ענה: "אם תתנהג כפי שספר התניא מורה לך לנהוג, בדרך ממילא הבן יתנהג וילך בעקבותיך"...
וכך מספר הגה"ח הרב מנחם-מענדל גולוכובסקי, חבר בית דין רבני חב"ד, ומשלוחי הרבי לארץ-הקודש: "פעם הגיעה אלי אשה שהתלוננה על חינוך הילדים במוסדות. האזנתי לה בקשב רב, והאמת שאנחנו יודעים שיש מושג של ‘ירידת הדורות’, וזה לא מושג 'מופשט' אלא מצב נתון, קיים...
"כשסיימה את דבריה, שאלתי אותה: איזה ספרים את ובעלך קוראים בזמנכם הפנוי? איזה סוגי עיתונים נכנסים אליכם הביתה?
"יש לכם וידיאו בבית? שאלתי את האישה. האם יש לכם מחשב בבית? האם הוא מחובר ל...?
“כבוד הרב", השיבה האשה, "מה זה משנה מה אני עושה בבית הפרטי שלי?”.
"אינך יכולה 'לעגל' פינות ולהתפשר בחיים" – השיב הרב גלוכובסקי – "ואילו הילדים חייבים להיות מלאכים, בלי פשרות, חסינים מכל רוח המצויה בביתם פנימה...
"אם אתם מתפשרים בחיים, ומראים לילדים שניתן להתפשר, ולא כל דבר צריך לקחת כל כך ברצינות, ולפעול על-פי ה'ספר'... ("יש את מה שכתוב, ויש את איך שבפועל חיים"...), את צריכה לדעת שאת משדרת לילדים מסר חינוכי הפוך ממה שאת רוצה שהם יקלטו ויפנימו.
"הילדים מבינים טוב מאד במה עוסקים הוריהם. יש להם 'אנטנות' רגישות, שקולטות מה שקורה בבית, ובמה ההורים שלהם מונחים...
ומעשה נוסף, על אישה ש'התלוננה' במכתב לרבי שבנה, המתקרב אט-אט ליהדות, החל לגדל זקן, וכל תחנוניה ובקשותיה שיחדל מכך – עלו בתוהו. במכתבה, ביקשה האישה שהרבי ינסה להשפיע עליו...
תשובת הרבי – שנכתבה באנגלית - הייתה חד-משמעית: "אני מרשה לעצמי להפציר בך בתוקף, שלא לנסות להתערב בענייניו של בנך בשלב זה, ובמקום זה, לתת לו את ההזדמנות להתנהג בתחום זה של דת ורגש ללא עכבות".
ראשית, כותב לה הרבי, "חשוב מאוד עבורו, שיקבל את העידוד של הוריו, על אחת כמה וכמה לאור ההשפעות מבחוץ.
כי "נדרשת מהאדם מידה רבה מאוד של כוח עמידה מוראלית וחוזק של אישיות, כדי להיות מסוגל להתעלם מן ההשפעות השליליות של הרחוב והסביבה הכללית, ולהתנהג בעצמו באופן כל-כך שונה ועצמאי".
הרבי מוסיף ומסביר לאותה אימא כי "אנשים צעירים, במיוחד, נהיים קשורים לאידיאל, וזה יכול להיות קשה מאוד לגרום לאדם כזה לשנות את הרגשות וההתנהגות שלו, וכל מאמץ לשנות את האופי האמיתי שלו - כרוך בהסתבכויות רציניות".
לכן, מוסיף הרבי, "כל ניסיון, שמטרתו לרפות את ידיו [מגידול הזקן], יהיה כמו ניסיון לעקור ממקומה לבנה בבניין שהבן שלך בנה לעצמו, צעד שעלול להרוס את כל הבניין".
ולסיום, כתב הרבי: "את צריכה לגלות גישה של הבנה ועידוד, ולהיות בטוחה בידיעה שכמו בכל ענייני תורה ומצוות שמתבצעים באמונה ובכנות, זה יכול רק להביא לו את ברכות השם בכל המצטרך לו, בגשמיות וברוחניות".
בין חיסון גשמי לרוחני
בהתוועדות שבת פרשת שופטים תשמ"א, סיפר הרבי על דין ודברים שהיה לו עם יהודי שביקר אצלו, בענין יראת שמים בחינוך הילדים. האיש טען שחינוך לא ראוי מזיק רק ל-5 אחוז מהילדים, לכן אין זה דחוף לנקוט צעדים כדי לחזקו.
שאל אותו הרבי: "האם דאגת לתת לילדיך זריקת חיסון נגד מחלות מסוימות?" האיש ענה: "בוודאי, זוהי חובתי המוסרית בתור הורה שדואג לילדיו". הרבי: "האם על-ידי זה לא נגרם לילדיך צער וסבל – כאב בעת דקירת המחט, ואפילו חום לכמה ימים?"
האיש ענה: "אמנם החיסון כרוך בצער מסוים, אבל במה נחשב צער זה לגבי התועלת המרובה שמפיקים מהחיסון". הרבי: "האם ידוע לו איזה אחוז מהילדים שלא חוסנו עלול לקבל את המחלות הנ"ל?" האיש ענה כי מספר האחוזים של הילדים (שלא חוסנו) העלולים לקבל את המחלות הנ"ל, נע בין 2 ל-4 אחוזים.
הרבי: "ראה, כדי לחסן ילדים ממחלות מסוימות, לא מתחשבים בסבלם של הילדים, ודואגים לתת להם זריקת חיסון, למרות שאחוז הילדים העלולים לקבל מחלות אלו הוא קטן ביותר, ובפרט במדינות אלו; ואפילו כאשר מקבלים חס ושלום מחלות אלו, ניתן לרפא אותם תוך זמן קצר.
"על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות חיסון מפני מחלות רוחניות – בוודאי שכל אחד ואחד צריך לעשות את כל התלוי בו כדי שילדיו יהיו מחוסנים מפני מחלות אלו, שרפואתן קשה יותר, והן נוגעות לכל משך חייו!"
ולסיום נביא התייחסות של הרבי לשאלה נוספת: מה מסבירים להורים שלא יודעים להעריך את סגולותיו של החינוך היהודי?
וכך אומר הרבי: כשהנשמה בריאה – הגוף בריא! יש להסביר לאותם הורים שאם רצונם שילדיהם יהיו בריאים בגשמיות (ובריאות בגשמיות - ודאי שהכול רוצים...) ומאושרים בגשמיות וברוחניות, הר זה יכול לבוא רק על-ידי בריאות הנשמה, שאז נעשה גם הגוף בריא.
אפילו חכמי אומות העולם, להבדיל, אומרים שבריאות הגוף יכולה לבוא רק על-ידי בריאות הנשמה, כי כאשר הנשמה בריאה, ה”עצבים” בריאים, ובמילא הגוף בריא. ואצל בני-ישראל אפשרי הדבר, רק על-ידי חינוך וחיים על-פי התורה!
יכולה לבוא אימא ולשאול קושיא: מה השייכות של התורה לבריאות הגוף? זהו דבר שתלוי באכילה ושינה והדומה; אבל מהי השייכות לכשרות, קריאת-שמע, ברכות, ציצית, גידול פיאות, לימוד א-ב, וכדומה?
יש לדעת, שכיוון שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, הרי הוא “בעל-הבית” על העולם, הן על הנשמה והן על הגוף, וכפי שהוא קבע, כך מוכרחים לעשות...
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
