לא תאמינו כמה דרכים יש בצדקה ● תורה אור מבואר לפרשה
מאת הרב אבינועם אהרוני
דבר העורך
ידוע הפתגם החסידי לגבי הצדקה ש "לא חשוב כל כך מה העשיר מתכוון (במתן הצדקה) אלא זה שהעני מקבל". ואכן, קביעת חז"ל כי "המעשה הוא העיקר" נכונה בראש ובראשונה לגבי מצוות הצדקה. ובכל זאת, מצאנו שיש אופנים שונים במתן הצדקה זו למעלה מזו - אינו דומה הנותן צדקה כשיודע למי נותן וגם העני יודע ממי קיבל, לזה שנותן ואינו יודע למי נתן וגם העני לא יודע ממי קיבל. כמו כן קובעים חז"ל כי הצדקה שנותנים אומות העולם היא בבחינת "חסד לאומים חטאת" (אף על פי שסוף סוף הרי העני מקבל). ייתרה מכך - כל המצוות נקראות "צדקה" (תניא פל"ז), לגבי כולם "המעשה הוא העיקר", ומצד ה"מעשה בפועל" שווה הנחת תפילין של יהודי פשוט לזו של צדיק. ובכל אופן – ברור כי אופן קיום המצווה על ידי צדיקים הוא נעלה יותר.
מה ההבדל? אם התוצאה היא החשובה, מה זה משנה כיצד הגענו לתוצאה זו? ולאידך אם הדרך אכן חשובה – אז מהו האופן בו יש לקיים מצוות ולעבוד את ה' כך שהתוצאה תהיה חדורה בעבודה זו?
על "צלם אלוקים", "חותם ההפוך", אהבה וביטול. כל זה ועוד – במאמר אדמוה"ז שלפנינו..
בצלם אלוקים
תורת החסידות מבארת כי העולם נברא כ "חותם הפוך". כלומר שאופן בריאת העולם הוא כפי שהחותם משאיר את רישומו בשעווה. מה ששקוע בחותם (למעלה) בולט בשעווה (למטה) ולהיפך. זוהי גם הכוונה בכך שהאדם נברא "בצלם אלוקים".
"צלם" הוא תמונה מראה. דברים שבשורשם הם נעלים - אצל האדם הם נמוכים. מידות שלמעלה הן שייכות לצד ימין, אצל האדם הם בצד שמאל. לדוגמא: אהבת ה' הבוערת בליבו של יהודי היא התגלות החסד – צד ימין. אמנם היות האהבה בוערת, הוא מצד יסוד האש שלמעלה השייך לגבורה – צד השמאל. כך גם לגבי גדולת ה' – למעלה הגדולה ניכרת בהתגלות מידת החסד שעניינה התפשטות והתרחבות, ואילו כאן למטה גדולת ה' ניכרת רק במי שבטל כלפי ה' ומשים עצמו כשיריים שזהו תנועה של יראה והתכווצות.
זהו שנאמר בפסוק בפרשתנו (דברים י"א, י"א): "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת". הארץ (כמשל לנפשו של יהודי) היא ארץ "הרים ובקעות" מקומות גבוהים ומקומות נמוכים, הכול לפי החותם שהטביע אותם. עבודת היהודי היא לחבר בין המעלה והמטה כך ש: היכן שאצלו "שקוע" יומשך החלק (האור) הבולט שלמעלה, ומה שאצלו "בולט" יגיע עד מעלה מעלה אל המקום שממנו השתלשל.
אמנם, בהמשך הפסוק נאמר: "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א,י"א), וכאן יש להבין את לשון הפסוק "למטר השמים תשתה מים". לכאורה היה מתאים יותר להיכתב: "ממטר השמים תשתה מים"?
ב' אופנים בהתעוררות
מבאר זאת אדמוה"ז בהאירו את עינינו בעניין יסודי המבואר בתורת החסידות: המעלה של "התעוררותא דלתתא על פני התעוררותא דלעילא":
ישנם שני אופנים בהתעוררות רוחנית:
א. התעוררתא דלעילא: כאשר מלמעלה מעירים את האדם ללא הכנה מצידו.
• היתרון: התעוררות רוחנית חזקה ביותר ללא מאמץ המרימה את האדם למקום שמצד עצמו היה לו קשה מאד להגיע לשם.
• החיסרון: זוהי מתנת חינם, וכשהיא תתפוגג יחזור האדם לאותו המקום בו היה קודם, ללא כל שינוי.
ב. התעוררותא דלתתא: כאשר האדם מתעורר מצד עצמו על ידי התבוננות בגדלות ה' וכו'.
• החיסרון: דורש מאמץ רב להגיע להתעוררות נעלית.
• היתרון בשניים:
i. התעוררות שבאה על ידי עבודה פועלת ומשאירה רושם על האדם ומזככת אותו.
ii. כיון שע"י התעוררות כזו הופך האדם לכלי ראוי יותר להמשכת האור האלוקי בו, לכן התעוררות זו ממשיכה אחריה גם התעוררותא דלעילא. אלא כיון שהאדם כלי לה, הרי גם התעוררות זו פועלת על האדם ומשאירה בו את רישומיה.
אמנם בהתעוררותא דלתתא ישנם גם כן שני אופנים:
א. התעוררות שמצד האהבה – "הרים"
ב. התעוררות שמצד היראה – "בקעות"
מבאר אדמוה"ז כי ההתעוררות באופן של "בקעות" היא נעלית יותר. כי כאשר ההתעוררות היא באופן "הרים" אזי ההתעוררותא דלעילא שבאה אח"כ היא מבחינת "חותם שוקע" שלמעלה שעם היות אינה נרגשת כל כך למטה. ואילו כאשר ההתעוררותא דלתתא היא באופן של "בקעות" אזי ההתעוררותא שלעילא שנמשכת אח"כ מלמעלה היא באופן של "חותם בולט" – חסד בגילוי!
למטר השמים
זהו הסיבה שנאמר בפסוק "למטר השמים" ולא "ממטר השמים". כי "ממטר השמים" הוא "מ" המקום הרחוק שבשמים – כלומר "החותם השוקע" שלמעלה. ואילו "למטר השמים", הרי ה "ל" רומזת על נתינה מלמעלה למטה כאחד שנותן ל-שני שזה רומז על חותם הבולט למעלה.
אם כן, עבודת היהודי היא "הרים ובקעות", אך כאשר הוא עובד את ה' באופן של "בקעות" זוכה הוא "למטר השמים" – חסד עליון בגילוי ממש!
וזהו ההבדל גם באופן קיום המצוות בכלל ונתינת הצדקה בפרט: אמנם בסופו של דבר קיום המצוות באופן מעשי הוא העיקר. אבל גם כן ישנן דרגות:
• קיום המצוות בשביל התפאר – שזהו חסד לאומים חטאת. העני אמנם מקבל אבל אין זה נזקף לטובת הנותן כי אין זה ממשיך כל אור והמשכה מלמעלה, שכן הנותן לא כיוון כלפי מעלה כלל ועיקר. ולראיה – שאינו נותן מעיקר חייו אלא מהמותרות שיש לו. גם מה שכן נמשך הרי זה רק ע"מ שלא תהיה לו זכות מזה בעוה"ב ובכדי להראות לעושי רצון ה' שאם "עוברי רצונו" מקבלים אז על אחת כמה וכמה "עושי רצונו".
• קיום המצוות באופן של "הרים" – כלומר שהמקיים את המצווה מקיימה בשמחה, באהבה לה' ובחיות. אבל זהו עיקר הסיבה לקיום המצווה – העונג והשמחה שיש לו בזה. באופן כזה הרי הוא ממשיך מבחינת "חותם השוקע" מלמעלה. הוא אמנם זוכה לחבר בין החותם העליון והתחתון אבל החיבור הוא למעלה בעולמות עליונים ואינו נרגש כאן למטה.
• קיום המצוות באופן של "בקעות" – ביטול (כמו אברהם אבינו שהיה תכלית החסד וביחד עם זה [ואולי אף בעיקר בגלל ש] היה "ואנוכי עפר ואפר") – כגון מתן בסתר שאין לו בזה כל ישות שכן אף אחד אינו יודע מזה. באופן כזה נמשך לו חסד מבחינת "חותם הבולט" והוא זוכה להשלים ולחבר בין החותם העליון לתחתון באופן שהחיבור הוא כאן למטה!
אם כן, המורם מכל האמור הוא כי מצוות יש לקיים מתוך ביטול לה', הגם שיש לקיימם בשמחה אבל הקיום צריך להיות לא בגלל השמחה והתענוג שיש לו בזה אלא מצד הביטול לה'. ואזי זוכה המקיים להשלים את תכלית הכוונה ולאחד את החותם עם החתום כאן למטה בפועל ממש.
להורדת המאמר בפורמט PDF - לחצו כאן
מאפשרים לכם לקבל
